"אם אתה עובר בגבעת אסף, אל תשכח אותי אחי. אוהב אותך", שלח סמ"ר יובל מור יוסף לחברו בהודעה קולית בווטסאפ. זמן לא רב לאחר מכן, נרצח על ידי מחבל שירד מרכבו, פתח באש – ונמלט
תמונה: רויטרס
הפיגוע בגבעת אסף אתמול היה השיא בשבוע מדמם שכלל שרשרת פיגועי ירי, והביא למותם של חיילים, אזרחים ותינוק שזכה לשם רק לפני קבורתו. האש שכבתה בדרום, מתלקחת באזור חדש, וישראל לוחמת בשלוש חזיתות: גל הטרור ביהודה ושומרון, מנהרות חיזבאללה בצפון והפגנות חמאס בדרום.
האם אנחנו בפתחה של אינתיפאדה חדשה? האם ניתן לעצור את הנחש שמרים את ראשו? איך נוכל למנוע את גל הטרור לפני ששוב נקלע לשפיכות דמים?
אפשר לזמן-מה להרגיע את הרוחות בשורה של צעדי תגובה להסלמה: לזרז את הריסת בתי המחבלים, להגביר את המעצרים המנהליים של פעילי חמאס, לעבות את כוחות צה"ל, לתגבר את ההגנה על הצירים ולהציב מחדש מחסומים ברחבי יהודה ושומרון.
אבל כבר היינו שם. ניסינו לפעול בכל דרך להגן, למנוע, לבלום, לעקור, להרוס, לאיים, להתפייס. כלום לא באמת עזר. אין שום מגן בפני תמונה שבה עיני חייל צעיר מביטות ישר לעיניך הדומעות. חייל שקם בבוקר להגן על המולדת, חבר שבחר להחליף את חבריו למשמרת ולא חזר הביתה בסופו של יום.
נדרש מאיתנו להתקדם לשלב חדש. לחבר את כל הפרטים לתמונה אחת ולהביט עליה במבט מפוכח. להעמיק לתוך המנוע הפנימי שמניע את הטבע שלנו, את העולם הסובב; להתמודד נכון עם הכוח הבונה והכוח ההורס.
לו היינו מתעמקים מעט במערכת המקושרת שבה אנו חיים, היינו נדהמים לגלות שאנחנו, לא פחות ולא יותר, אלה שמעוררים את כל האירועים האלו, קשים ככל שיהיו. מחוסר היכרות והבנה של החוקים הפועלים במציאות, אנחנו מזמינים על עצמנו צרות. וכבר ידוע, אי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש.
"אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל", כתבו חכמינו, והוסיפו בתיקוני הזוהר: "היהודים הם הגורמים עוני וחרב ושוד והרג והשמדות בעולם כולו". לעם ישראל יש תפקיד וגורלי וחשוב באנושות, לצד תפקידן של אומות העולם. ספר הזוהר ממשיל את כלל האנושות לראש וגוף, ללב ואיברים, לישראל ולאומות העולם. "ישראל בין שאר האומות הם כמו לב בין האיברים. וכמו שאיברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל" (פרשת פנחס).
אם נתלכד בינינו כאיש אחד בלב אחד, נהיה ללב פועם שמזרים חיות וכל טוב לכל העמים. לעומת זאת, אם הלב סתום וכל איש סגור בתוך עולמו, מציית רק לאגו שלו ופועל לטובת עצמו – הלב מעכב את החיים לגוף כולו. אז איברי הגוף מתנועעים, מפרפרים ודורשים. אז, בלי אזהרה מוקדמת ובלי לדעת מהיכן, צצה התקרית הבאה במערכת. תהיה זו חוליית מחבלים שתזנק מרכב ליד טרמפיאדה ותבצע את זממה, המון המתאסף על הגדר ומפגין בפראות נגד ישראל, או התגלות מנהרה נוספת שנחפרת כדי לצוד את היהודי הראשון שיפול אליה.
אין יותר ניסים. אין יותר שמירה מעולה כמו שהיו בדורות הקודמים. מאז שעלינו ארצה, קיבלנו הזדמנות, כמו שכותבים החכמים. התאספנו קיבוץ מורכב של אנשים וזכינו לאדמה, למרחב, לתנאים – כל מה שדרוש כדי להיבנות לעם ישראל אחד; ללב פועם, נושם וחי.
עוד לפני מאה שנה הקדים הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", שהכיר היטב את מערכת הקשר וכתב במטרה לחסוך כל סבל מיותר: "ישראל צריכה לתת דבר חדש לגויים: תורת חיבור, צדק ושלום. חכמת החיבור הזו מיוחסת רק לנו, והיא מוכיחה לכל הגויים את צדקת ישראל על חזרתם לאדמתם, אפילו על הערבים" ("כתבי הדור האחרון").
עלינו להבין שאנחנו אחראים על כל מה שקורה בעולם, לטוב ולרע. עלינו להבין שמוטל עלינו לתקן את כל הרע ולשבח את הטוב. עלינו להפנים שהלחצים מצד שכנינו בגבולות לא ייפסקו. גם לא משונאינו האנטישמיים ברחבי העולם או מגופים בינלאומיים שסוגרים עלינו בחוקים נוקשים מיום ליום.
לכן, בואו נתחבר בכל הכוח, כמו שקוראת חכמת הקבלה. העיקר שלא שנשנא איש את רעהו. בואו נפעל במגמה לחיבור. ואם נדמה כי קשה, אז רק נדבר על חיבור. נתארגן, נפגש, נדסקס ונתכתב ברשת שטוב להיות מחוברים, שהאחדות תגן עלינו מכל רע. ואם אין כוחות גם לפתוח פה ולדבר, אז נחייך. לפחות כך נשפיע זה לזה. ואם גם קשה לנו למתוח את שרירי הפנים באופן מלאכותי, אז נביט על המתחולל סביבנו, נתגבר ונבין שאין ברירה, מוכרחים להתחיל במשהו ולו הקטנטן ביותר.
החיוכים והמחוות לא באמת יפתרו את הצרות וישככו את הכאבים, אבל הנכונות להתקשר, הרצון הטוב להיות אחד, הכוונה הידידותית בינינו – יעוררו את כוח החיבור, הכוח הפנימי שטמון במערכת הקשר בינינו. הכוח החיובי בינינו שמחבר ומגן, מאיר לגויים, כוח החיבור הזה עושה אותנו ישראלים.
ובנימת סיום כואבת יותר, כמו שספד אביו של סמל יוסף כהן, חברו של סמ"ר יובל מור יוסף, שנרצח יחד עימו בפיגוע בבנימין: "יוסף היקר, אתה רואה את הצער ואת מצב עם ישראל. די למוות, די לצער, לשכול ולשנאת אחים. כולנו אחים, איש אחד, עם אחד ולב אחד".