ד"ר מיכאל לייטמן

בלי חלב ובלי דבש

כשהגעתי ארצה, אחרי שהייתי מסורב עלייה ופיתחתי געגועים שהתעצמו לארץ ישראל, נדהמתי מהפער בין החלום על ארץ שבה "כל ישראל חברים" לבין היחסים הקשים שמצאתי בארץ. כולם צחקו על כולם, כל אחד התבצר בעדתו.

ברוסיה לא היה חסר לי כלום, עליתי לישראל ולא היגרתי לקנדה כמו רוב הרוסים כי רציתי לחיות בחברה חמה והדדית. לכן לא הבנתי למה אין תוכנית סדורה שבה מסבירים לעולים איך עליהם להתמזג לעם אחד.

נחתי היישר לאולפן העולים ששכן במלון "כרמליה" בחיפה. הייתי אמור להשתקע שם חצי שנה, אבל אחרי חודשיים עזבתי, לא מצאתי טעם להישאר. החלטתי לנסות לחיות בקיבוץ בצפון על גבול סוריה, וגם שם לא הרגשתי שיש ניסיון רציני לכונן יחסים מיוחדים. גם שם עזבתי.

הציפייה הזאת לחום, הגעגוע לקשר, לא היו מובנים לי אז. הם ניתבו אותי אבל לא ידעתי להלביש אותם במילים. כך גם הרגישו העולים מתימן או מהונגריה בגעגועיהם העזים לישראל – לא לאדמה הם נכספו, למרות שהיא ייצגה עבורם את הרצון הכמוס למהות היהודית של אהבת הזולת. כך הרגישו כל העולים מכל העולם.

אולם מי שהעלו אותנו ארצה לא אישרו את התחושות, לא לימדו אותנו שלחיות לפי הכלל הגדול "ואהבת לרעך כמוך" הוא למעשה המימוש של תפקיד עם ישראל בארץ ישראל. האמת גם אם היו רוצים ללמד זאת הם לא היו יכולים, כי הם עצמם לא ידעו זאת.

את הידע הרוחני היקר הזה איבדנו בגלות. רק מספר מצומצם של מקובלים באותו דור עוד ידעו על מה מדובר, כמו הרב קוק ובעל הסולם. הם ניסו להצביע על החינוך ועל התרבות שעלינו לייסד כאן כדי שתהיה התאמה בין הארץ ליושבים בה. איש לא שמע בקולם ולא קמה כאן ארץ זבת חלב ודבש.

כשהתורה מדברת על "ארץ זבת חלב ודבש" היא מתייחסת לרוח היחסים בין היושבים בארץ, רוח חמה שקושרת בין המתגוררים המעוררת יחסים חיוביים שממתיקים כל רע. בעזרת קשר יפה בין בני אדם אפשר לבנות הכול, ואז כלום לא חסר ויש שפע לכולם.

ואם תשאלו מה הקשר בין יחסים לשפע, אשאל בחזרה: למה במדינה כל כך מפותחת, אומת סטארט-אפ מצליחה שיותר ממחצית ההמצאות בעולם באות ממנה, יש אנשים שבקושי סוגרים את החודש? איך ייתכן שיהודים חיים בפער גדול זה מזה ולא מתחשבים ובאים לעזרת הזולת? איפה הגבול שלנו, ולאן הלך הלב היהודי הרך?

הרב קוק כתב כי "הרצון להיות טוב לכול, בלי שום הגבלה. לא בכמות המוטבים ולא באיכות הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמת ישראל, זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה" ("אגרות הראי"ה, ח"א). יש לנו את כל הרכיבים הדרושים להיות עם אחד, אבל אין בינינו קשר יפה ונכון. כל אחד דואג לעצמו.

הכותל מלא בפתקים על פתקים: "אני צריך בריאות", "אני צריכה זיווג", "אנחנו צריכים פרנסה". אבל התפילה שחסרה לישראל היום ולתמיד היא בקשה עבור העם כולו, עבור חיבה וחיבור, מתוך ביטחון שאהבה מכסה על הכול.

עד אז טעות לחשוב שאנחנו חיים ב"ארץ ישראל", ברצון משותף. כי מה שרצינו מתוך געגוע פנימי לפני שעלינו ארצה והאדמה שאנחנו דורכים עליה היום, הם שני מקומות שונים. עד שלא נתלכד כאיש אחד בלב אחד, אף יהודי לא יגיע לשלווה בארץ הזאת ולא נחשב לאומה.
(בצילום: קטיף שזיפים / זולטן קלוגר)