"שני ההורים שלי חלו בקורונה", סיפר לי שמיר גלסורקר, תלמידי שעלה מהודו לישראל לפני כעשור, "ההורים החלימו, אבל הרבה מהחברים שלי חלו ומתו מהמגפה".
ביקרתי בהודו לפני כשנתיים, והייתי אורח כבוד בחתונתו של שמיר ובחירת ליבו אלינה במומביי החמה. פגשתי שם את הוריו ואת כל משפחתו, את חבריו ומכריו, לכן הצטערתי עימו למשמע הבשורה.
אסון הקורונה במדינת הענק רק מחמיר: ביממה אחת מתים אלפים ונדבקים כ-400 אלף אנשים. המשרפות מתמלאות אפר, יש מחסור אדיר בחמצן ובמיטות אשפוז, ומניין המתים הכולל עומד על יותר מ-240 אלף הודים.
באף מקום על פני כדור הארץ לא ראיתי צפיפות אוכלוסין כמו בהודו. גם באזורים מאוכלסים כמו בדרום רוסיה חיים המוני בני אדם, אבל בכל זאת הם נמצאים במרחק זה מזה, בשמירת היגיינה בסיסית. גם החגים והמנהגים ההודיים, כפי שנחשפתי אליהם, מביאים להתגודדות ולהיצמדות בין אנשים. עבור נגיף הקורונה אלה תנאים מושלמים להתרבות.
גם בסין נדחקתי בין המוני בני אדם בכיכר הראשית, אבל אופי העם הסיני שונה בתכלית. הסינים יודעים לשמור על עצמם, והממשלה יודעת ללחוץ על אזרחיה כרצונה. היא דורשת אחריות הדדית בפקודה כוחנית, וכך מצליחה למזער את הנזק. להודים אין תשתית כזו. התנהלות כזו אינה לפי רוחם העממית – לא לפי התרבות, לא לפי ההיסטוריה ולא לפי הערכים והחינוך שלהם.
גם מבחינה דתית שתי המדינות הגדולות בעולם שונות זו מזו. כשהפילוסופיה של קונפוציוס חדרה לסין היא לא הפכה את הסינים דתיים. משנתו מדברת על התנהגויות במישור העולם הזה, ולכן קל לאגד את המיליונים סביב רעיון ארצי. ההודים לעומתם, ראשם בעולם האמונה, למעלה מהקרקע. גם לא מדובר בעם אחד מלוכד, אלא בעמים רבים המקובצים על תת-יבשת אחת, כאשר לכל אחד מערכת מנהגים ואמונות משלו, לכן קשה לחברם סביב עיקרון יחיד.
"הבעיה העיקרית של הודו היא בכלל לא הקורונה", אומר לי שמיר, "הבעיה היא שאין אחדות בין אנשים, ובגללה אלפים מתים מרעב בכל יום ויום. אנשים נותנים יותר חשיבות למסורות שלהם, מאשר לדאגה הדדית ביניהם".
אני מסכים עם כל מילה שלו. אנחנו סובלים מיחסים שבורים והרוסים, והם מביאים עלינו את כל הרעות והמחלות. כרגע קשה לנו להפנים את החוקיות הזאת כי אין לנו הוכחות מוצקות. אנחנו לא מרגישים שביחסים בינינו אנחנו מסוגלים לגרום טוב או רע לכל העולם, לא רואים זאת בשטח, לא תופסים את המציאות האינטגרלית.
להיפך, ככל שאדם אגואיסט יותר הוא מצליח יותר. אבל האגואיזם מוליד פילוג הרסני, והוא הסיבה הראשית שהעולם ממשיך להתמלא במגפות וייסורים, ותרופה אין.
אין רעה בלי טובה, ובוודאי שכל מכה סופה בריפוי. אבל רצוי שנבריא בעזרת חסדים טובים ולא רעים. כלומר אנחנו יכולים להגיע למצב טוב בלי מכות. הכול תלוי במחשבה הטובה שלנו על אחרים, בכוונה הרצויה, בדאגה עמוקה לזולת. מחשבה לטובת העם ההודי הסובל, ולטובת כל עם ואדם, היא למעשה הריפוי, החיסון, החיטוי הטוב ביותר. ואנחנו בישראל, ובכל מקום אחר בעולם, יכולים לייצר אותה בינינו, ולשגר אותה; כי בעולם המקושר שאנחנו חיים בו, בכפר הגלובלי הקטן, אין מרחק, כולנו אחד.
Shamir Galsurkar
Alina Shamir Galsurkar
