כשלוש מאות מנהיגים, שיעים וסונים, התכנסו בחודש שעבר בעיראק וקראו באומץ רב לארצם להצטרף ליוזמת "הסכמי אברהם" ולכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל.
שלום ונורמליזציה הם תמיד צעד משתלם. ודאי שתלוי באילו תנאים ההסכם מושג, אבל ככלל אין לנו סיבה להתנגד לשלום, אין אופוזיציה מצידנו אלא רק הושטת יד. השאלה היא רק מה קורה מהצד העיראקי, כי בינתיים נשמעים משם קולות שלא מעידים על כוונות ליסוד של שלום.
כרגע נראה כי ההתרחשות הפוכה, איראן נכנסת לעיראק ורוצה לבנות בה מערכות מלחמה ומחנות צבא – מגמה שכמובן לא מבשרת על שלום ושלווה, כי מחיבור שתי המדינות האלו, איראן ועיראק, רק סבל טעמנו לאורך השנים.
לעומת זאת, העיראקים, כמו האיראנים או כל אומה אחרת, סבלו תמיד מהיעדר קשרים טובים איתנו. לאורך ההיסטוריה, מקום שממנו יצאו היהודים הפך לחורבה. עקבו אחר שרשרת המעברים שנוצרה בזמן גירוש ספרד: היהודים נזרקו מספרד לפורטוגל, ומפורטוגל שוב דרך ספרד לצרפת, לגרמניה, לאנגליה וכן הלאה. בכל מקום שבו שכנו היהודים נפתחה עונה של פריחה מאושרת. יצאו היהודים – ברח המזל והמקום נבל, עד שמערב אירופה נכנס לחשכת ימי הביניים. אז נדדו היהודים והתיישבו ברוסיה ובמזרח אירופה.
הכרוניקה הזאת נכונה גם לעת החדשה. אפשר לבחון את כל מדינות ערב שיצאו מהן היהודים ולהיווכח בכך. למעשה כדי להרוס מדינה לא צריך לעשות דבר מלבד לגרום לכך שהיהודים יצאו ממנה. זה מה שארה"ב שאפה לעשות לרוסיה. שנים רבות השתתפה ארה"ב במאבק לשחרור אסירי ציון מרוסיה, כביכול ממניעי ידידות עם ישראל, אבל לאמיתו של דבר לא הייתה כאן אהבת יהודים גדולה, אלא שימוש מעשי בחוקי המציאות, מתוך הבנה שעזיבת היהודים את רוסיה פירושה מכה ניצחת. וכך קרה.
אלו דברים ידועים המתועדים גם בספרות המחקרית. ורנר זומבארט למשל, היסטוריון וסוציולוג גרמני, ואחת הדמויות הבולטות והחשובות בתחום מדעי החברה בראשית המאה העשרים, כתב כי: "עם ישראל היה כמו שמש, בכל מקום שזרח – חיים חדשים צמחו בו מן הארץ; מקום שעבר וחלף ממנו – חורבן בא אחריו".
הגורם לתופעת "הזריחה היהודית" הוא הקשר היהודי עם האור העליון, קשר טבעי בין ענף גשמי לשורש רוחני. אומנם היהודים לא נמצאים בקשר ישיר עם הכוח העליון זה אלפיים שנה, מאז פרצה ביניהם שנאת חינם שהביאה לחורבן ביחסים ביניהם וכתוצאה לחורבן בית המקדש, אבל אפילו בדרגה הירודה הנוכחית, בנתק הכואב הזה מתפקודנו הרוחני, ישנו כוח עליון ששורה בעם, דיו כדי להרים או להפיל מדינה, להאיר או להחשיך את חייה.
אם היהודים מביאים מזל, למה שמדינה תרצה לגרש אותם ממנה? התשובה היא שנאה וקנאה. אנשי העם רואים ביהודים מתחרים שגוזלים את מקומם. השליטים עצמם על פי רוב לא רוצים להיפרד מהיהודים, אפשר לראָיה לסייר במדינות אירופה ולראות את הקרבה הפיזית המיוחדת שקיימת בין בתי הממשל לגטאות היהודים. הממשלה שמרה על היהודים נגד הכנסייה ומרי העם כי הם שימשו עבורה אוצר ששקים של זהב נשפכים ממנו. הרווח היה הדדי. לפיכך ידעו היהודים שינויים קיצוניים ביחס אליהם, בין חיבוק הדוק לאיבה בוטה.
המסקנה ברורה: אם אנחנו רוצים שמדינות העולם יהיו בעדנו, אנחנו צריכים להיות בעד עצמנו – להילחם על השלום בינינו, על בניין הבית החברתי. היחס שניתן זה לזה הוא היחס שנקבל מהם. שלום העולם מתחיל בשלום בית.