ד"ר מיכאל לייטמן

המשבר בענף התעופה: כולנו בטיסה אחת

שנתיים אחרי שהעולם הצליח לטפס במקצת מבור הקורונה ולצאת לנשום חזרה, הוא נופל לבורות חדשים, אחד מהם הוא הבור של ענף התעופה.

בנמל התעופה של ברלין משתרכים תורים אינסופיים. בבלגיה, איטליה, ספרד, צרפת ועוד טיסות רבות נדחות ומתבטלות; בשדות תעופה בארה"ב נוסעים ישנים על הרצפה ומזוודות לא מגיעות ליעדן, וגם בנתב"ג ישראלים עומדים שעות על גבי שעות תחת השמש הקופחת, בתור שמגיע עד מחוץ לטרמינל.

הקיץ נטול הגבלות הקורונה מְזַמן המוני תיירים לצאת לחופשה, אבל ענף התעופה ברחבי העולם לא עומד בעומס. לכאוס בנמלים מספר גורמים, העיקרי שבהם הוא המחסור בכוח אדם. השני הוא הסכסוכים הבלתי-פוסקים בין ההנהלות לארגוני עובדים.

מי שהחליט על גל של פיטורים המוניים בימי קורונה היה צריך להקדים לחשוב על גיוס עובדים והכשרתם לעת הצורך. הרי הצפי היה ידוע מבעוד מועד, ורבבות כבר דיברו על חופשה בחו"ל ביום שאחרי המגפה, אז למה לא להתארגן מראש על מתן שירות לציבור הנוסעים?

 

בתוך ישראל חסרה תחרות, כוח מושך שיוביל את הענף למצבים גבוהים וטובים יותר. יש תחרות עם חברות חוץ, אבל היא לא מספיקה כדי להניע יריבות עסקית. הבעיה המשמעותית יותר, ועליה צריך לתת את הדעת, היא חוסר הרצון המובהק של האנשים לעבוד.

הקורונה הרגילה אותנו לאיכות חיים חדשה, לעבודה מהבית או לחל"ת בתנאים טובים, לראות שאפשר להסתדר עם ההכרחי והחיוני, גם המשכורות הנמוכות המוצעות בענף אינן מעודדת לצאת לעבוד. זהו תחום שבו רוב העובדים מחויבים לעבוד בלילות או לתת שעות נוספות בחגים, אך אינם מתוגמלים כספית על כך.

בטווח הקצר תשלום נאה יותר לעובדים ידרבן את הצטרפותם של עובדים חדשים אך לטווח הארוך לא יצליח לספק באמת את רצון העובדים. עצם העובדה שהתופעה הזו חובקת עולם מצביעה על כך שמדובר בבעיה אנושית ביסודה, ייתכן ואפילו אפשר לכנותה בשם "מגפת העצלות".

אסור לנתק בין סיבה לבין תוצאה. בתקופת הקורונה אנשים השתנו מבפנים. הרצון שלהם גדל, לכן הם רוצים היום לקבל יותר הנאה, והם לא מוכנים להתאמץ אם הם לא יזכו לתשלום הולם. זוהי המגמה המתפתחת בחברה האנושית, זה ביטוי של התפתחות שדורש מילוי חדש.

בסופו של דבר, הכאוס הבינלאומי בענף התעופה מגלה לנו עד כמה אנחנו לא מסודרים ברמה החברתית. זו מעין דגימה של כל שאר הענפים במשק. גם שם אנחנו לא מאורגנים, אך המשבר לא בולט כי הוא עוד לא הגיע לנקודת הרתיחה שלו. כל עוד לא נסדר את היחסים בינינו רק נסבול, וכשהסבל יתעצם עד שלא נוכל להכיל אותו יותר, אז בטוח נעשה שינוי מקיף.

חוסר הקשר בינינו, ההתעלמות מהבנת הצרכים של האחר, וחוסר בהכרת הטבע האנושי שלנו רק חושפים את העובדה הפשוטה: אפילו חופשה קצרה בחופי יוון או קפריסין, מרחק קצר מישראל, אנחנו לא מסוגלים לארגן למרות היותנו אזרחים.

אם לא נתעורר בזמן המצב רק ילך ויחריף. טבע האדם אינו קופא על שמריו, הרצון לקבל הנאה שבאדם דורש יותר ויותר, ולכן באופן טבעי נתפתח להיות עצלנים, אגואיסטיים, גרגרנים. באותו אופן שאין עכשיו טיסות, מחר לא יהיו רכבות, מלונות, מסעדות ומה לא, וכך ניאלץ להכיר על בשרנו שיש צורך בשינוי.

חברות גדולות במשק, והמדינה בראשן, צריכות להוביל תהליך מתמשך של חינוך שיחדיר תובנות חדשות לבני האדם. תהליך שיעלה למודעות של כולנו את העובדה שאנחנו חיים במערכת טבע מקושרת אחת, שבה כל בני המין האנושי תלויים זה בזה.

עצם ההבנה הראשונית הזאת תפתח בנו יחס חדש לחיים, תלמד אותנו לנתב את הטבע האגואיסטי שלנו למגמה נכונה של התקשרות וערבות הדדית. מתוך מערכות יחסים נכונות בינינו נוכל בקלות לשנע עובדים ולהניע את שאר המערכות במשק.

מוזמנים לצפות חינם בסדרת הסרטונים שלי "מסע לעולם פנימי"