ד"ר מיכאל לייטמן

אז לא תקנו לעצמכם מתנה לחג

חודש נובמבר המתקרב הוא חודש הקניות הגדול בעולם הכולל בתוכו אירועי שופינג וירטואליים גדולים כמו: הבלאק פריידי, סאנדיי מאנדיי, יום הרווקים הסיני ועוד. חודש אחריו, בדצמבר, חלים החגים הגדולים כמו: חג המולד, חג ההודיה וכולי – זמנים שמרבים לעשות קניות.

אבל בכל העולם המשלוחים מתעכבים כבר מספר חודשים בגלל שיבושים בשרשרת האספקה העולמית כתוצאה ממשבר הקורונה. האוניות תקועות בנמלים, המחסנים מתחילים להתרוקן, יש מחסור בחנויות ומחירי המשלוחים מזנקים.

אני לא רואה בכך אסון גדול אם איזו גברת לא תקבל את השמלה שהזמינה מלונדון או אם ילד כלשהו לא יקבל את הצעצוע שהזמין מסין. אם לא מדובר במזון בסיסי או במוצרים הכרחיים אחרים, אין מקום לדאגה. אז המותרות יגיעו עוד מספר חודשים.

אני משתתף בצער הקונים שלא קיבלו את מבוקשם. החכמים הקדומים מספרים שאם אדם מכניס יד לכיס ומצפה לשלוף משם שקל אבל מוציא במקומו שני שקלים, זה כבר מורגש בו כייסורים. נכון שהוא קיבל יותר ממה שציפה לו, אבל אם זה לא היה רצונו המדויק, זה נחשב לו כעונש מייסר.

האנושות של היום מכניסה את ידה לכיס ואפילו לא שולפת מטבע כפול, אלא זוכה ל"עונש קולקטיבי" שהצטבר זמן רב עד שהתפוצץ לנו עכשיו בדמות משבר הסחורות העולמי. לאורך מאות שנים בנינו מערכת קשרים המושתתת על יחסים אגואיסטיים של מקח וממכר. אין טיפת התחשבות ביחסים בינינו, אלא רק תן וקח.

הבעיה היא שהמערכת שבנינו הפוכה בתכלית למערכת הטבע שאנחנו חלק אינטגרלי ממנה. המערכת מקושרת ואנחנו מפורדים, המערכת מתחשבת בכל פרטיה, ואנחנו מנצלים כל אדם בכל הזדמנות. המערכת פועלת לאחדות, ואנחנו נותנים לאגו שבנו להפריד ולמשול באחרים. כל אדם שותף ונושא באחריות במשהו למצב העולמי, לכן כל קונה ומוכר המשתתפים במנגנון הקנייה הבינלאומי חווים אותו.

כתוב "לכו תתפרנסו זה מזה", והסחר-מכר בינינו טבעי ונכון. אבל גם לזה יש גבול. אם אנחנו קונים לעצמנו את מה שחיוני לקיומנו מבלי להזיק לזולת ולטבע הסובב, אז המצב נכון ומתוקן. אבל אם אנחנו משתמשים בדחף לקנות כדי להרוויח על חשבון האחרים וזונחים את היחסים החיוביים בינינו, אז המצב מקולקל.

לכן שרשרת האספקה העולמית נעצרת בחריקת בלמים. היא מאטה כדי שנעשה חשבון נכון ונפנים שצורת היחסים הקודמת הייתה לא נכונה ועלינו להשלים אותה: לא איך נרוויח על חשבון האחרים, אלא איך נשדרג את היחסים כך שיהיו מתחשבים בזולת.

מחשבות גבוהות כאלה לא יתעוררו בנו יש מאין, אלא הן דורשות חינוך מתמיד – העלאת מודעות לטבע שלנו, מסע פרסום חיובי. עלינו להבין שאנחנו מוּנעים על ידי רצון לקבל מקסימום הנאה במינימום מאמץ. זהו רצון שקל לפתות אותו בפרסום וכך למכור לנו מכשירים או מוצרים שמעולם לא הצטרכנו ובוודאי שיכולנו להסתדר בלעדיהם. מוצרים שבעלי אינטרס מפטמים את הרצון שלנו שנקנה מהם עוד ועוד, כי אנחנו צריכים – ממש חייבים! – עוד ועוד ועוד.

אנחנו לא באמת קונים, אלא עובדים שעות רבות, שמים את הילדים במסגרות, צוברים פרוטה לפרוטה ומממנים את העסקים השמנים של התאגידים. וגם הם בתורם, יכניסו את הכספים לבנקים שלהם, יציירו עוד אפסים על הדפים, ובסופו של דבר איש לא באמת ייהנה מהשטרות ששוכבים שם.

גם מצד הטבע אין בנו צורך פנימי לקניות, אלא אנחנו מושפעים מהסביבה, כלומר ניזונים מכלי התקשורת ומהדשא הירוק של השכן. לכן אם פעם תלינו חולצה ומכנסיים על מסמר קטן בפינת החדר, היום יש ארון מלא לאישה, ארון ענק לגבר, וחדר ארונות כדי לאחסן עוד בגדים וחפצים שמי יודע מתי נשתמש בהם.

אנחנו מכורים לקניות, משועבדים לשופינג. אנחנו נכנסים למעגל העבודה והקניות ולא מרימים את הראש ולא את הרגל כדי לעשות צעד לקראת תכלית חיינו. בכך אנחנו רק מגבילים את עצמנו מלחשוב, לרצות, לנשום אוויר צלול ולהביט לאופק רוחני יותר.

למה אנחנו צריכים את הריצה הבלתי פוסקת הזאת? למה שלא נשכב תחת עץ רענן ונצפצף על הכול? למה שלא נקצר את שעות העבודה ונקדיש זמן לילדים ולמשפחה? למה שלא נגשים את החלומות הגדולים שלנו? למה שלא נתחיל להתמלא מרוח חדשה שניצור כתוצאה מיחסים חיוביים בינינו ולא מעוד מבצע מיותר שנקנה? החיים עוברים מהר ואין מקום בקבר לכל הפיצ'יפקס שקנינו.