עשרה אחוזים מאדמות היישוב היהודי הוותיק כפר תבור כבר שייכות היום לערבים. האם זה עניין של זמן עד שכל האדמות שקנינו יעברו לידיים זרות? אדמות נמכרות בגליל, בכרמל, באזור גדרה, במועצה האזורית ברנר ובנגב, והאדמה נמשכת תחתינו כמו שטיח.
מכירה היא מסירת הקרקע שלנו למי שלא שייך לעם ישראל, ומי שלא שייך לעם ישראל לא עבר רדיפות והשמדה, אין לו תחושת דחיפות בלתי משתמעת לשתי פנים שאין ליהודים מקום אחר לשבת עליו מלבד אדמת ישראל. לא יכולה להיות לו תחושה כזאת ולא צריכה להיות לו. אבל לנו צריכה להיות תחושה כזאת חזקה, בוערת ובלתי מתפשרת.
כל אדם, גם מי שלא עבר ייסורי תופת כמו היהודים, חייב לדאוג לאדמה שלו. מי שלא דואג לאדמה של האומה שלו הוא לא אזרח האומה, לא שייך לה. הערבים מבינים זאת היטב, ומזלזלים בנו על הוויתור הזול הזה על האדמות.
עוד מעט ויהיו שטחים שלמים בישראל שלא נוכל לדרוך בהם. כבר עכשיו יש אזורים רחבים שהם מחוץ לתחום. מה שאנחנו מוכרים לא יחזור, ואנחנו מוכרים ומוכרים כאילו זה לא מובן, ותמורת מה? בעבור חיוך מלטף שמאחוריו עומד לגלוג על מי שמוכן למכור את עצמו בשביל חיוך. אני לא רוצה למצוא חן בעיני העולם. עליי לדאוג לאומה שלי, יגידו מה שיגידו.
הקלקול התחיל כשאמרנו "מדינה אחת לשני עמים", בשעה שאין דבר כזה, לא היה ולא יהיה. הערבים לא שוגים בדמיונות כאלו, הם עם רגליים על הקרקע. אנחנו אלו שתעינו בשדות זרים של כל מיני משנות סוציאל-מודרניות פורחות באוויר, מטעמי נוחות ועצלות לקיים את ייעודנו. עד שאותן תורות זרות חלחלו לכל תחומי החברה והמדינה, ובלבלו אותנו לגמרי.
כל כך התבלבלנו שנעלם מאיתנו העובדה שאנחנו עם מוזר, אחר, לא דומה לאומות העולם. עובדה היא שבעוד כל העמים נוסדו מתוך חמולות ושבטים שחיו יחד על אדמה משותפת עם שפה ותרבות אחת, אנחנו איננו אלא מקבץ מכל האומות ששהו בזמנו במסופוטמיה העתיקה, קבוצת תערובת שאין לה דבר במשותף מלבד התאגדות סביב רעיון רוחני, אותה אידיאה שלימד אברהם אבינו, להיות כאיש אחד בלב אחד, מול כוח עליון אחד. מאותו רעיון נגזרו כל חוקי הקבוצה, שהפכה בזכותם לאומה.
במהלך הדורות שכחנו מי אנחנו ובשביל מה אנחנו, עד שאנחנו מתעקשים להתנהג כמו העמים ביניהם ישבנו בגלות, לשאול מהם את הדוגמאות והחוקים המתאימים להם ולא לנו. ניסינו להיות מרקסיסטים, סוציאליסטים, דמוקרטים מודרניים, לחיות לפי הגדרות זרות של שמאל וימין שלא קשורות למהותנו. רק חסר שנתחיל לשבת עם פאות לבנות על אותן ספות אדומות בפרלמנט הבריטי ונאמץ את כללי הטקס האנגלי במלואם, והגרוטסקה תושלם.
אני חושב שאנחנו צריכים לפעול רק לפי חוקי היסוד שלנו – ועד הסוף. נתקיים לפיהם על אדמת חוקינו, אז נקבל הערכה מהשכנים והסכמה מכל אומות העולם. לא רק שכולם יקבלו את קיומנו כאן ברצון, אלא גם ייקחו דוגמה מאיתנו איך להיבנות לפי אותם חוקים, שכן אז ייעודנו יתממש סופסוף ונהיה אור לגויים, מופת חי לחברה מתוקנת.
לא מדובר על חוקי הלכה שאנחנו מפחידים זה את זה מפני כפייתם עלינו. אלא אותם חוקי בראשית של האומה, "ואהבת לרעך כמוך" הוא הכלל הכולל שבהם ואנחנו צריכים ללמוד איך לקיים אותו פנימית, להתקשר בעזרתו בצורה המיוחדת שמלמדים אותנו המקובלים לכל אורך הדורות – מעל הפירוד, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה".
אבל כשאנחנו לא יודעים מי אנחנו ומה עלינו להיות, אין לנו כוכב צפון, אין בינינו כוח עליון לנווט לאורו. תגידו אתם, מישהו יכול להגיד איך הוא רואה את מדינת ישראל בעוד עשרים-שלושים שנה, שזה כלום למדינה? ובעוד מאה-מאתיים שנה? האם יש לזה איזו צורה ברורה, תוקף, משהו? כלום.
אם לא נחיה לפי חוקי ישראל, לא תהיה לנו אחיזה בסיבה לקיומנו. אם עברנו לא יהיה לפנינו כדוגמה, נהיה נטולי יסוד, ואם כך למה באנו ומה אנחנו עושים כאן בכלל? נלך לכל הרוחות. האדמה עצמה תפלוט אותנו מעליה.