כל אחד בוחר על מה ישליך את משקל חייו. הוא מודד את החיים שלו בשתי ידיים, ולפי תחושתו הוא משליך אותם בצלחת זו או אחרת, והולך על זה בכל הכוח. אידה נוּדֶל, פעילה חברתית ואסירת ציון שנפטרה בשבוע שעבר, הרגישה שיש לה מטרת חיים, יש לה משימה והיא השליכה את כל כובד חייה עליה, עד שמאבקה למען מסורבי העלייה היה לאחד מסמלי יהדות ברית המועצות.
אי-אפשר להגיד שהכרתי מקרוב את מאבקה של נודל, כי כשיצאתי מברית המועצות בשנת 1974, ניתקתי קשר גם עם רוסיה וגם עם העם הרוסי. בארץ פגשתי לאחר זמן קצר את מורי הרב"ש ושקעתי כולי בלימוד של חכמת הקבלה שהתגלתה לפניי. ידעתי שהיא תהפוך למטרת חיי – המאבק להפיץ אותה בעולם, לפחות כך שידעו עליה כולם, ותהיה לכל אדם הזדמנות לפתוח בעצמו את האוצר הזה, כמו שהזדמן לי.
באותן שנים לא הייתה לי אוזן ולא לב לשמוע על שום דבר אחר, עד שנים ספורות לפני שמורי נפטר. אז פתחתי את הדלת למי שרוצה ללמוד את החכמה, ובין אלו שהתחילו לזרום דרכה היו גם רוסים. כך חזר לחיי הקשר עם רוסיה ואנשיה, וגם על אידה נודל שמעתי שוב.
קל לי להזדהות עם נקודת המפנה בחייה. לפני בואי ארצה, משנת 1972 עד 1974, הייתי בעצמי מסורב עלייה בליטא, אבל לא יצאתי למאבק. ראשית כי לא היה עם מי. מולי עמדו אנשים שלא אכפת להם מאף אחד, ואם היו יכולים להרוג אותי היו עושים זאת. שנית, לא זאת הייתה הצלחת שהשלכתי עליה את משקל חיי.
למרות שעברתי קשיים ברוסיה – לא רצו לקבל אותי לעבודות, הפגינו כלפיי איבה וגאווה – לא נלחמתי עם השלטון. מאבק איתם נתפס בעיניי בלתי אפשרי. עובדה היא שעד היום רוסיה היא אותה רוסיה ודבר לא השתנה: העם הרוסי שורד בקושי, חי מרגע לרגע בלי מושג מה יאכל מחר, המצב לא יותר טוב מאז, אבל כולם שותקים. יש לרוסים רגש נחיתות גדול והם חייבים לכסות אותו בכל מה שאפשר ולשלם עליו בכל מחיר. לא אכפת להם למות מרעב, רק לא לפגוע בגאווה הלאומית.
את היציאה שלי לחירות הסדיר תשלום גבוה. ככה תמיד התנהלו שם הדברים, ואני כבר רציתי להיות בין היהודים, לא יכולתי לסבול יותר את הישיבה בתוך עם שמגלה כלפיי שנאה ולהרגיש שכל אחד שם הוא אויב. אפשר להגיד שהאנטישמים עוזרים לרגש הציוני להתעורר, מבררים עבור יהודים מה חשוב, אחרת לא היינו זזים.
בהתחלה לא חשבתי שיש מטרה נוספת לעלייה ארצה פרט לחיים בישראל. פשוט לעלות עם האישה ועם הבן הקטן, להתיישב ולעבוד. זה מה שרציתי. קודם כול שקט, מקום בין אנשים שלא שונאים אותי כי אני יהודי. רק אחר כך הבנתי שיש לעלייה שלי ארצה משמעות נוספת. שמכאן אפעל למען מטרה רוחנית גבוהה יותר.
מתוך רכבת מלאה יהודים שעזבו את רוסיה, רק משפחתי ועוד משפחה מגרוזיה בחרנו לעלות דווקא לישראל. השאר התפזרו בארצות אחרות שבהן חשבו שיהיה להם נוח יותר. ברוסיה לא חינכו אותנו שטוב להיות בין היהודים, מה גם שאתה מסתכל על מה שקורה בישראל, איך תסביר שזה טוב?
אלא זה עניין של הלב. אני מרגיש בלב שעדיף לחיות עם אמצעים פשוטים אבל בין היהודים. אפילו שאין הרבה על מה לאהוב אותם כרגע עם כל הקלקול והריבים והאגו המתפרץ. ועדיין ככה זה, טוב להיות בתוך עמי, "בתוך עמי אנוכי יושבת". וגם אם עדיין לא טוב כאן ויש לנו כל כך הרבה לתקן, אין מקום אחר לעשות זאת. אני מניח שגם אידה נודל ז"ל הרגישה ככה.
(צילום: נתי הרניק, לע"מ)