הקליע שנורה השבוע במהלך הפרעות בג'נין, לא רק הרג את העיתונאית שירין אבו עאקלה, אלא גם שימש עילה להעמקת הסכסוך הישראלי-פלסטיני והצית את האזור ביתר עוז.
לא רק בערי הגבול, בהן מתיחויות וחילופי אש הן דבר שבשגרה, אלא גם בערים המעורבות גובר המתח ומטיל אימה על התושבים. במלאת שנה לאירועי מבצע "שומר החומות", מציג סקר של תנועת "הביטחוניסטים" נתון מדאיג: 75% מערביי ישראל סבורים שאין ליהודים זכות על ארץ ישראל.
בנים למשפחות ותיקות בירושלים סיפרו לי כי לאחר מלחמת ששת הימים היה להם קשר טוב עם הערבים. הם היו מתארחים זה אצל משפחתו של זה, עוזרים ותומכים אחד בשני והיה ביניהם קשר לבבי שאחר כך התקרר ובהמשך גם התהפך לרעה.
לי נראה שזה קרה בגלל חוסר ההבנה שלנו את הערבים. אני תולה את עיקר הבעיה בנו, היהודים. כאז כן היום, אנחנו לא מבדילים בדקויות האופי של הערבים, לא יודעים לחקור נכון את התהליך שעובר עליהם – כמו גם עלינו – והתוצאה היא התנגשות חזיתית בין שני העמים ופחד באוויר. ודאי היה טוב לו היינו פשוט מתרחקים אחד מהשני. הבעיה שאין לנו לאן.
זמן מה לאחר שהר הבית היה בידינו התקיימה באופן טבעי סוג של ידידות מסוימת ונוצרה קרבה, כי הערבים עדיין לא ידעו איך "לאכול" את היהודים, אבל זו הייתה אשליה זמנית. היום המציאות אחרת לחלוטין. הם למדו מי אנחנו, אנחנו לא למדנו מי הם.
במידה מסוימת אנחנו ממשיכים את הקו השגוי של משה דיין, שר הביטחון דאז, שמיד לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, הורה להוריד את דגל ישראל מהר הבית ומסר את המפתחות לווקף המוסלמי. כך ניתנה לערבים ההזדמנות הראשונה להרחיב את זכויותיהם על אדמת ישראל.
גם כשהחלו השרים לדון בעתיד המדיני של הערבים בשטחים הכבושים, תמך דיין ברעיון לטפח מנהיגות מקומית בגדה המערבית. מאז ועד היום אותה מנהיגות מנהלת משא ומתן עם ישראל בניסיון להשיג עוד ועוד פריווילגיות.
אבל העיקרון ידוע: מי שנותנים לו אצבע, רוצה את כל היד. מאז שהערבים קיבלו לידיהם אזרחות וזכו להטבות, הם עושים כל שביכולתם להחזיר את הקרקע לבעלותם. כתוצאה ממדיניות לא נכונה שנגררת שנים על גבי שנים, ניתנים עוד אישורי כניסה לערבים מחו"ל, עוד היתרי בנייה לפזורה הבדואית, מאפשרים התיישבות על חלקות ומוותרים על עוד שטחים מארץ האבות. טוב לא יצמח מזה.
אפילו נסיעה לאורך הנגב, בדרך לחופשה באילת, הפכה להיות מסוכנת ומחייבת נשיאת נשק. עם כל הכבוד לרוח האחווה ולפנים הזורחות לקראת שלום, אנחנו מתקדמים לקראת מלחמה.
מדינת ישראל צריכה בראש ובראשונה לדאוג לשרת את היהודים שחיים בארצה. אסור לנו להרים ידיים, אחרת נמצא את עצמנו כלואים בשטחי מחיה מצטמצמים כמו סוג של גטאות. עלינו לעשות כל שבכוחנו למנוע זאת.
עלינו להילחם על הארץ מהסיבה שיש לנו ייעוד כלפי העולם שאנחנו יכולים למלא רק כאן: איחוד העם על פי כללי התורה שהעיקרי בהם הוא "ואהבת לרעך כמוך". אם אנחנו רוצים להיות שכנים טובים ולחיות בשלום, עלינו קודם כול להיאחז בקרקע, אחר כך לייסד עליה אומה מאוחדת לפי כללי האבות, ואיתם לגשת אל הערבים ואל שאר האומות ולשתף אותם איתנו. כל סדר אחר ייכשל.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"