גאווה היא הרגשה שזוחלת כמו נחש בין אנשים ובין עמים, מפרידה ביניהם, מנתקת אותם מקשר ומושלת בהם. הגאווה עד כדי כך הרסנית, שכאשר אני רואה אותה מרימה ראש במלחמה, מובן לי שאותה מדינה שנדבקה בה עומדת ליפול.
עַם שמרגיש ראשון ועליון, שהוא לא צריך אף אחד ויכול להסתדר הכי טוב לבד, נמצא בבעיה גדולה. ארס הגאווה הרעיל כבר התפשט בו וסימא את עיניו. הוא חושב שהוא בדרך לפסגת העולם, ולאמיתו של דבר הוא בדרכו לתחתית הסולם האנושי.
ולמה? כי תוכנית הבריאה, כמו שמלמדת חכמת הקבלה, היא להביא את החברה האנושית כולה לחיבור לבבי, לדבקות עם הכוח העליון של הטבע, להיות כאיש אחד בלב אחד. לכן מי שעושה צרות לאחרים, הן חוזרות אליו כבומרנג ומכות בפניו, ויוצא שכולם יוצאים ניזוקים – מי שעושה צרות ומי שחוטף אותן.
אנחנו נמצאים בתקופה של גמר תיקון העולם, בשלבים מתקדמים של מימוש תוכנית הבריאה, ולכן הצורך בחיבור הדוק בין העמים יבלוט יותר מיום ליום. עמים כבר לא ירצו לסגור את עצמם, לתחום גבולות של חשדנות, להתגונן בפני האחרים, אלא להיפך, יהיה להם מובן שאי-אפשר לשחות נגד הטבע. הטבע נמשך לחיבור, ואנחנו נמצאים בתוכו ונעים לפי זרמיו.
תחילה הצורך בחיבור יתברר בחלק מהאנושות – לא חיבור כדי לשלוט על האחרים, לכופף אותם בכוח הגאווה, אלא כדי להתחבר ולעזור, לתמוך ולהשלים זה את זה. כל צורה אחרת של התנהגות ורגש לא יחזיקו. בהמשך יתבטלו הגבולות ונחזור לחיות כמשפחה אחת.