פני שנים רבות עברתי תאונת דרכים קשה. דם מילא את הריאות שלי ולא ידעתי איך אצליח לשאוף את הנשימה הבאה. איך אכניס חמצן לגוף שלי שיחזיק מעמד ויחיה. הגעתי לבית חולים במצב אנוש, ועברתי רגעים קשים מאוד. אם הדבר היה תלוי בי, הייתי בוחר לעצום עיניים ולא להתעורר.
לא אשכח את הרגע המיוחד הזה, איך באחד המצבים הנוראיים, נכנסו לחדר שני רופאים, עמדו ליד מיטתי ואמרו לי בטון אופטימי: "אנחנו נעשה לך ניתוח, הכול יסתדר". אי-אפשר לתאר במילים את התפרצות השמחה שהייתה בי. כמה שמחתי, בחיי. מרגע זה כל יום שאלתי, "נו, מתי הניתוח? מתי הניתוח?".
עברו כשבועיים עד שניתחו אותי, וכל יום ציפיתי שייקחו את גופי, ינתחו אותי ויעשו מה שיעשו. ידעתי שאסבול מאוד מהניתוח, שיכאב לי עוד זמן רב אחריו, אבל המטרה שלי הייתה להיות בריא, להיות מסוגל לנשום כמו שצריך ולחזור לחיים. המטרה הזאת היא שגרמה לי לצפות לכאב הזה בהתרגשות כמו ליום חג גדול. הגוף סבל, אבל הנפש שָׂמְחה.
גם העולם נמצא כעת לקראת ניתוח שעלול להכאיב. מגפת הקורונה שפרצה חולשת על כל פינה בכדור הארץ. בגללה אנשים רבים נפגעים בהרבה מובנים. שלא לדבר על ילדים שנמצאים על הכוונת שלה. מזעזע לתאר מקרים שבהם ילדים קטנים יחלו בכמויות ויסבלו. אפילו לדמיין אותם מונשמים במכונות הנשמה, מטריד ומוציא מהשלווה.
אבל לא על הציור המבהיל הזה צריך לחשוב. אסור לנו לשקוע בסבל שאנחנו עוברים ועתידים לעבור, אלא עלינו לחשוב על המטרה של הכאב – להחזיר אותנו לחיים. אם נודה על האמת, כחברה אנושית אנחנו לא נושמים כבר שנים רבות.
קרתה לנו תאונה. במקום להמשיך בדרך הסלולה אל האושר, התפתינו לסטות מן הנתיב. בעלי אינטרס רבים גרמו לנו להאמין שאנחנו מוכרחים לרכוש, לצרוך, למלא את הכיסים כדי להיות מאושרים. רק כך, מכרו לנו, נרגיש שווים.
אבל במקום הרגשה של אושר ושמחה, הרכישות התכופות והנסיעות לחו"ל, המסעדות והקניות המופרזות, חנקו אותנו יותר. הן חייבו אותנו לעבוד קשה יותר כדי שנוכל להרשות לעצמנו את כל ה"טוב" הזה. להיחנק מפיח בערים צפופות, מהעשן בפקקים, משעות נוספות על הכבישים, מעומס שוחק בקוביות במשרדים, ממיעוט שעות הפנאי, מתחרות קשוחה, מהצורך המתמיד להוכיח את עצמנו, שאף פעם לא מספיק. נחנקנו.
רדפנו אחרי כלום ונשארנו חסרי נשימה, בלי החמצן האמיתי של החיים שנקרא יחסים הדדיים, קשרים תומכים, חמים, חיבור לבבי, אהבה בלי תנאים. ויום בהיר אחד בא הרופא, הכוח העליון, ואמר: "חברי אנושות יקרים, אני הולך לעשות לכם ניתוח, והכול יסתדר. אתם חולים באגואיזם, באהבה עצמית מופרזת. האגו סותם לכם את הלב, ואני אסייע לכם להעדיף את החיבור הלבבי ביניכם על פני הניתוק הטבעי שגובר. בסוף תהיו כמוני, תיהנו ותחיו. תנשמו חיים".
הודות לקורונה אנשים רבים כבר מתחילים להבין שחיינו בערפול, בחלום רע של ריצה לא מודעת לשום מקום. הם רואים בתוך הכאב והבלגן הכולל את הצד החיובי. מתחילים לפתח רגישות חדשה. הם פוקחים עיניים, מחפשים מסביב ומתחילים להקשיב ולשאול: מה הטבע מנסה לומר? לאן הכוח העליון מכוון?
מתוך לימוד של שנים את חכמת הקבלה, אני רואה כיצד כוחות הטבע פועלים בעולם. איך הם מכים בנו פעם אחר פעם, כמו שכתוב על הכוח העליון, "במה שהוא מכה, הוא מרפא", וזה משמח ומעודד אותי. לא שאני יושב בחיוך מאופק ולא עושה כלום, אלא להיפך, המראות האלו מניעים אותי לפעול ביתר כוח, לנסות לספר לכולם (כמו בשורות אלו) את מה שמלמדת חכמת הקבלה: בעולם פועל כוח עליון שמטרתו לקרב בינינו – ומאיתנו אליו. לכן בואו לא נפנה לו עורף ונעשה לו שרירים, אלא נרוץ בשמחה אל שולחן הניתוחים.