באמריקאים התחילה לחלחל ההרגשה שתם עידן הגאווה האמריקאית. שאמריקה כבר לא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הכוח שסייע להם בכל דבר בחיים כבר לא בוער בהם כבימים עברו. הם מתחילים לשמוע את הביקורת הפומבית שהעולם מותח עליהם – ביקורת שבעבר נפלה על אוזניים ערלות. הכי הפתיע: האמריקאים ברובם מוכנים לכך שהאתגרים הבאים שהגורל מזמן להם, לאו דווקא יגיעו בדרך טובה.נכון, הם חוו כמה משברים מטלטלים בשנים האחרונות, עברו אירועים משמעותיים לאורך ההיסטוריה כולה, אבל הזמן סיים לעשות את שלו. השינוי המשמעותי נובע מהעולם שהפך גלובלי ואינטגרלי. אמריקה היא כבר לא המרכז של צאצאי המהגרים, אותם חלוצים פורצי דרך שכל העולם מביט בהם בערגה. לא הכול בידיים שלהם. בוקר אחד קמה סין ומתגרה בהם במלחמת סחר, בוקר אחר קם האיחוד האירופי ולא כל כך מעוניין לשמוע את קולם, וגם דרום אמריקה טרודה בבעיות משלה.
העולם העגול והמקושר הוליד מיני-אמריקה בכל פינה נידחת ברחבי תבל. שיטוט קצר ברחובות התפוח הגדול לא יוליד התרגשות מיוחדת. אמריקה כבר לא גן עדן. החלום האמריקאי נגוז. הכול הולך ומתיישן. מי קבע שאירופה פחותה מאמריקה? מי החליט שאי אפשר לחיות חיים טובים יותר בקנדה? ובמה גרועים התנאים בערים המפותחות של דרום אמריקה?
התודעה החדשה הזו, בין היתר, גרמה להם להתבגר. אם קודם הייתה בהם רוח נעורים פזיזה, כמו קאובויים שובבים שרק מחפשים ליהנות, היום הם הפכו גברים. השינוי הפנימי הוליד בהם הסתכלות חדשה ומפוכחת. לכל מעשה שלהם מתלווה שאלה, לכל רעיון מתלווה ספק. וגם על פאר העבר הם מסתכלים בהרמת גבה. נכון שבשעתם נעשו הדברים בחכמה, אך השנים שחלפו מחייבות להרוס ולבנות מחדש, או לפחות לחזק את יסודות הבניין. בפרט את הבניין החברתי.
לטראמפ מגיע קרדיט על חלק מהשינויים הטובים שנעשו בחיי החברה והכלכלה של האמריקאים. הצלחתו עבורי היא סימן גדול לשינוי החברה האמריקאית. תמיד תמכתי בו והרגשתי בו רוח וכיוון נכונים. לא שהתעמקתי בתוכניותיו, אבל הוא הותיר בי רושם טוב. עובדה, תגובת העם אומרת הכול. יותר ויותר אמריקאים, כולל שונאיו ומתנגדיו הגדולים של טראמפ, מתרככים ומתחילים להכיר בהישגיו. הם אולי לא מפגינים זאת בגלוי, אך בסתר ליבם, אם הבחירות לנשיאות היו מתרחשות היום, הם היו בוחרים בו.
גם היהודים עוברים טלטלה לא פשוטה. האנטישמיות מערערת להם את הביטחון ומרככת את החוצפה הישראלית. היהודים כבר לא יושבים בלשכה מפוארת עם רגליים על השולחן. הם בצרה כפולה: מצד אחד הם לא בטוחים באמריקה ומצד שני הם לא רואים את עתידם בישראל. זו התחלה טובה בעיניי, קרקע פורייה להצמיח בה שאלה עמוקה לגבי זהותם וייעודם.
הפתרון לאתגר שניצבים בו האמריקאים – יהודים ולא יהודים כאחד – תלוי דווקא בהתעוררות ובמודעות הנכונה של השניים. לאמריקאים שהתבגרו והתחילו להקשיב הייתי מפיץ בכל הכוח את תוכנית הטבע המלאה – מתחילת הבריאה ועד לתיקון הכולל. איך היינו כאחד, נשברנו לרסיסים וכעת עלינו לאסוף את השברים. דווקא בחיבור בינינו טמון הפתרון לכל בעיות החיים – לחינוך ולכלכלה, לבריאות ולחברה – פרט אחד לא הייתי משמיט. הם מסוגלים כבר לקלוט, להבין וליישם. ומי בכוחו להסביר וללמד, להפיץ ולחנך? היהודים. אלה שביסודם השיטה לחיבור – חכמת הקבלה.