אני מסתכל על כל אלפי השנים שהנשמה שלי מסתובבת בעולם, עם כל הנפילות והמכות שקיבלה וממשיכה לקבל עכשיו, ולא מוצא על מה להגיד תודה? כך מרגיש כל יהודי בתוך ליבו.
מי שעושה חשבון מהיר בראש רואה ששבילי החיים שלנו לא מרוצפים זהב, יש בהם הרבה פגמים ורגעי שפל, ובכל זאת כיחיד וכעם קיבלנו מספיק מתנות כדי למלא את האוויר בשבח והודיה. אלא ש"אחד בפה ואחד בלב", גם אם אדם מצליח להבין זאת בשכל, הלב נשאר חמוץ וממורמר.
כי הלב הוא הרצון של האדם, רצון לקבל מילוי לעצמו, ואם הלב לא מקבל יש לו טענות. הרבה פעמים לא קיבלנו ואנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים, כך שאנחנו מלאים בטענות.
זה מה שקרה גם למרגלים שנשלחו לתור את הארץ לפני הכניסה של בני ישראל. הם חזרו עם תלונות, הוציאו לה שם רע, ובזה גם למי שנתן להם אותה. הם לא הבינו שהם מסתכלים על הארץ דרך העיניים של הרצון לקבל, ולא ביקשו לשנות את ההסתכלות הפנימית שלהם על ישראל, לראות אותה דרך העיניים של הבורא, שרצונו לתת.
אני זוכר שנסענו פעם ביער בין שמן, מורי הרב"ש ואני, והתחלתי לשפוך עליו טענות, "זה ככה, וזה ככה, ואני זה ולא זה…". עשר דקות הוצאתי עליו את כל הרע שישב לי על הלב ברוגז, וכשסיימתי הוא רק אמר, "למה לא ביקשת?".
הבקשה הזאת, להיפרד מיצר הרע ולהתחבר לכוח האהבה, חסרה לנו מאוד בחיים. כי הרצון לקבל שלנו, האגו, לא נותן לנו להגיע לבקשה לשינוי התפיסה, היא לא קופצת בנו באופן טבעי. לכן כיחידים וכאומה אנחנו סובלים כבר אלפי שנים, ומוציאים דיבה על החיים, על בורא עולם.
את הבקשה הזאת צריך לעורר במודע. בקשה מודעת לשינוי הגישה לא יכולה להיות סתם צעקה, ולא קריאה מטקסט מוכתב. כל אחד צריך למצוא אותה ולבטא אותה במילים משלו. כמו תינוק, שלא מתפרץ באיזה משפט מנומס ששמע מהמבוגרים כשהוא רוצה משהו. גם סתם אדם שרע לו, לא חושב, "רגע רגע, אני צריך להגיד את זה כמו דוד המלך". לא. אני, צריך לבטא את הבקשה. אני, מתוך הלב. כך כל אחד מישראל.
אז כל הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מבררים מה בעצם הבעיה שלנו. לכן אנחנו לא מרגישים שאנחנו תקועים בפינה של האגו. ולכן לא נמצאים בפנייה לבורא שיוציא אותנו ממנה – לא מגיעים לבקשה מעומקא דליבא, מעומק הלב. וזה כל החטא.
"נס החיבור" – הירשמו למפגש פתוח עם מרצי מכללת "קבלה לעם" על משמעות החג על פי חכמת הקבלה