יהודים, רגילים ומאולפים לחיות על כוח התקווה. אלפי שנים של נדודים ותנאים לא תנאים, רדיפות והשמדות, רעב והשפלות; טבעי שאם אין לך לחם ופינה לחיות, אתה חי על דלק התקווה, על העתיד לקרות.
הרבה מעבר להשתוקקות רגילה של אדם לאדמה משלו, לקצת יציבות ושלווה בעולם הזה, התקווה של היהודים נובעת מגעגוע פנימי ומלא עוצמה, שנטע בליבם כוח טבע עליון: תקווה לרוח שתתגלה בהם. זוהי בסופו של דבר התקווה שהשאירה אותנו באגודה אחת ולא נתנה לנו להתפזר זה מזה ולהיטמע בגלות.
בלא דעת אנחנו ניזונים מתקווה שמקורה בתחושה פנימית שמשהו גדול מאוד שעוד לא קרה כמותו מעולם צריך להתקיים בנו. לא רק אנחנו, גם העולם בעומקי ליבו מרגיש בזה, תולה בנו תקוות גדולות. משלא מתקיימות תקוותיו הם נשארים מאוכזבים עם משקעים של כעס, האשמה ואיבה קשה.
מהו הדבר שצריך להתקיים בנו? אם מסתכלים מסביב על הסכסוכים והמלחמות, הסבל והאסונות, על העוני והניכור, חוסר השוויון והדורסנות, קל לראות מה חסר לכולם: חיבור הלבבות, התאחדות אנושית. אהבת הזולת היא הכלל שצריך להתקיים בנו ולהימסר לעולם.
"ואהבת לרעך כמוך" הוא התקווה עצמה, הוא החוט שבו אנחנו מחזיקים, מובלים על ידו בעולם אלפי שנים מפה לשם, נדים ונעים, מתערבבים בכל העמים, הולכים ושבים לאדמת ישראל. בקצה החוט, נמצאת האחדות. קודם של ישראל, ומיד לאחריה של כל האנושות.
הקשרים הפנימיים בינינו לשאר חברי האנושות נטוו ונארגו בימי שבתנו ביניהם בגלות. הכול מוכן והגיע הזמן להוציא את התקוות החבויות לאור, שיחיו בינינו בגלוי, שיובילו אותנו במודע ומתוך הסכמה ככוח אישי וקולקטיבי, כך שבכל אחד מישראל ובכולנו יחד תהיה ידיעה, הרגשה וביטחון שאנחנו קיימים כדי להתחבר בינינו, ובזה להיות אור לגויים. התקווה צריכה להיכנס לשיח היומי בין היהודים: החיבור בינינו כייעוד, כמשימה.
הרבה פעמים אני מדבר בצורה קשה, כדי לעורר, להמריץ ולהביא לתפיסתנו את גודל תפקידנו, את השפעתנו הגורלית על כל העולם. אבל בפנים, למרות שאני כבר לא אדם צעיר, אני מלא כוחות, והם נובעים מהתקווה שנצליח בדרכנו.
נכון, הדברים נראים כל כך הפוכים, אנחנו הרבה יותר רחוקים מאשר קרובים, יותר אויבים מאחים. אבל זה דומה לחושך שלפני הזריחה: הכול שחור משחור, אחר כך עולה עמוד השחר והכול מתחיל להתבהר פתאום. כולי תקווה שזה המקום שבו אנחנו עומדים היום.
✅️צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"