חג סוכות כזה עוד לא היה בישראל. אני חווה אותו ברגשות מעורבים, צער ושמחה גם יחד. מצד אחד, מצער לגלות את טבענו האמיתי ולאיזו מציאות הבאנו את עצמנו, מצד שני משמח לדעת שאי-אפשר להסכים עוד עם המצב הנוכחי.
חג הסוכות במהותו מסמל חיבור. בחג זה כולנו יושבים יחד בסוכה משותפת – "סוכת שלום", ומזמינים אליה "אושפיזין", אורחים, המסמלים כוח חיובי, התעלות, רוח חדשה שאנחנו כה זקוקים לה. במיוחד היום, כשנגיף הקורונה, או במילים אחרות הטבע עצמו, פיזר אותנו בבתים, ובכך כביכול מראה לנו שטעינו בדרך והגענו לשיא השפל.
רבים נוטים היום להאשים מישהו אחר במצב. ו"תודה לאל" לא חסר את מי להאשים: את הפוליטיקאים, את כלי התקשורת, את מפירי ההנחיות, ואפילו את הרופאים והמדענים המציגים "עובדות" הפוכות זו לזו מדי יום.
באופן אישי אני לא חושב שיכול להיות מישהו אחד שנושא באשמה. וזאת משום שבנו, בעם ישראל, קיימת תופעה מיוחדת, ישנו "חשבון" מיוחד כלפינו: ככל שאנחנו מרבים לאכול זה את זה, כך יותר ויותר רע לכולנו. ככל שאנחנו יותר רחוקים זה מזה, כך הצרות הולכות ומתקרבות אלינו. כל ההיסטוריה שלנו היא עדות מובהקת לכך שאנחנו נושאים באחריות הדדית זה לזה, או לכך שאנחנו לא…
וכדי לעזור לנו לקטוע את המגמה ההרסנית של חילופי ההאשמות ההדדיות, קיימת המסורת הנהדרת של המעבר לסוכה, ל"דירת ארעי" – כלומר מעבר לסולם ערכים חדש. סולם ערכים שבראשו ניצבים האחדות והערבות ההדדית. ערכים שבחיי היומיום במהלך השנה לא היו חשובים עבורנו כלל וכלל, אפילו היו בזויים בעינינו.
ה"סכך" של הסוכה מסמל כיסוי מיוחד שאותו אנחנו בונים מהדברים שאותם לא הערכנו קודם, שזלזלנו בהם ורמסנו אותם, לכן הוא נקרא "פסולת גורן ויקב". הסוכה היא דגם מוקטן של "בית מקדש" שאליו אנחנו אוספים את שאריות החום האנושי שלנו, את הקשר היפה שלנו זה עם זה, את רוח הפיוס. כשאנחנו עוזבים את מסגרת החיים הרגילה שלנו, אנחנו רואים לפתע שדווקא זה בדיוק מה שהיה חסר לנו: התקרבות לבבית-רגשית זה לזה. בזה הסגר לא יכול להפריע לנו בשום אופן.
קריאת השכמה
רק כשאנחנו מצליחים להיחלץ ממירוץ החיים היומיומי אנחנו מבינים באיזו מציאות אנחנו חיים: לא רק שאנחנו לא מעריכים כלל את המושג "יחד", אנחנו אפילו לא מבינים מה פירושו. מה זה אומר להיות יחד? לא בעל כורחנו, לחוצים תחת איום של אויב חיצוני, אלא מתוך קריאת הלב, כל אותן האמירות הידועות מהעבר הרחוק: "כאיש אחד בלב אחד", "כל ישראל חברים" ועוד, לא נוגעות בנו כלל, אין להן שום משמעות עבורנו. שקענו עמוק במאבקים ובמחלוקות פנימיות.
באופן פרדוקסלי רק כשאנחנו מתחילים להיכנס תחת סכך האחדות ולהתכסות בצילם של הערכים שהפכו ל"בזויים" בעינינו, רק אז אנחנו יכולים להאיר על מצבנו הנוכחי, על הפירוד המסוכן שבו אנחנו נמצאים, ועל הצורך בשינוי. ולמען האמת, המחלה הזו של הפירוד מתגלה כעת באנושות כסיבה האמיתית שמונעת מכולם לחיות באושר והצלחה.
ישנה לפנינו עוד דרך ארוכה עד שנכיר שטבענו המקורי הוא רע, והיא לא תהיה קלה, משום שיהיה עלינו להתנתק מטבענו מלידה, טבע שאיתו אנחנו מזדהים לחלוטין, נכון להיום. נצטרך להתנתק ולעזוב אותו לא כדי להרוס אותו – זה בלתי אפשרי – אלא כדי שנוכל להביט בו מהצד, לשלוט בו וללמוד להשתמש בו נכון. נכון להיום אנחנו פועלים בצורה טבעית רק לרעת הזולת. אבל מחר נלמד כיצד להשתמש בטבע הרע שלנו דווקא כדי להגיע ליחסים טובים זה עם זה.
