כחודשיים עברו מאז המשוררת אמנדה גורמן, צעירה ממוצא אפריקאי, פרצה לתודעת העולם כשנשאה את נאומה הפואטי בטקס השבעתו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. אחת מהוצאות הספרים הגדולות בהולנד החליטה לתרגם את שיריה של גורמן ולהוציאם לאור, ובחרו למשימה משוררת לבנה.
אלא שאז התחילו המאבקים. תנועת נגד ציבורית התרכזה בטענה שאת גורמן השחורה צריכה לתרגם אומנית שחורה, ולא משוררת לבנה. אחרי הכול, זו משימה גדולה ומורכבת, וחשוב לשמור על הכוח, הטון והסגנון שלה. להזדהות עם החלום שלה ולדעת לבטא אותו משורשו.
האם התקינות הפוליטית הלכה צעד אחד רחוק מדי? לא בטוח. הנקודה הזאת, שאדם לבן לא יכול לתרגם אדם שחור, היא לא בהכרח גזענית. אדם שאינו קרוב לצורת החשיבה של בעל המילים, למוצאו, לתרבות ולהווי החיים של עמו, יכול לטעות בתרגום הטקסט, לפספס את רוח הכותב.
בטקסט ספרותי אפשר לזהות כל פרט ופרט על הכותב. איפה נולד, באיזו סביבה גדל, מיהו ומהו, גבר או אישה, יהודי או כל לאום אחר. יצירה ספרותית, גם מוזיקלית, מגלה את מצפוני נפשו, את פנימיות הלב של האדם היוצר. לכן לא טוב לטשטש את הייחודיות הזאת, למהול אותה במקור ובתרבות אחרים שיעמעמו אותה. אנחנו צריכים להיזהר ולשמור על ייחודיות הכותב.
כל עושר הביטוי של החברה האנושית תלוי בהצלחה שלנו להשאיר את כל הטעמים, הצבעים, הריחות באותה החריפות שבה נבראו, ובלי לנגוע בהם, רק לשבץ אותם בעדינות לפסיפס. לכן מאבק בגזענות צריך להיות בתנאי שהוא לא בא לערבב הכול לעיסה אחת דביקה וחסרת צבע.
טוב יותר לא להיאבק בגזענות באופן ישיר, אלא להעצים את ערך האחדות בין בני האדם. בחיבור אנושי אנחנו מבליטים את השוני וההבחנים בכל עוזם – אבל לא כנגד, לא על מנת להתגאות ולהתהדר, אלא כדי לפתוח, להוסיף את הצבע, את הניואנס הפרטי אל השלם. וזה יפה, כמו פָּלֶטה עשירה של גוונים.
כאשר נטייה לחיבור מושרשת בחברה, אז מאליה לא מורגשות עדיפות ועליונות, לא לגברים או לנשים, לא לזקנים או לצעירים, לא לצבעים ולגזעים. הכוח העליון, הטבע, ברא אותנו כל כך שונים – לא כדי להשתמש בהם למלחמה, אלא לממש בהם שלמות.
☑️ לתכנים נוספים
☑️ התוכן מבוסס על שיחות של הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שכתבו וערכו תלמידיו.