עוד בעת העתיקה היו שיטות שונות לחזות את העתיד, ותמיד היה לחוזי העתידות קהל נרגש שחסך מראש פרוטה לפרוטה, ועמד בתור עם מעט סבלנות והרבה חשש ממה שעומד להתגלות לו מאחורי הפרגוד.
גם היום מסתובבים בינינו אנשים רבים בעלי יכולת לנבא את העתיד. מורי הרב"ש סיפר שהיו לו מספר תלמידים כאלה במהלך חייו, הגיעו, למדו אצלו קצת, וכן, הייתה להם מן הרגשה של העתיד. גם אני נפגשתי עם מנחשים כאלה, אבל האמת היא שאף פעם לא הרגשתי דחף להתקרב אליהם, לא נטיתי להרגיש כלפיהם יראת כבוד, ולא עלה על דעתי לשמוע בקולם. לא יודע מה זה נותן לאדם.
נגיד אדם הלך למגדת עתידות, ועכשיו הוא ידע מה יקרה לו בעוד שבוע, חודש, עשר או עשרים שנה, מה הוא ירוויח מזה? נאמר שנודע לו שהיום הוא היום, זהו, בא סופו, מה הלאה? מה ישתנה בו מתוך הידיעה? אז הוא ירוץ מהר לסגור את העסק, לחתום על ניירות, לחפש עורך דין, לשלם חובות? בשביל זה?! ברור שאין בכך תועלת. לדעתי טוב יותר לחיות בלי לדעת כלום על העתיד. דווקא שאתה לא יודע כלום זה הרבה יותר מעניין, מסקרן, תופס.
אדם שיודע מה יהיה איתו, הוא כמו מי שהולך לקולנוע, מתיישב על הכיסא, וכשהסרט מתחיל הוא פתאום מגלה שהוא בכלל זוכר את הסרט הזה, כבר ראה אותו, היה שם. אז כל החדות והעניין נעלמים בבת אחת, הכול ידוע מראש, ולמה להישאר עד סוף הסרט? אין בכך דבר טוב. בטוח שגם מגידי העתידות בעצמם הם לא אנשים מאושרים.
הטוב בעיניי הוא להיות נתון לחלוטין בידי הטבע, מה שיזמן לי יזמן, וכך להתקדם בחיים. ללכת קדימה לפי אותם התנאים שהטבע, הבורא, הגורל קבע לי, כדי שאוכל להבין אותו טוב, להתקרב אליו – דווקא לפי כללי המשחק שהוא מציב בפניי, ולא לנסות לעקוף אותם ולרצות משהו אחר. זאת אומרת להיות מכוון לראות את פעולתו דרך מה שהוא מזמן לי עכשיו, כרגע, לראות שזה בא ממנו ולא מילימטר חוץ מזה. כלום.
כזה אני רוצה להיות! מסור לטבע, נאמן לכוח העליון, הולך בדרכו. זה השכר הגדול שאדם יכול לקבל בחייו, היכולת לנהוג כך. אז גם אין שום פחדים שידחפו את האדם לנסות לגלות את עתידו, כי אם הוא מתייחס כך לחיים – מתמסר למהלך שקובע לו הטבע בצורה פתוחה, פותח את הנשמה – מה שיש, הוא מה שיש, העיקר שזה נקבע ובא מהטבע, אז אין שום פחד. הכול הופך פשוט, ברור, רך. אנחנו אלה שקובעים את מהלכי הטבע ביחס שאנחנו נותנים להם, וזהו החיבור הנכון בין אדם לטבע.