כש"אורפיאוס", התזמורת הקאמרית של ניו-יורק מופיעה, מתקיים משחק מוזר של כיסאות מוזיקליים על הבמה, תיאום הדוק בין הכלים לנגנים. אחרי כל קטע מוזיקלי, הנגנים מחליפים מקום: הכנר הראשון לדוגמה, חוזר מהמקום המרכזי ומפנה את מקומו לכנר אחר. בתזמורת הניו-יורקית אין היררכיה, אין מקומות קבועים או תפקידים, והחלק המפליא הוא שכל הופעות התזמורת מתקיימות בניצוח דינמי עצמי.
זה מהלך מיוחד, כמעט נגד הטבע, כי בכל תזמורת המנצח משמש ככוח העליון שלה – מחשבה עליונה, ראש וראשון. הנגנים מסתכלים עליו, הוא מחבר אותם, מתאם ביניהם, מכניס בהם את הרצון שלו. אז איך תיתכן תזמורת ללא מנצח?
ודאי שאין כאן דבר על-טבעי, הרי לכל נגן יש אגו כמו לכל בן-אנוש, ודווקא בגלל זה מפליא איך קבוצה שמורכבת מאגואיסטים נפרדים ללא מנצח, בלי "אבא", בלי רצון גבוה יותר שמנהל אותם, מרגישים זה את זה ומנגנים יחד בהרמוניה?
בפועל, הנגנים מצליחים להסתדר. עובדה: הם עובדים יחד כבר חמישים שנה והוציאו מעל שבעים אלבומים, הם לא קבוצה ניסיונית בת יומיים. לכן אם מתקיים בין חברי התזמורת שיתוף פעולה מלא שכזה, זה אומר שהם מתקשרים ביניהם באופן שבו כל אחד מהם מנצח על הרצונות שלו, על פעימות הלב שלו, במטרה להתחבר לשאר חברי התזמורת, וכך הם מנצחים ומנהלים את עצמם.
זאת עבודה פנימית גדולה מאוד, כי המנצח הוא הראש של התזמורת, ובלעדיו התחליף יכול להיות רק מגע מסונכרן בין הלבבות.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים "מסע לעולם פנימי"