דייגו ארמנדו מראדונה, שלקה בליבו ומת בגיל שישים, נחשב על ידי רבים לגדול הכדורגלנים בכל הזמנים. אני לא מכיר את הלהטוטים שלו על המגרש, אבל יודע שהיה לו יחס מיוחד למקצוע, התלהבות עצומה שבערה בעצמותיו, אהבה גדולה לכדורגל שהדביקה המונים, חיברה ביניהם, ונתנה דוגמה מקצועית טובה לספורטאים רבים ברחבי העולם.
גם לחיים עצמם היה למראדונה יחס מיוחד. עם כל הרעש סביבו, עדיין היה אדם פשוט ולא גאוותן, חם ולבבי כמו רבים מהעם הלטיני. קל להצביע על היותו אדם בעל אופי מפוקפק, אבל עוד כשביקרתי בארגנטינה, במסגרת כנסים בינלאומיים של "קבלה לעם", וראיתי את עיירות העוני הקטנות מהן צמח מראדונה – פחונים מוזנחים ללא מים וחשמל – אפשר להטות את הכף לטובתו ולומר שלמרות השפעת הסביבה שבה גדל עשה בחייו יותר טוב מרע.
לכן אין טעם לדוש בחייו הפרטיים, באורח חייו או בתכונותיו הבוטות ואולי המופרעות, אלא להתמקד בהישגיו המקצועיים, בהצטיינותנו הייחודית ובתרומתו החיובית לאחרים, באופן שהתמסר לכדור המתגלגל, למשחק הקבוצתי ולאהבת הספורט.
גם חשוב להבין שהנטייה להרס עצמי שקיימת בלא מעט כוכבים ומפורסמים מוכשרים בעלי הצלחה פנומנלית, נובעת מהעובדה שהם נגעו בפסגת התהילה, טעמו מהיוקרה העולמית, חשו אלילים נערצים, ומרגע שהרגישו את המתיקות שבקצה הרגישו שגם חסר להם עוקץ, טעם מר שיאזן במקצת את כל השפע. זו הסיבה שגיבורי תרבות עולמיים כאלה שהגיעו לטופ מתמכרים לסמים, נופלים לטיפה המרה, מתגרשים ומתחתנים אינספור פעמים ואפילו מתקרבים למאפיה. הנאה וכאב קשורים יחד, ובלי כאב אין להם תענוג של ממש. לפעמים זה מחיר התהילה.
Diego Maradona
займ с минимальным процентомзайм 100000 на 2 годазайм 100 000 без отказа