עברו שנתיים מאז פקדה הקורונה את הגלובוס ואמריקה מנסה לחזור לשגרה ולנורמליות. האבטלה נעלמה, הילדים הופקדו שוב בבתי הספר, ואירועי התרבות והספורט מתקיימים כמעט כסדרם.
ובכל זאת המצב לא שגרתי, לא נורמלי. האלימות ומקרי הרצח שוברים שיאים, האינפלציה דוהרת, הקיטוב החברתי והפוליטי מתבטא בכל פינה, והאמריקאים מותשים ומתוסכלים.
חוסר ההצלחה הזה להתאזן ולהתייצב נגרם כתוצאה מכך שנעזבה והוזנחה רוח האחדות בין חברי האומה האמריקאית; רוח שעליה הייתה גאוותה בעבר.
לכידות היא מקור עוצמתה של כל אומה, ובפרט אומה כמו אמריקה, המורכבת מעמים רבים, מאוסף של מהגרים שאין להם דת אחת, כיוון השכלה אחידה ואופי דומה. מה הגורם המשותף שיאחה אותם לרקמה אחת? הוליווד? היא דבק חלש מדי.
אותה התפרקות ואי-היכולת לחזור לשגרה באות ככרוז, כצעקה שהאמריקאים צריכים סופסוף לעשות משהו "לא נורמלי" עם עצמם, עם רוחם.
לאמריקה יש הון, יש לה כוח צבאי. מוח היא גם יכולה לחפש ולמצוא בה. מה שהיא צריכה לעשות עם כל היכולות שלה הוא לבנות ולהיבנות כאומה שעוצמתה ברוחה. להתאחד מעל לבליל השפות, התרבויות, הריחות והצבעים שגודשים אותה. אין במציאות כוח עצום יותר מרוח האחדות.
בשלב זה של המערכה הזרקור מופנה לאזרחי אמריקה היהודיים. נכון שהם אלו שהקימו את הוליווד, אבל הם מסוגלים להרבה יותר מזה. הם צריכים לפתח עבור אמריקה תרבות אחרת, עשירה, חכמה, מיוחדת. תרבות של חיבור מעל לכל ההבדלים. הם מסוגלים לקשר בין כולם.
אם רק היהודים היו יודעים שיש להם תפקיד מיוחד בעולמנו – להנהיג את כולם לחיבור מעבר לכל ההבדלים, לאהבה מעל לכל הפשעים – הם היו קמים ועושים דברים נפלאים עבור אמריקה.
אם אמריקה רק הייתה מתקדמת לחיבור בין כל חבריה, היא הייתה מתהווה כדוגמה ומופת לכל העולם. היא הייתה מראה לכולם עד כמה היא באמת מוכנה להקריב את כל השטויות שלה כדי להגיע לחיבור, ובכך פורצת דרך לכל האנושות.