כבר שנים אנחנו במאבק כוחות על אדמות הנגב, כמו במשחק הורדות ידיים מתמשך. הפעם נראה שהיד הרועדת שלנו עומדת לגעת בשולחן. אנחנו הולכים ומובסים.
כל מדינאי מתלמד וכל אזרח עם השכלה בסיסית יודע לשנן שכלל חשוב לניצחון במאבק הוא לדעת את האויב, ולא פחות חשוב, לדעת את עצמך. את האויב, על רצונותיו, שאיפותיו ומטרותיו, לא מסובך לדעת: הוא אוהב את אדמת הארץ, והוא לא אוהב שיהודים נמצאים עליה. לכן שאיפתו פשוטה: לסלק אותנו מכאן.
השאלה הקשה יותר היא אם אנחנו יודעים מי אנחנו ומה אנחנו רוצים? למה אנחנו שואפים? ומהי מטרתנו בכלל?
ה"אנחנו" המקורי שלנו התחיל מאוסף יחידים אינדיבידואליסטים שנמשכו לרעיון של איחוד על פני פילוג וניגוד ביניהם, אידיאה שפרש והציג לפניהם אברהם אבינו בבבל העתיקה, אידיאה שהגדירה את שאיפתנו ומטרתנו: התקשרות לכוח העליון, כוח הנתינה והאהבה.
לאור אותו רעיון נוסחו כל חוקי האומה לעתיד לבוא, ובראשם הכלל הגדול, הכולל את כולם – "ואהבת לרעך כמוך" – שעליו אמר בן-גוריון: "בשלוש מילים אלו נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות". אותה תכונה מוסרית ואינטלקטואלית של אהבת הזולת, "מְזַכָּה ומחייבת אותנו להיות אור לגויים", כתב במקום אחר.
מה שנכון נכון, בן-גוריון שחלם על נגב פורח המשיך את מה שכתבו כל האבות וחכמי האומה לדורותיהם: תכלית קיומנו מאז התקבצנו בארץ ישראל היא להגיע לאהבת אחים ולהוות בכך דוגמה לכל העמים, להיות "אור לגויים".
איך אנחנו מצפים להחזיק בתוקף בקרקעות הנגב ובכלל באדמת ישראל, אם את ה"אנחנו" שלנו ואת מטרתו העפנו לכל הרוחות, ובמקומם זרענו בארץ שנאת חינם, שצמחה פרא בכל ערוגה באומה, בין חילוניים לדתיים, שמאלנים וימניים, מזרחים ואשכנזים, ועוד תתי-זרמים כועסים וצודקים בעיני עצמם?
בסכסוכים האינסופיים בינינו החלשנו את עצמנו עד שלא צריך הרבה כדי לעקור אותנו מן האדמה. אין לנו שום אחיזה בה. לכן אם לא נתחיל בדחיפות לנטוע חיבה בכל בור פעור שנמצא בינינו כדי לעמוד במשימת חיינו, נבין מאוחר מדי שהיינו האויב הגרוע של עצמנו.
✅ רוצים להעמיק?
צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"