למרות אזהרת המסע החמורה לטורקיה והדיווחים התכופים על ניסיונות חיסול איראניים שסוכלו, אלפי ישראלים עדיין ממשיכים לטוס אליה, לטייל באיסטנבול ולנפוש באתרים המפנקים שלה.
האופי הישראלי שלנו אוהב סיכונים, זה הופך את החיים שלנו לסרט מלא אקשן, ממלא אותנו בתענוג לא מוסבר – עוקץ שבלעדיו אין הרגשת חיים.
חובה עלינו לפעול בחכמה ולא להתעלם מהאזהרות הללו כי כמו שכתוב: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושים לו נס – שמא אין עושים לו נס" (תלמוד בבלי, לב ע"א). מיום ליום מתרבים השונאים שלנו ברחבי העולם, בפרט מאיראן, לכן חשוב להיזהר.
היהודים שחיים בתפוצות לא מרגישים את האיום הזה שמרחף על התיירים הישראלים. אפילו באיראן של ימינו יהודים חיים בשקט וצנעה, והאיראנים מבינים אותם וחיים לצידם דורי דורות. אבל ישראלים הם טרף קל, מטרה נפלאה לאיראנים שמשתוקקים לנקום במדינת ישראל על החיסולים האחרונים במדינתם.
האם זה גורם לישראלים שנהנים מכוס תה תפוחים מתוק בבאזר הגדול לחתוך ארצה? לא; מקסימום הם מורידים פרופיל וממשיכים הלאה אל הדוכן הבא, להמתיק את הרגע ברחת לוקום. הישראלים התרגלו לחיות באווירה רוויית שנאה, באזור ים-תיכוני גדוש סכסוכים, במציאות של סכנה בלתי פוסקת, ולכן המחשבה של "לי לא יקרה שום דבר" חזקה מכל איום ממשי.
אני זוכר כשהייתי בגרמניה ובאנגליה, בתקופות שהיהודים היו על הכוונת וברקע נשמעו אזהרות. ראיתי משפחות שלמות עם ילדים קטנים שהולכים בפרהסיה ובלי טיפת פחד עם כיפות על הראש ותליוני מגן דוד על צווארם.
לא רק לטורקיה ישנן אזהרות מסע ליהודים, אלא גם לערים ואזורים אחרים בעולם, אך הדבר אינו מעורר את היהודים לעשות שינוי של ממש. גם הישראלים שנתקלתי בהם באירופה וגם הישראלים ששוהים כעת בטורקיה לא פועלים מתוך חוצפה או מתוך מקום להתריס ולהפגין "הנה אנחנו כאן למרות הכול", אלא בשורשם ישנה אמונה בגורל הטוב, בנצח.
הסופר לב טולסטוי תיאר זאת ברגישות רבה: "היהודי הוא סמל הנצחיות. הוא שרדיפות וטבח במשך אלפי שנים לא הצליחו להשמידו, הוא שחרב או אש או אינקוויזיציה לא הצליחו למחותו כליל מעל פני האדמה. הוא שהיה הראשון להביא לעולם את דבר האל. הוא שהיה במשך זמן כה רב שומר הנבואה ומסר אותה לשאר העולם. עם כזה לא ניתן להשמיד. היהודי הוא נצחי כמו הנצח עצמו".
השורש להרגשה העמוקה הזאת שקיימת בנשמת כל יהודי היא השייכות בת אלפי השנים לכוח העליון, שייכות לנצחיות. התחושה שאנחנו ממשיכים יחד כעם לעד, ושיש לנו תפקיד ייעודי חשוב וגדול. אומנם המחשבה הזאת אינה קיימת במודעות שלנו, אבל היא טמונה בליבנו פנימה.
ההרגשה הנצחית הזאת והקשר אל הכוח העליון צריכים להיות מורגשים בלב כל אדם בעולם, ולא רק בתת-מודע של הישראלים. אלא שהעולם מתקרב להרגשה הזאת בדרכו, דרך של סבל וייסורים. מיום ליום העולם מרגיש את המשבר מכה בו יותר ויותר. הוא חווה מלחמות ומגפות, ומפנים שהחיים כאן הם עסק ביש. ככל שהמכות והצרות יתחזקו העולם יבין שאי-אפשר להמשיך כך בפירוד ושנאה – שהם מקור כל הרע – וכתוצאה מכך האנושות תחכים ותשאף להשתנות לטובה ולפעול לקראת אחדות.
כשהעולם יבין שאין בידו שיטה לחיבור הלבבות, אין לו תורה לתיקון, הוא יפנה אל ישראל בציפייה מאיימת שנהיה סופסוף "אור לגויים", שנלמד את כל באי עולם איך להתקדם לעבר תכלית הבריאה הרצויה: להיות כמשפחה גלובלית אחת נצחית. אז כבר לא נוכל לצפצף ולהתעלם מהאיום, הוא יהיה מפחיד מדי אפילו עבור עם שלא מפחד מכלום.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"