ד"ר מיכאל לייטמן

אולי אנחנו מתחילים להתבגר

יכול להיות שאנחנו עוד לא יודעים בדיוק לפרש מה עובר עלינו, אבל העיסוקים של החיים לפני המלחמה מרגישים קצת ילדותיים עכשיו וחסרי פואנטה, מה שמביא הרבה אנשים להרים את העיניים לחפש סביבם ובתוך ליבם את המדרגה הבאה שלהם, כפרטים וכעם. אולי אנחנו מתחילים להתבגר.

אפשר לדמות את מצבנו לילדה קטנה שמשחקת עם בובת סמרטוטים, עבורה הבובה היא כל החיים: היא נותנת לה לאכול, מחבקת ומנשקת אותה, היא מלבישה אותה ומשכיבה אותה לישון, את כל הנשמה שלה היא שמה בבובה שלה.

ובבית ישנו גם תינוק קטן, כמו בובה רק אמיתי. אבל כשאימא מבקשת מהילדה לשחק איתו, אין לה שום עניין בו, כלום. עבור האימא התינוק הוא כל החיים, ועבור הילדה הבובה היא הכול. אלו שתי מדרגות חיים, של מה חשוב לנו ומה אנחנו רוצים.

החברה שלנו דומה לאותה בובת סמרטוטים, חברה שבורה ומוחלשת, כל אחד גר בתוך עצמו, העיקר שהוא יהיה מסודר ללא שום עניין לצאת מעצמו לדעת מה עם כולם. ופתאום באה אימא טבע, ובלי שנרגיש בתוך ערפל המלחמה שמה לנו תינוק משותף בידיים על מנת שלא נישאר ילדים קטנים.

מצד אחד, המשחק בבובת "אני ואני" נראה היום קצת משעמם, שטוח, דומם. הלבשתי את עצמי, האכלתי את עצמי, טיפלתי ועשיתי הכול למען עצמי, וכעת זה לא ממלא אותי. מצד שני, התינוק האמיתי נראה עדיין קצת דוחה, מה הוא בוכה, ומה עושים איתו בכלל. לא עוברים מבובת סמרטוטים לאהבת הזולת בפעם אחת, בינתיים אנחנו תלויים בין ארץ לשמיים – כבר לא מתמלאים מאהבה עצמית, ועדיין לא מתענגים על שבת אחים.

למרות שזה מרגיז את הילדה לעזוב את הבובה, אימא בכל זאת מבקשת: "תתעסקי קצת עם אחיך, אני צריכה לבשל משהו, לקפל כביסה. רק לכמה דקות". לאט לאט הילדה מתחילה לגלות עניין בתינוק. היא מגלה שהיא יכולה לגרום לו להפסיק לבכות, שהיא מבינה מה חסר לו. התינוק מתחיל לחפש אותה כשהיא לא לידו, הוא צוחק אליה ומושיט לה ידיים. הוא מתפתח וגדל לה מול העיניים.

כך כוח הטבע העליון דוחף אותנו כל פעם עוד קצת אחד לזרועות השני, מחייב אותנו להתבגר, לעסוק במשהו חי, בקשר נושם. עד שנמצא את עצמנו יום אחד נותנים לאחרים בשמחה את החיים והנשמה.

 

מוזמנים ללמוד את השיטה לחיים מאוזנים, הרמוניים ומשמעותיים