ד"ר מיכאל לייטמן

הטבע לא יודע גבולות

אסונות הטבע שפוקדים כעת את העולם בשרשרת שלא מסתיימת מגלים את חולשתה של מדינה בודדת, חזקה ככל שתהיה. בשעות אלו למשל משתוללות שרפות ענק ברחבי טורקיה, ומדינות רבות שלחו מטוסי כיבוי כדי לעזור ולעמוד בסולידריות מלאה לצידה. גם מדינות אירופה הסתייעו זו בזו בעת השיטפונות שהרסו כל הנקרה בדרכם, ואיך אפשר בלי מגפת הקורונה שחייבה ומחייבת שיתוף פעולה בינלאומי.

לא תמיד הכול ורוד. לא פעם קורה שמדינות שלא נפגעו מציעות עזרה לאלו שכן, ולפעמים הצעותיהן מתקבלות בברכה, ולפעמים הן נתקלות בסירוב עקב יחסי עוינות בין המדינות.

מכות הטבע משרטטות את מפת הקשרים האנושיים – מערכת ענפה ומסובכת, מלאה בצמתים של התאגדות ובצמתים של התפלגות, גדושים ביערות של חשבונות בין עמים, בהרים של גאווה ותחרות.

התקופה האינטנסיבית הזאת, על כל המשברים והמכות הקשות, מספקת לנו שיעור מרתק על המבנה הפנימי של החברה האנושית. כל אדם בר-דעת יסיק את המסקנה הפשוטה: כדאי לנו לייסד לנו חברה חדשה, הרבה יותר יפה, בלי גבולות וחומות, בלי פערים ומלחמות. כמו שהטבע מתקיים. אבל אי-אפשר לקבוע בכוח יחסים טובים בין אנשים ומדינות. אף מנהיג לא יכול לכפות קשר הדדי, לבבי ומתחשב בין בני עמו, ובין עמו לעמים אחרים. עובדה ששום הפיכה חברתית לא עלתה יפה מעולם.

את הקשרים בינינו לא תפתור שום צורת משטר. הבעיה נמצאת שכבות רבות מתחת לכל הלבושים המדיניים האלו, במניע הפנימי של כל אדם: האגואיזם שבו, הרצון שמכוון לטובת עצמו על חשבון האחרים. האגו הוא הגורם המשותף לכולם, והוא גם המפריד בין כולם.
טרם גבר האגו באדם ובעולם, החלו האומות להתרבות ולהיבנות כתאים משפחתיים קטנים. בהדרגה ובצורה טבעית הם התרחבו והתפשטו קבוצות-קבוצות ברחבי תבל. תחילה התמקמו ה"אדם וחוה" המקומיים, והם הלכו והתרחבו לעמים. בעל הסולם, המקובל הרב יהודה אשלג, כתב כי "אין אנו מוצאים בזמנים הקדמונים איגודים וחברות, שלא תימצא בהם קרבה משפחתית בין יחידיה, כי אותה האהבה הפרימיטיבית, שהיא הכרחית לקיום החברה, אינה נמצאת זולת במשפחות, שהם בנים לאב אחד. אולם בהתפתחות הדורות כבר נמצאים חברות המקושרות יחד תחת מושג של 'מדינה', בלי שום יחס משפחתי גזעי, כי קשר היחיד למדינה כבר אינו קשר טבעי פרימיטיבי, אלא הוא נוגע מתוך צורך הדדי" (עיתון "האומה").

הצרות הגדולות התחילו כאשר התחיל להתגבר בנו כוח האגואיזם, דחק מאיתנו כל רגש טבעי של קרבה, ואת מקומו תפסה הגאווה. כל מדינה התחילה להתנשא על האחרות, להמציא לה דגל לנופף בו, המנון שיזקוף את קומתה לעליונה; גבולות נמתחו, חומות התרוממו, מלחמות התחוללו, תרבויות הושלטו.

ממכת טבע אחת לאחרת תבין האנושות שעליה לקלף את כל האמצעים המלאכותיים שגורמים לכל אומה להתגאות על שכנותיה. דגל, המנון, דרכון – כל הסממנים של הרצון לשלוט זה על זה, להיבדל ולהראות שהאחד טוב יותר מהאחר יתבטלו בהדרגה, יתנוונו עד שלא נרגיש אותם שייכים למושג המדינה כי נבין שהם נוצרו באופן מלאכותי ונשמרים היום בכוח שליטתם של בעלי העניין.
העולם לא יסבול גם תהליכי זירוז שנוצרים בידי האדם ולא בידי הטבע. הגישה הפרוגרסיבית לדוגמה, השואפת לבטל ולטשטש את כל ההגדרות הטבעיות שיש במין האנושי: זהויות וגזעים, מגדר ומשפחה. בינתיים אנחנו מותחים את החבל, אבל לעתיד לבוא לא יתבטל דבר מלבד הגבולות האגואיסטיים שבין בני אדם, בין עמים, בין מדינות. פרט לגאווה אין מה לבטל בעולם. למערכת הטבע אין עניין לטשטש את ההבדלים בינינו, את המגוון האנושי, היא לא שואפת למסמס את התפקוד הטבעי, אלא רק להביא לקרבה פנימית, לעבודה משותפת למען קיום כל גוף האנושות.

המיזוג העולמי לא יקרה מחר בבוקר, אבל בינתיים אנחנו יכולים להתפעל מהדרך בה הטבע נערך ומתארגן לשינויים האדירים האלו. להתרשם מתופעת ההגירה ההמונית שמערבבת את כל האומות זו בזו. להבחין איך לאנשים חשוב פחות איפה הם חיים, עם מי הם מתחתנים או מתחברים. לזהות איך האנגלית תופסת את מעמדה כשפה הבינלאומית שמאפשרת לדבר עם כולם.

בסופו של דבר, חברה טובה, יפה, שוויונית ונטולת גבולות תתהווה רק בדרך הטבע, מתוך הבנת הפער בין החוקים המלאכותיים שקבענו לבין החוקים הקובעים את צורת הקשרים שבטבע. הפער בין המצוי לרצוי יניע אותנו בתהליך הדרגתי ומורכב להתלכד יחד. אז, בדרך הטבע, נראה איך מדינות העולם הופכות לאומה אחת, מתמזגות למשפחה אחת ויחידה.