אנשים שמאמינים באלוהים מייחסים לו לרוב רגשות ומחשבות, ומתקשרים אליו באופן דומה שבו מתקשרים עם אדם בעל כוח שקובע את גורלנו: שואפים לְרַצות אותו, ובתמורה לבקש טובת הנאה. ומה עם הטבע? האם אפשר להאניש אותו? האם עלינו לרצות אותו בתמורה?
חכמת הקבלה אינה מבדילה בין הטבע לאלוהים. במאמר "השלום", מסביר המקובל בעל הסולם כי הטבע והאלוהים הם שמות נרדפים, ולכן כשאנחנו מדברים על הטבע אנחנו מדברים על אלוהים, וכאשר אנחנו מדברים על אלוהים אנחנו למעשה מתייחסים לטבע.
על פי חכמת הקבלה הטבע לא מנהל פנקס חשבונות, לא רושם את מאזן המעשים הטובים והרעים שלנו, ולא מתגמל ומעניש בהתאם. הטבע הוא מנגנון סופר אינטליגנטי שיצר הכול, מוליך ומוביל למטרתו הגבוהה: אחדות שלמה והרמונית של כלל המציאות. הטבע מפתח את העולם שיצר ללא הרף לעבר מורכבות רבה יותר, החל ברמת האטומים והמינרלים, דרך רמות הצומח והחי, וכלה ברמת האדם.
ברמה האנושית אנחנו מתפתחים באופן שבו הטבע כולו מתפתח. תחילה התלכדנו לחמולות, שהתרחבו לכפרים, הכפרים לעיירות, העיירות למדינות, וכיום, כשהעולם הוא כפר גלובלי קטן, אנשים, בעלי חיים וצמחים, כולם התהוו למערכת אחת קשורה ותלויה זו בזו. הכדור כולו הפך אריג אחד עשוי שתי וערב.
כל הנמצא בתוך מנגנון הטבע קשור בצורה מורכבת וחכמה לכל השאר, וכל חלקי הבריאה נעים בסנכרון לעבר מיזוג הולך וגובר. כמו שלהקות דגים או קני נמלים חושבים ופועלים כאחד, מונחים באמצעות האינטליגנציה המסונכרנת שלהם, כך כל מה שסביבנו פועל בתיאום מלא. חוץ מהאדם.
בני אדם הם היסוד היחיד בטבע שנשלל ממנו הידע האינסטינקטיבי של נכון ולא נכון ומתי לעשות מה. גם זה נעשה לשם מטרה עליונה: המרכיב היחיד החסר ביצירה המושלמת סביבנו הוא המודעות למטרת חיינו. מודעות לא ניתן להתקין מראש, יש לרכוש אותה. זאת הסיבה שאנחנו נולדים נטולי כל ידע אודות עולמנו.
אין חיה חסרת אונים כמו תינוק שזה עתה נולד. אנחנו אפילו לא יכולים להגיע לפטמה של אימא כדי להזין את עצמנו, או לעשות את צרכינו לא על עצמנו. הכוונה היא שנלמד הכול מאפס, ובסוף התהליך נגיע לשיא גובהה של הבריאה, נהיה אינטליגנטים כמו המערכת שיצרה אותנו – הטבע או האלוהים.
מכיוון שטבעו של הטבע הוא הרמוניה ומיזוג, ומכיוון שעלינו לרכוש את הידע לפעול כמותו מתוך מודעות, אז כשאנחנו נולדים, אנחנו מנוגדים לו לחלוטין כדי שנלמד ונכיר כל היבט ופרט של הרמוניה ומיזוג.
הבעיה היא שכל עוד אנחנו מנוגדים לטבע, אנחנו מהווים איום על העולם והורסים כל מה שסביבנו. אך ככל שנהיה מודעים להכרח באחדות ובאחווה להבנת הבריאה, נלמד להתנהל בצורה חכמה יותר, והריחוק והדחייה שאנחנו חשים בינינו – ובינינו לטבע – יהפכו לרוח גבית שתדחוף אותנו קדימה.
כל עוד אנחנו עקשנים אנחנו סובלים. מזהמים את השמיים, את המים ואת האדמה. מדלדלים את השפע שהטבע נתן לנו כדי להשיג כוח ושליטה. אנחנו משתמשים ומתעללים זה בזה, הורגים, אונסים ומבזים אחד את השני כאילו רק אנחנו זכאים ליהנות מהחיים, ולא משאירים דבר לעתיד.
אנחנו מתנהגים כמו תינוק בגוף של מבוגר: מוח קטן בכוח גדול. אם נמשיך לדרוש לעצמנו ונתעלם מנטיית הטבע להרמוניה ומיזוג, הניגוד המחריף שלנו לטבע יגרום לַמצוקה להחמיר. אם נתמקד בקשר טוב ובחיבור, נמצא את המסלול הנכון ונצליח לנקות את הבלגן שיצרנו.
☑️ התוכן מבוסס על שיחות של הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שכתבו וערכו תלמידיו.
☑️ לתכנים נוספים