במרץ 2009, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, תיאר הכלכלן מארק ויטנר את האפשרות לבטל את התלות ההדדית שנקשרה בין כולנו סביב הכדור: "זה כמו לנסות להחזיר ביצה מקושקשת למצבה הראשוני. אי-אפשר לעשות זאת בקלות רבה, אני לא יודע אם אפשר לעשות זאת בכלל".
היום כשאנחנו מסתכלים על העולם סביבנו, אנחנו מבינים שהוא עוד יותר מחובר ומקושר מאשר ב-2009. אי-אפשר לייצר דבר, החל מעיפרון ועד מטוס, מבלי להזדקק למוצרים ממחצית מדינות העולם. למי מאיתנו שעדיין לא השתכנע אז, הגיעה הקורונה וגילתה את הקשרים הבלתי נראים בינינו והוכיחה את הטענה.
עם זאת, ככל שכולנו מחוברים כך אנחנו מנוכרים, חשדניים ועוינים זה את זה. במילים אחרות, אנחנו מחוברים ותלויים זה בזה באופן בלתי נמנע, כנגד רצוננו ולמורת רוחנו. התוצאה של קשרים לא רצויים אלה היא חיכוכים, אלימות ותוקפנות אינסופיים, עד כדי כך שהחוטים המקשרים של הציוויליזציה שלנו הולכים ונפרמים.
אי-אפשר לכפות חיבור אם אנשים לא רוצים להיות יחד, והמציאות של היום מאלצת אנשים רבים להגר למדינות זרות שלעיתים קרובות הן אויבותיהן, כך מתגברים המתחים יותר ויותר.
מכיוון שאיננו יכולים לשחזר את הביצים המקושקשות של החברה האנושית בזמננו, האפשרות האחרת שנותרה לנו היא ללמוד לחבב אחד את השני. לכל הפחות להסכים לסבול זה את קיומו של זה. אחרת, נילחם זה בזה עד המוות ואיש לא ינצח.
עלינו לעבור מחיבור אינטרסנטי לקשר רגשי, להערכת עצם רעיון החיבור. אחרת, לא נוכל לקבל בטוב את העובדה שכולנו מחוברים ולמרבה הצער נסבול. אנחנו לא צריכים לעבוד על הגדלת הקשר שלנו, יש לנו כבר הרבה ממנו. במקום זאת עלינו לעבוד על הגדלת הרצון שלנו להתחבר, לשבח את היתרונות העצומים של החיבור האנושי ולקבל אותו ככורח המציאות שבה אנו חיים.
המונח "חיבור" עשוי להישמע מעורפל. אבל אם חושבים על חיבור כזיקה, כחיבה ואפילו כאהבה, המשימה שלפנינו מתבהרת. מרגע שהמונח מתיישב במקומו אנחנו יכולים להשוות ולהבין עד כמה אנחנו רחוקים מיישומו, כמה עבודה עלינו לעשות, ומדוע כה חיוני לנו כחברה שנצליח לבנות קשרים חמים וחיוביים.
וכדאי לנו להזדרז, נכון לעכשיו אנחנו כמו אויבים מושבעים שנאלצים לחלוק מחבת לוהטת קטנה. האם יכול לצאת מזה משהו טוב? בספק. אלא אם אתם נהנים להיטגן בשמן רותח…