"מי העמיד את היהודים מחוץ למחנה כל העמים? מי המיט עלינו את כל הסבל הזה? אלוהים הוא אשר עשה אותנו כך, ואלוהים הוא אשר ירימנו מן התהום ויגאלנו", כתבה אנה פרנק, הנערה היהודייה-הולנדית שהצליחה להביע ביומנה מילים שריגשו מיליונים ברחבי העולם ונחרטו בזיכרון לעד
תמונה: רויטרס
אולם אמש התפרסמה ידיעה ששופכת אור על מי שבאמת העמיד את משפחת פרנק מחוץ למחנה כל העמים. בספר חדש בשם "החצר האחורית של האגף הסודי" נטען כי יהודייה ושמה אנס ואן-דייק היא זו שהלשינה על מקום המסתור של משפחת פרנק אחרי שנעצרה על ידי שירות המודיעין הנאצי.
הטענה אינה חדשה, אך לראשונה הביא הסופר עדויות ששמע מאביו שהכיר את ואן-דייק.
התגובה המיידית שעלתה ברשתות החברתיות היא נרגנת וצרה. רוב הגולשים אינם מופתעים כי יהודי יכול להלשין על יהודים, ואף מגוללים אינספור סיפורים דומים. אבל אני בוחר להביט בצד האנושי של הדברים: לא לדון אף אדם עד שאגיע למקומו.
לפני שנים רבות צפיתי בסרט תיעודי על שני יהודים – האחד מהם היה אסיר שהועבד בכפייה ובסבל רב במחנה ריכוז נאצי, והשני היה מנהלו הקשוח שעשה כל שביכולתו כדי לדכא את היהודי הראשון. היום הם חברים טובים. כשנשאל היהודי המדוכא איך הוא מביט היום על חברו, הבוס האכזר לשעבר, השיב בפשטות: "אני מבין אותו. אילו הייתי מתפקד במקומו הייתי נוהג כך בדיוק".
המסקנה שלי היא פשוטה: גם אם פרטי העדות החדשים שנחשפו הם נכונים, ואכן אישה יהודייה היא זו שהסגירה את אנה פרנק ובני משפחתה, אל לנו לשפוט אנשים הנמצאים במצבי לחץ כבדים.
אנחנו יכולים לנאום על חשיבות הדמוקרטיה, להתבטא ביצירתיות על עולם נאור, לשחק בחיים כמו על במת תיאטרון, אבל ברגע שנחווה נקודות קיצון בחיינו וניקלע למצב שבו אנו לכודים כמו במלחציים – אז נגלה שהפסיכולוגיה לובשת צורה חדשה: הפחד והאיום הגוברים עלולים להביא אותנו לצורת חשיבה חדשה, ואף עלולים לעודד למעשים, שבניתוק מכל רגש, נכנה אותם "אכזריים".