מה הדבר שיוכל להביא אותנו למהפך כזה? בעיות כלל-עולמיות שיגלו את הכישלון של מערכת החיים האנושית שבנינו. כבר היום אנחנו רואים שכל החיים שלנו בנויים על ניצול הדדי, על שליטת החזק, על "זרימת ההון" במעלה הסולם, על כך שאנחנו נהנים מהעובדה שטוב לנו יותר מאחרים, או לפחות מכך שרע להם יותר מאיתנו.
כשהצרות מתדפקות על דלתו של כל אחד ואחד מאיתנו, שיטת החיים הכוחנית הישנה שלנו מפסיקה לעבוד. בזמנים של התפוררות כללית, שבהם רע מאוד לכולם, אנשים מתחילים לחשוב ולפקוח עיניים.
והשאלה המרכזית שניצבת לפנינו כעת היא: כמה זמן עוד נהיה מוכנים לסבול בלי לעשות שינוי, בתקווה עיוורת ש"זמנים טובים יותר" פשוט יגיעו מעצמם? האם נמשיך לצפות להם בעקשנות ונמשיך לסרב לבצע שינויים פנימיים עד לרגע האחרון? או שבכל זאת נחליט לפעול ונעבור לחיות לפי תפיסה חדשה, ניכנס כולנו ל"סוכת שלום" ולערבות הדדית?
בסוכה הזאת אנחנו מחוברים זה עם זה בטוב, בקשר הדדי וחיובי ללא גבולות. וכל אחד מקבל כל מה שהוא צריך כדי להיות מאושר. יחד אנחנו יכולים להתעלות למבנה חברתי חדש, למציאות מלאת שמחה ונחת. למציאות שבה כולם קרובים זה לזה, שבה כולם משפחה אחת. למציאות שבה לא האגו, אלא האהבה, היא שקובעת איך נתייחס זה לזה. למציאות שבה אנחנו ערבים זה לזה, ולא, זה לא יהיה מורגש כעול, אלא כפרס ותענוג.
אז מה מפריע לנו להתקדם לאותה המציאות? בטח שלא הסגר. עם כל ההגבלות שלו, על היחסים בינינו – הוא לא בעל הבית.
אפשר כמובן לצקצק בלשוננו ולומר: זה בלתי אפשרי, זה לא יכול להתקיים, זה לא ניתן למימוש. אבל זו לא טענה צודקת, אלא תירוץ כדי להתחמק מהעבודה. לא נחרץ גורלנו, אנחנו מסוגלים לעשות שינוי, אם נרצה ונפעל להשיגו. לא נגזר עלינו לחיות בעולם אגואיסטי מתפורר. יש בידינו שיטה שמסוגלת לתקן את מערכות היחסים שלנו ובכך לתקן את כל הבעיות שבחיים.
זה בדיוק המסר שמנסה להעביר לנו חג הסוכות: אנחנו מסוגלים לבנות לעצמנו עתיד טוב יותר כאן ועכשיו. בלי להפר את הנחיות משרד הבריאות, בלי להפוך את המסורת והמנהגים שלנו לקרקס או להביט בהם מלמעלה במבט מזלזל, אלא בכך שנממש את האיחוד, החיבור הלבבי, שעליו המנהגים מיועדים להזכיר.
למעשה, המצב הנוכחי של המדינה והעם זאת מתנה גדולה. נגיף הקורונה מסביר לנו מה בדיוק לא בסדר איתנו, היכן בדיוק הבעיה ואיך נוכל להתמודד איתה. הלכנו בעקבות האגו שלנו והגענו לסוף הדרך, למבוי סתום. ההכרה הזו בעצמה היא דבר חשוב מאוד. עכשיו אנחנו רואים מה מפריע לנו בחיים, אנחנו רואים את הכיוון הנכון להתקדם בו ויכולים לפעול מבחירה, בלי להתחמק או לדחות את שעלינו לעשות למחר. אנחנו במצב מצוין, אם רק נדע להתייחס אליו נכון, אם לא נפספס את צלצול ההשכמה.
אני מאוד מפחד ששוב נפספס את הקריאה. אני לא רוצה שעוד חג יעבור עלינו כמסורת בלבד. בזמנים המורכבים שבהם אנחנו חיים, אם כבר לחגוג אז להוסיף לכך את משמעות החג הפנימית.
למעשה, "הסוכה" זו הנשמה שלנו, או במילים אחרות, האחדות שעלינו להגיע אליה בשלב ההתפתחות הבא שלנו. אותה אחדות שעלינו להעניק במתנה לכל העולם. אין שום דבר גבוה יותר מזה, ונמוך יותר – כבר אין לאן לרדת.
אני מאחל לכולם חג סוכות שמח. חג של חום, הצלחה ואור. מאחל שכולנו, כל האנושות, נשב יחד תחת סוכה אחת גדולה. חג שמח!