וולט דיסני, האיש האגדי שרצה להפוך חלום למציאות, תכנן להקים בפלורידה קהילה המונה עשרים אלף תושבים, שתיתן דוגמה איך החיים בעתיד צריכים להיראות. דיסני לא זכה לממש את חלומו ונפטר בטרם הושלמה ממלכת הקסם שלו, אבל חזונו הגרנדיוזי ניכר היטב ב"אפקוט", פארק חוויתי המשלב עולם עתידני עם חלון ראווה למדינות העולם.
ביקרתי שם לפני ארבעים שנה, ואני עדיין זוכר את הרושם מהישיבה בקרון שמוביל אותך תחנה אחר תחנה בשלבי התפתחות העולם – עד לתחנה העתידנית שבה העולם טוב ומושלם; לכל אחד יש כל מה שדרוש לו, לרשות כל אחד עומדים אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, הוא יכול להיות איפה שירצה בכל רגע נתון. שאיפה יוצאת מן הכלל שהיום נראית קצת דהויה ומיושנת.
כחברה אנחנו מתחילים להבין שמכוניות מרחפות, רובוט שעושה את עבודות הבית או כל המצאה טכנולוגית אחרת – מהפכנית ככל שתהיה – הם לא "כל מה שאנחנו צריכים", הם לא יהפכו את העולם לטוב יותר ואותנו מאושרים יותר. מי שהתמלא בכל הטוב שיש לעולם הזה להציע, כבר מכיר את הריקנות שמתפשטת לאחר המילוי, את התחושה של חוסר משמעות, ויש לכך סיבה טובה: התחנה שדיסני חזה היא לא התחנה האחרונה, אלא רק תחנת ביניים בדרך לשם.
האנושות נמצאת היום בפתח המרחב העתידי האמיתי שלה, והוא אחר לגמרי מזה שדיסני דמיין. התנופה המטאורית של ההתפתחות שחווינו במשך מאתיים השנים האחרונות – המהפכה התעשייתית, המדעית, מהפכת המידע – כל אלו האיצו את קצב ההתפתחות של החברה הגלובלית, ולא כדי להישאר שם אלא רק לשהות שם לרגע, לראות שאין בזה ממש, ולזנק לעבר השלב הבא.
כדי לאתר את השלב החדש של האבולוציה האנושית צריך כמו דיסני לעבור בתחנות ששהינו בהן עד היום, ולגלות בתוכן את הדפוס החוזר: בכל תחנה ותחנה ניסינו כפרטים וכחברה למלא את עצמנו בתענוג אחר, אבל תמיד קיבלנו אותו בצורה ישירה, בלענו לתוכנו, שאבנו לעצמנו.
בתחנה הראשונה ניסינו ליהנות מהמילויים הקטנים של החיים: אוכל, מין ומשפחה. זה לא הספיק, אז בתחנה הבאה חשבנו שכסף זה הדבר שימלא אותנו כראוי. אבל גם בזה לא היה די, אז נמשכנו לשליטה וכבוד, וכשגם אלה לא סיפקו לנו נחת, חיפשנו תענוג בידע והשכלה. בדרך, כדי לרפא את האומללות המתגברת הגיעו הפילוסופיה, הדתות והפסיכולוגיה, ללא הועיל.
הניסיון להתמלא בצורה ישירה הוא שהביא לריקנות שגרמה לנו לרוץ ביתר מרץ לחפש לנו אושר, וכנגדו להתאכזב יותר, וחוזר חלילה. התהליך הביא לצמיחה בלתי מבוקרת של האגואיזם, לתחרות מכוערת, לאיבה בין יחידים ואומות, לעבדות, לשליטה, לאינסוף מלחמות. גם להרס סביבתי עצום.
הריקנות הולידה את הייאוש על רבדיו השונים, והיא שמתחילה בימינו לעורר בכל אחד בקצב התפתחותו סדרה של שאלות מהותיות על משמעות החיים: מה הטעם בחיי? לשם מה לי לסבול בכל שנות חיי? מה התועלת מהרגשת המרירות הזאת?
אם האדם ממוקד בשאלות הללו וזורם עימן עד הסוף, ללא פשרות, הוא מגלה עולם ומלואו. אם הוא מתעקש ודורש מעומק ליבו, אז הוא זוכה לתשובות שמכוונות אותו לשלב ההתפתחות הבא שלו, שלב של מהפכה רוחנית.
אולם אם הוא יורד מהקרון ובורח מחיפוש תשובה לשאלת הטעם בחייו, הוא מסתפק בדת, מרוצה משיטה פסיכולוגית כזו או אחרת, נרגע מתורה המונית, עוצם עיניים בהדרגה ונמשך עם העדר. מי שמשתדל בכל כוחו להישאר בעיניים פקוחות, לא נרגע וממשיך לשאול ולשאול, מגיע בסופו של דבר אל תורת האמת.
חכמת הקבלה נותנת לאדם המחפש פתרון ישר ותשובה לעניין. היא מלמדת אותו שהעולם הוא העתקה של האדם. שתפיסת המציאות הנוכחית שלו מקולקלת. שהוא רואה את התכונות הפנימיות שלו מוקרנות לחוץ, לכן כל מה שהאדם פוסל – במומו הוא פוסל. במילים אחרות, אומרת הקבלה, אם תשנה את עצמך, תשנה את עולמך.
מה בדיוק האדם צריך לשנות בתוכו? את היחס שלו לחברה סביבו. במקום להמשיך ביחס האגוצנטרי שהתפתח בהדרגה במין האנושי, יחס שלילי שמושך הכול לטובת עצמו על חשבון הזולת – על האדם לפעול להיפך: לטובת הזולת. לתת במקום לקבל, לקבל על מנת לתת.
ממלכת הקסם נמצאת בכיוון ההפוך משחשבנו. לא בכיוון טכנולוגי, גשמי-חומרי, גם לא שכלי, דתי או פסיכולוגי. ממלכת הקסם מתהווה בקשר רגשי שמתגבש בין בני האדם. מילת הקסם היא חיבור. בקשר הדדי בין האנשים נמצא הפתח לתענוג אינסופי, קשר לכוח הטבע העליון, הטוב והמיטיב. זה הפלא של ממלכת הטבע: היא מתקיימת בנתינה, מתוך תחושה ברורה שכולנו ישות אחת, ומעבירים בינינו לא חומר ומסחר, אלא אהבה. זה חוק הטבע העליון: אין מילוי בצורה ישירה, הנאה מגיעה על ידי מסירה, ואז אין לה גבולות ולא חלים עליה מגבלות.
אם דיסני היה חי היום, אולי היה מוסיף עוד תחנה ומשלים את ממלכת הקסם. מעביר אותנו בתחנות של ציר האגואיזם, וממחיש את התחנה האחרונה שבה יורדים מהרכבת ומתקבלים בזיקוקים של אהבת הזולת.