משנת 2016 וכמדי שנה פונים הפלסטינים לאונסק"ו כדי להעביר החלטה הקובעת כי אין זיקה בין היהודים להר הבית בירושלים, אלא רק למוסלמים. מבחינתם שם האתר הוא "אל-חראם אל-שריף" ולא אחרת. בשבוע שעבר אישרה העצרת הכללית של האו"ם באופן סופי החלטה דומה, ובתמיכה של 129 מדינות שללה שוב את הקשר היהודי ההדוק עם הר הבית.
חשוב לציין שבשנים קודמות הצביעו 148 מדינות נגד ישראל והשנה הצביעו פחות מדינות. לכאורה יותר תמיכה, אבל אין זה מתוך הכרה בנו או אהדה כלפינו, אלא מתוך שיקולים פוליטיים וכלכליים בלבד.
ארצות הברית, שהתנגדה לנוסח ההחלטה, אמרה כי השמטת הטרמינולוגיה הלא-מכילה עבור האתר המקודש לשלוש דתות "מעוררת דאגה אמיתית ורצינית". אבל גם אמריקה ידידתנו, כמו כל מדינה אחרת, דואגת לעצמה בראש ובראשונה. עד כה היינו נוחים ושימושיים לה, היא נעזרה בצבא שלנו כדי לשלוט במזרח התיכון, לכן הכף נטתה לזכותנו. אבל אם ארה"ב תרגיש בקרוב שקשריה איתנו כובלים את ידיה – ומסתמן כי בהשפעת הממשל הנוכחי היא תרגיש כך – אז היא תרד מצד המאזניים שלנו ואנחנו נצנח למטה בחבטה.
אין לנו מה לבוא בטענות, היהודים עצמם תמכו בעלייתו של ביידן לשלטון. אך גם אם הם היו מצביעים אחרת, הערבים בכל זאת יצליחו להשיג את מבוקשם. יש להם כוח התמדה ועקשנות גדולה, יש בהם סבלנות ודבקות במטרה, והם יודעים שיום יבוא ולא רק שמו של הר הבית יילקח מאיתנו, אלא הר הבית עצמו יהיה מחוץ לתחום היהודי.
הפלסטינים יעשו כל שבכוחם כדי למתג מחדש את האתר הקדוש ליהדות כאתר אסלאמי בלעדי ולדחוק את רגלינו מהמדינה. אין להם שאלה על כך. עבורנו ישנה שאלה של זמן: עד מתי ייתנו לנו להתקיים במדינת ישראל, והאם נספיק לארוז מזוודות לפני שיזרקו אותנו מכאן? כי לפי צורת ההתנהלות הנוכחית שלנו, ניאלץ לצאת מכאן בחיפזון.
אנחנו יכולים להתקומם נגד ההחלטה הצבועה, לזעוק שמעוותים ומשכתבים לנו את ההיסטוריה, או לחילופין להגיד שאנחנו מצפצפים על האו"ם, אבל החלטותיו מחלחלות לפוליטיקה ולכלכלה העולמית. האו"ם נמצא בעמדת כוח, הוא מעצב תודעה ולכן אסור לנו להתעלם מהנאמר בו, למרות שאנחנו יודעים שהוא מורכב מכמה מעצמות המסובבות אותו לכיוון שמתאים להן.
עלינו לעמוד על המשמר בדאגה. לא מדובר רק בהחלטה האחרונה על שם האתר, אלא על עוד שורה של החלטות רבות שמצטרפות אליה. מיום ליום אנחנו מפסידים בתחומים רבים, מוותרים על שטחים רבים, גם גשמיים וגם רוחניים. כל יום שאנחנו לא מצליחים להסביר לעצמנו ולעולם מי אנחנו עם ישראל, מה תפקידנו בעולם ומה הכוח הטמון בנו, אנחנו מתנוונים ונופלים לחוסר מעש. כתוצאה, הלחץ עלינו מתגבר והופך גרוע יותר.
גם כלי התקשורת בישראל עוסקים בתכנים רדודים, מבישול ועד פסיכולוגיה, העיקר לא לעסוק במהות החיים שלנו – עם ישראל. אנחנו נמנעים מלשאול שאלות משמעותיות כמו: למה העולם פונה נגדנו? מה עשינו לא בסדר? או נכון יותר, מה עלינו לעשות כדי לשנות את המצב לטובה?
העולם מרגיש בתת-ההכרה שמקור כל הרוע והשורש לסבל שהוא חווה קשור ישירות לעובדה שעם ישראל איננו מקיים את תפקידו. הרגשת השנאה הזאת הולכת ומבעבעת בקרב רבים, ומתגבשת לכדי מגמה שבאה לידי ביטוי ביחס העוין שהם מפגינים כלפי מדינת ישראל. ההחלטה של אונסק"ו בדבר הר הבית עלולה להידרדר להחלטות חריפות יותר, ואפילו להבנה שהעולם טעה בזמנו, כשנתן את אישורו להקמת המדינה היהודית בלב המזרח התיכון, ועתה הגיע הזמן לחזור בו, ולפעול כדי לשלול את הלגיטימציה של המדינה היהודית היחידה בעולם.
הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", התריע על כך לפני כמאה שנה: "אנחנו צריכים לתת לגויים תורת חיבור, צדק ושלום, כי רק בזה הם תלמידנו, ולזה הם מחכים מאז שיבת ישראל לארץ. וחכמת הקבלה מיוחסת רק לנו, והיא מוכיחה לכל הגויים את צדקת ישראל על חזרתם לאדמתם, ואפילו על הערבים. אבל השיבה כיום לא עושה שום רושם על הגויים, ויש להחיש, אם לא, ימכרו עצמאות ישראל בשביל צרכיהם. ואין צריך להגיד על החזרת ירושלים" ("כתבי הדור האחרון").
במילים אחרות: אנחנו חורצים את גורלנו במו ידינו. היחס של העולם כלפינו תלוי רק בנו, ובידינו להכריע אם העולם ימשיך להפגין שנאה ואנטישמיות או כבוד ואהדה כלפינו.
צפו חינם בסדרת הסרטונים "מי אתה עם ישראל?" >> bit.ly/3EXG3lk