אז המדענים מספרים לנו שכל היקום הוא מבנה אחד, שכל הדוממים, הצמחים, החיות והאנשים הם חלקים של מערכת אחת. אז הם מספרים, בסדר, והם אפילו יכולים להוכיח את הטענה, ואנחנו גם יכולים לתפוס זאת בשכל באופן חלקי. אבל בהרגשה? זה בלתי נתפס.
הסיבה לכך היא האגואיזם שלנו. האנוכיות או הגאווה שטבועים בנו, בני האדם, עוצרים את הלב מלהרגיש את השלמות הזאת. הם מדמים לנו מצבור של פרטים חסרי זיקה הנאבקים כל אחד על הקיום של עצמו.
אבל היום מתחיל שלב מיוחד בהתפתחות המין האנושי. אנחנו עומדים לגלות בחוש עד כמה אנחנו קשורים כולם בכולם, תלויים זה בזה. אם עד עכשיו ראינו את העולם כמו דרך עננים כבדים שדרכם מבליחים רק כוכבים בודדים, אז כעת מיום ליום מתפזרים העננים, ונחשפת לפנינו מפת הכוכבים השלמה – מערכת קשרים ענפה וסבוכה.
הצרה היא שאותו אגואיזם, אותה אנוכיות וגאווה, לא נותנים לנו להודות בפני עצמנו שזה מה שמתגלה בעולם. אנחנו לא רוצים לקבל את העובדה שאנחנו מקושרים ולפעול בהתאם, ולכן כאשר העננים מתפזרים אנחנו עוצמים עיניים חזק ומכאן מתחיל להתגלגל סבל גדול.
המקום שבו עתיד להתגלות קשר הדדי, הופך מיד למוקד התנגדות והתנגשות. נוצרים בו מאבקים וסכסוכים, נולדות בו קרבות ומלחמות. כך יהיה עד שנסכים שכולנו מחוברים, שכולנו נמצאים במערכת אחת, לכולנו לב אחד ומוח אחד, והאדם הגלובלי הזה פוגע בעצמו, בגילוי שלמותו, בגלל האגו שלו.
חכמת הקבלה יכולה להושיט כאן עזרה בהכרת המערכת שבה אנחנו נמצאים כאחד. היא מסוגלת לצייר לנו את המערכת באופן חי ומוחשי, עד שיתעורר בנו רצון עצמאי שהמערכת תתגלה, ואנחנו נפעל בסנכרון עימה. גילוי הקשר בין כל החלקים יגלה לנו את הכוח שמקשר אותם – הכוח הפנימי שבטבע, הכוח העליון.
מה אומרת הקבלה על כמה מהחידות הגדולות של המדע בימינו?