גם אם גדלנו בעיר או במושב, רובנו שמענו על הלינה המשותפת שהייתה נהוגה בקיבוצים.
בגיל ינקות נמסרו הילדים לבית הילדים, שם ישנו, אכלו, גדלו וחונכו בקבוצה.
למתבונן מהצד זו נראית אולי תופעה אזוטרית ומוזרה. אבל עבור אלו שחוו את בית הגידול הקיבוצי, היחס רגשי יותר.
תוכלו לשמוע מהם זיכרונות של קושי עצום, אולי אפילו פצעים שלא הגלידו, לצד תחושות של חופש גדול, ביטחון וערבות. גם בין האימהות שמסרו את ילדיהן לידי המטפלות תוכלו לשמוע קולות של חיבוט ולילות בלי שינה, לצד דיבורים שיוצאים מלב שלם ואמון מלא בדרך.
גם אם הביצוע הקיבוצי לא היה שלם, התינוקות נלקחו מחיק האימהות בטרם עת וההוויה הקיבוצית הייתה בוסרית מפאת קוצר זמן והכוונה – הרעיון עצמו לקוח מגבהים רוחניים עצומים, יונק ישירות מבסיס הרעיון היהודי, מלב ליבה של חכמת הקבלה.
השאיפה לגדל ילדים סוציאליסטים, לטעת בהם את התחושה שהחברה היא משפחה שמחנכת ומחזיקה את האדם בתוכה, נשאבה מכמיהה אידיאלית שהתעוררה באנשים הרבה לפני קום המדינה.
השאיפה הזאת כבשה ראשי פילוסופים והפכה לבבות מהפכנים במשך אלפי דורות.
היא נובעת מהרעיון שאין בעולם יותר מנשמה אחת, שכל בני תבל הם מרכיביה, ולכן על העולם להתאחד בהתאמה.
האידאה הזאת תפסה חזק את החלוצים בבואם ליישב את הארץ כי היא צרובה בגנום היהודי.
הצורך להגיע לחיבור אנושי נטבע באומה הישראלית עוד בימי אברהם אבינו.
קיבוץ האנשים שנאסף סביבו בבבל העתיקה קיבל על עצמו את המשימה להיות חלוץ האחדות העולמית – להתחבר כאיש אחד מעל יצר האנוכיות הטבעי, ולהעביר את הידע בין העמים עד שיהיו כולם כמשפחה אחת. קיבוץ גלובלי.
מתוך הנטייה הפנימית הזאת עלה בהוגי הקיבוצים הרצון לשלב בין רעיון תיקון העולם למפעל הקיבוצי.
הם חשבו, אם בסופו של דבר העולם צריך להיות כולו אחד, אז נקדים ונעשה זאת אצלנו.
ואומנם הייתה הגזמה ביישום, אבל צריך להבין שהם רצו לבנות עולם חדש.
הם שאפו ליישם את העניין שהוטל על כתפי היהדות, וסופו להתקיים, אלא שבדרך שונה ובזמן אחר.
יישום הרעיון הקיבוצי הרוחני דורש הכנה גדולה. זה מעבר לשיתוף קניין חומרי, גופני או נפשי. יש כאן מהפך של תפיסת מציאות – מהתפיסה האנוכית הראשונית, שמוכנה להרכין ראש ולספוג שותפות שאינה תואמת לטבעה למען מטרה מסוימת, לקליטה בחוש שאנחנו באמת חלקים של גוף אחד, ממש כמו הכוח האחד שברא אותנו.
המהפך הזה דורש את אותה שיטת חיבור שפיתח אברהם עם הקבוצה שלו, והמשיכו לפתח אותה מקובלים לדורותיהם.
בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, הוא המקובל בן זמננו שביאר בפרוטרוט את החכמה לדורנו המודרני שנקרא "הדור האחרון" – הדור האחרון להתפתחות האנוכיות והראשון להתחברות, דור שקם בארץ אחרי הגלות האחרונה ועוד יהיה חלוץ בחיבור הלבבות, "אור לגויים", דוגמה לעמים.
הרב ברוך שלום אשלג, הרב"ש, בנו וממשיך דרכו של בעל הסולם, ירש את חכמת אביו והוריד אותה לקרקע פורייה של עצות מעשיות בנוהג שבין אדם לחברו עד שאהבה תפרוץ ביניהם.
אלו דברים שעוד נצטרך לפתוח וליישם. אין זה אומר שההתנסות הקיבוצית הייתה מיותרת. להיפך, הקיבוצים היו אבן יסוד בבניין הארץ, ילדי הקיבוץ שגדלו עם בני גילם בלינה משותפת הפכו למנהיגים ומפקדים צבאיים.
אנחנו עדיין בתהליכי גדילה. אבל ביום שעם ישראל יתפתח לקלוט מחדש את מעמדו ותפקידו כלפי העולם, והחברה תתחיל להשתנות ולהשתפר בהתאם, אז תהיה בארץ אווירה של אחדות פנימית, מתוכה נדע איך לחנך בשותפות את כולם, מילדים קטנים ועד ילדים גדולים כמונו.
בתמונה: בית ילדים בקיבוץ געש; צילום: ארכיון קיבוץ געש (מתוך ויקיפדיה).
✅ רוצים להעמיק?