כתוב "הקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קורבן לה'".
אומנם כל עובד אדמה קוצר את הפירות "כדי להאכיל את זולתו", כי הוא לא באמת מתכוון לאכול בעצמו את כל תבואת השדה, אבל הכוונה שלו היא למלא את חשבון הבנק שלו.
כשהמקובלים עוסקים בבירור החוקים הרוחניים של עם ישראל, הם מדברים רק כלפי כוונת האדם.
מי שרוצה להגיע לדרגה רוחנית שבה הוא מאכיל ומזין את הזולת צריך לשאול את עצמו: אם ייתנו לי עכשיו כסף גם בלי לעבוד את האדמה, אקח?
התשובה צריכה להיות שלילית, משום שרק לשם אהבת הזולת הוא מוכן לעבוד בשדה, ואף היה מוכן לוותר על השכר אם היה יכול. את השאלה הזאת כל יהודי צריך לשאול את עצמו, לא משנה במה הוא עוסק לפרנסתו: אם הייתי יכול, האם הייתי מוותר על הקניין הגשמי?
לוותר על הקניין הגשמי הכוונה לא לרצות שום דבר שבא באופן ישיר או עקיף כדי למלא את הרצון שלי, אלא לרצות רק שכר רוחני – למלא את רצון הזולת, ומתוך כך להידמות לתכונת הכוח העליון שמיטיב לזולת.
אם נגיע בישראל לכוונה הנעלה הזאת, ניקרא "גוי קדוש", דרגה גבוהה מאוד שבה כל העם מחובר בהדדיות כדי להגיע מאהבת הזולת לדבקות בקודש, בתכונת הבורא, ומלבד ההשתוקקות הזאת אין לאיש רכוש פרטי והוא לא מבקש לעצמו שום שכר. אדמת ישראל שייכת לעם היהודי בתנאי שנקצור את שדותיה לשם אהבת אחים, אחרת אנחנו לא אותו גוי קדוש שהובטחה לו הארץ.
לא נועדנו לקצור את השדה רק כדי להאכיל איש את רעהו, אלא כדי לתת בכך דוגמה לעולם איך להתקיים כעַם ה'. יש לנו עוד דרך ארוכה, אנחנו צריכים לדעת לאן היא מובילה ולכוון להגיע לשם. עלינו לשאול את עצמנו עם כל פעולה: בשביל מה אני קם, בשביל מה אני עובד, בשביל מה אני נלחם? או בקיצור, בשביל מה אני קוצר? ולייחל שהתשובה תהיה לשם אהבת הזולת.