סקר של מרכז המחקר "פיו" שפורסם לאחרונה חושף כי בארבע עשרה השנים האחרונות, משנת 2007 ועד לשנת 2021, שיעור האמריקאים המזדהים כחסרי דת עלה מ-16% ל-29%.
אם מביאים בחשבון שהתפתחות זו אינה תוצאה של מהפכה, אלא מגמה הדרגתית ורצונית, אז זוהי סטייה מרוחם של מייסדי האומה.
הדת ביסודה נהגה לתת לאמריקאים תחושת שייכות ותכלית. היא העניקה להם קוד מוסרי ומערכת כללים לפיהם התנהגו בבית, בעבודה ובכל מסגרת במהלך חייהם. אנשים למדו את מנהגי הדת מילדותם, והמשיכו לקיימם לאורך חייהם. זו הייתה "פילוסופיית החיים" שלהם.
היום הדת כבר לא נותנת לחלקם משמעות, אז הם עוזבים. לרוב, כפי שעולה מהסקר, הם לא בוחרים בדתות אחרות, אלא גם מתרחקים מאמונתם. בעיקר הצעירים. הם כבר לא מגלים בדת יתרונות משמעותיים עבורם.
ברוסיה השלטונות החיו את הדת לאחר עשרות שנים של מעצורים תחת המשטר הסובייטי. הם עושים זאת כדי לשלוט באנשים שלא ירחיקו לכת לשמאל הקיצוני או לימין הקיצוני – מעין כלי לתמרון הציבור ולריסונו. אבל אמריקה אינה רוסיה, ולכן היחס לדת בקרב האמריקאים מתפורר מיסודו.
למרבה האירוניה, החלק היחיד בחיים שבו הדת עדיין יכולה לתת מענה ולגרום לאנשים לשמוע בקולה הוא המוות. כולנו מפחדים מיום הדין, ולדת יש תשובות מנחמות. מכיוון שהחיים אינם מציעים נחמה על פטירתם של יקירינו ולא הרגעה מפני פחד המוות שמקנן בנו, אנחנו מדכאים את הפחד באמצעות הסחות דעת. משחקי וידאו, שידורים מקוונים, סרטים וצורות בידור אחרות תופסים את מקומה של הדת. אבל עבור אלה שעדיין מאמינים בחיים שלאחר המוות, הדת מציעה נחמה מבורכת.
בעבר, מרכזים דתיים שימשו מרכזים קהילתיים שבהם אנשים היו מתאספים לארוחות קהילתיות או לחגוג יחד את החגים. אבל היום אנשים מרוכזים בעצמם ואין להם עניין בחיי קהילה. אמריקה הפכה לחברה חומרנית המבוססת על מערכת יחסים של תן וקח. האמריקאים רוצים לראות תוצאות מיידיות והדת לא מציעה זאת להם, כך שהיא מאבדת מכוחה.
מגמת היציאה של האנשים מחוץ לדת תימשך, והיא תוביל אותם בסופו של דבר לשאול על משמעות החיים: "מי אני ולמה אני כאן?". בסופו של דבר, הם יצטרכו לענות על השאלות האלה, אחרת הם לא ימצאו סיבה מהותית לחיות. כבר היום זה קורה בדור הצעיר, וזה ימשיך להתרחב בכל קבוצות הגיל.
ברגע שהשואלים יגיעו לנקודת השבר הזאת, הם יגלו שמשמעות החיים אינה מסתכמת בתשובות מנחמות על החיים שלאחר המוות, או בלדמיין עולם שבו כולם פועלים לפי הכללים הנוקשים של אל אחד מסוים בדת מסוימת. ואז, במקום להביט לשמיים ולצפות לישועה, הם ישאלו את עצמם כחברה: הייתכן שהתיקון צריך להתחיל בראש ובראשונה בשינוי היחסים בינינו?
כך בהדרגה יתחיל תהליך של חיפוש אחר משמעות החיים דווקא ברובד הקשרים בינינו. אנשים עוד ימצאו משמעות רוחנית נפלאה בנתינה ובערבות הדדית, במקום בניצול ובהבסת האחרים. הם ימלאו את ליבם באהבה לזולת, והאהבה עצמה תהיה הערך הנעלה בחייהם, כמו שכתוב בספר הזוהר "על אהבה עומד הכול".
כמובן שזה תהליך ארוך והדרך עוד ארוכה וחשוכה, אבל האם לא תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר?
✅ רוצים להעמיק? צפו חינם בסדרת הסרטונים הבאה >>