על דגל מחנה השמאל בכל העולם תמיד היה חרוט מאבקו של מעמד הפועלים לשיתוף, לאחווה ולשוויון: האידיאלים הסוציאליסטיים אפיינו אותו, הבדילו אותו, והיו לו כהכרח קיומי.
כאשר עם השנים הלכו והפכו חברי השמאל לבורגנים – עוד יותר בורגנים מבורגני מחנה הימין – דהה דגלם והיטשטש, ואיתו הרעיונות שדגלו בהם. נשארו כמה קרעי סיסמאות הומניות שקשה לקנות מאנשים מסודרים שאין להם רעב אידיאולוגי בעיניים.
נכון להיום אין שמאל עולמי יותר, הוא גם לא יקום בעתיד ויתעורר, ודאי לא במדינות המערב המפותחות. כדי להחזיר אותו לחיים צריכה להתרחש איזו מהפכה שתחלק שוב את האוכלוסייה לשמאל וימין, עשירים ועניים, עובדים ומעבידים, אבל לא נראה שההיסטוריה תיסוב לאחור.
לשמאל בישראל היה תפקיד מיוחד, חלק ספציפי בהקמת המדינה – הקמת מוסדות כמו ההסתדרות, המשביר לצרכן וקופת חולים – והם מילאו אותו במרץ. אותם מוסדות החזיקו את השמאל בשלטון עוד זמן רב אחרי שדהה רעיונם ודגלם, אלא שאי-אפשר לאורך שנים להתעטף בדגל שכבר אינך מייצג ולהציג אותו כשלך. לכן הוא נעלם.
גם דגל מחנה הימין כמו שהיה רוצה להציג את עצמו כבר אינו בנמצא. לפי מה נקבעים הימין והשמאל היום? לפי איזו נטייה אישית, זה לחדשנות וזה לשמרנות? לא יותר. הצבעים העזים החיים שהיו לדגלים כבר אינם, ועכשיו צריך לחזור ולהתנופף מעל ראשינו הדגל הבלתי מתבלה של היהדות, זה שרוח הערבות ההדדית חרוטה עליו.
עם ישראל תמיד נמשך לשיתוף, שוויון ואחווה, מתוך טבעו ומתוקף דתו. רואים זאת משתקף בהוויה הישראלית היומיומית של הנהירה אל היערות והגנים הלאומיים, אל חופי הרחצה שתמיד מלאים. טוב לנו לצאת ולהיות יחד, להתערבב זה בזה. מי שטייל בפארקים האירופאים הרגיש ששם זה אחרת, שם אנשים מתרחקים זה מזה, לא שמים לב זה אל זה. כלומר היהודים הם עם שתכונתו משפחתיות, ומתוך כך הוא נמשך בעבר לרעיונות הסוציאליסטיים של השמאל.
אבל מכיוון שהסוציאליזם התברר כלא רלוונטי לימינו, עם ישראל יכול להתפנות ל"סוציאליזם" המקורי שלו, לתורת אהבת האחים של אבותיו, זו שמדברת על חיבור בין בני אדם כאמצעי להידבק בכוח עליון, בטבע הכולל שעבורו אנחנו אחד. דגל מחנה ישראל נותן מענה לכל חלקי העם, תשובה של חיבור מעל לפירוד, תחושה שאף אחד לא נזרק אל מחוץ למחנה. תקומה של איש אחד בלב אחד.
✅ צפו חינם בסדרת קורסים מבית "קבלה לעם "
(בתמונה: אחות במרפאה של קופת חולים עממית במוסד החינוכי לעליית הנוער במגדיאל, 1952, צילום: ויקיפדיה).
