אתם יודעים למה כולם כל כך אוהבים אגדות? כי אגדה היא דבר חכם. עובדה: הכול עובר ורק אגדות אמיתיות נשארות. באגדה טמונה חכמה. כדי לספר אגדה חייבים לדעת הרבה. חייבים לראות מה שאחרים לא רואים. ובשביל זה צריך לחיות הרבה.
זקן, כמו שכתוב בספר הקוסמים הגדול והעתיק, הוא מי שקנה חכמה. לכן זקנים יודעים לספר אגדות. וילדים – הם אוהבים לשמוע אגדות, מפני שיש להם דמיון לראות לא רק מה שאחרים רואים, ושֵׂכל לחשוב לא רק על מה שכולם חושבים.
ואם ילד גַדֵל, ועדיין רואה מה שלא כולם רואים, אז הוא נעשה חכם ונקרא: "זקן שקנה חכמה". ומפני שרואה מה שאחרים לא רואים, הוא יודע שהדמיון הוא אמת, ואז נשאר ילד, "ילד חכם!". כמו שכתוב בספר הקוסמים הגדול והעתיק ספר הזוהר.
היה היה קוסם אחד, גדול, אציל, יפה, טוב לב, איך עוד אפשר לתאר את הקוסם? אינני יודע… אבל דווקא בגלל שהיה כל כך טוב לב, הוא לא ידע למי לתת, למי לחלק, על מי להרעיף את כל הטוב שלו. חסר היה לו עם מי לשחק, אל מי להתייחס, מישהו שגם ישים לב ויסתכל עליו מעט ויתייחס אליו. אחד כזה שגם הוא עצמו – אין לו, חסר לו, יחס ממישהו, כי מאוד עצוב להיות לבד, מה יעשה?
חשב: "אם אני אעשה איזו אבן, אפילו קטנטנה, אבל יפה, אולי זה יספיק לי. אני אוכל ללטף את האבן ולהרגיש כל הזמן שיש מישהו לידי. ואז שנינו יחד, יהיה לנו טוב, כי מאוד עצוב להיות לבד".
עשה צ'אק עם המקל ונוצרה לידו אבן בדיוק כמו שרצה. מיד התחיל ללטף את האבן, לחבק אותה, לדבר אליה. אבל האבן לא מגיבה חזרה, נשארת דוממת – קרה. גם כשנותנים לה מכה וגם כשמחבקים אותה היא נשארת אותו דבר – אבן שלא מרגישה.
אבל הקוסם, שהוא כל כך טוב לב וגדול, לא מספיק לו יחס כזה של אבן קטנה שלא מרגישה כלום ולא מחזירה. ניסה ויצר עוד אבן, ועוד אבן, ועוד סלעים ורמות, הרים ויבשות, כדור הארץ וירח ויקום. אבל כמו האבן האחת, ככה כולם – כלום. ושוב הוא מרגיש שמאוד עצוב להיות לבד.
חשב בצערו: "אולי במקום אבן אעשה צמח כלשהו, צמח יפה, צמח שיגדל בו פרח יפה. ואני אתן לו כל מה שצריך – אשקה אותו מים, אוציא אותו לאוויר הצח, אניח אותו באור השמש, אפילו אנגן בפניו, כדי שהפרח ישמח. ואז שנינו יחד, יהיה לנו טוב, כי מאוד עצוב להיות לבד".
עשה צ'אק עם המקל ונוצר לידו צמח בדיוק כמו שרצה. ומרוב שמחה התחיל אפילו לרקוד סביבו. אבל הצמח לא מפנה אליו מבט, לא רוקד איתו, כמעט ולא מגיב. הקוסם נותן לו מים – הוא חי; לא נותן לו מים – הוא מת. אבל זה לא מספיק לקוסם כזה שרוצה לתת את כל הלב שלו. מה לעשות? כי מאוד עצוב להיות לבד. אז ברא צמחים מכל מיני סוגים, בכל מיני גדלים, שדות ויערות, מטעים וחורשים. אבל כלום – הם כולם כמו הצמח האחד, לא מגיבים ולא מחזירים. ושוב עצוב מאוד להיות לבד.
חשב הקוסם: "מה אעשה, אולי אצור איזו חיה! אבל איזו חיה… אולי כלב? דווקא כן! כלב קטן, חמוד כזה, שאני אשחק איתו, ואלך איתו לטייל, והכלב ילך לידי וירוץ אחריי וגם לפניי. וכשאשוב לארמון שלי – בעצם לא לארמון… איפה גר קוסם? בטירה! אז, כשאשוב לטירה שלי, הוא ירוץ לקראתי מרוב שמחה ושנינו יחד, יהיה לנו טוב". כי מאוד עצוב להיות לבד.
עשה צ'אק עם המקל שלו, ונעשה לידו כלב בדיוק כמו שרצה. התחיל לדאוג לכלב. נתן לו לאכול, לשתות, ליטף אותו, והלך איתו לטייל אפילו רחץ אותו. הכול הוא עשה בשביל הכלב, במסירות ובאהבה. אבל אהבה של כלב, זה רק להיות צמוד לרגליו של הקוסם, להיות לידו, ללכת לאן שהוא הולך. ראה הקוסם בצער, שאפילו כלב שמשחק איתו כל כך יפה והולך איתו לכל מקום, לא יכול להחזיר לו באותה מידה שהוא רוצה לתת. שהוא פשוט לא יכול להיות חבר שלו. כי הכלב לא יכול להעריך את כל מה שעשה בשבילו – מה שחשב, מה שרצה, מה שטרח – בכל דבר שנתן לו. וזה בדיוק מה שהיה חסר לקוסם.
אז ניסה ויצר עוד ועוד יצורים חיים – דגים וזוחלים, עופות וחיות. אבל המצב רק נעשה יותר גרוע. כי אף אחד מכל מה שעשה ויצר, לא מבין אותו, ומאוד עצוב להיות לבד. ישב הקוסם וחשב וחשב, ולפתע הבין – כדי שיהיה לו חבר אמיתי, הוא צריך למצוא מישהו שבעצמו מחפש קוסם, שרוצה אותו מאוד מאוד. "מישהו שידע להיות כמוני, ויוכל לאהוב כמוני, שיבין אותי".
אלא להיות כמו קוסם, להיות שותף שלו, חבר שלו, צריך מישהו שיהיה ממש כמוהו. וידע להבין מה שהקוסם נותן לו, שיהיה מסוגל להחזיר לו. זאת אומרת, לעשות בשביל הקוסם, כמו שהקוסם עושה למענו. כי גם קוסם רוצה אהבה, כזו בלי מידה, בדיוק כמו שהוא מוכן לאהוב. ולשניהם יחד, יהיה רק טוב, כי מאוד עצוב להיות לבד.
וכך הבריקה מחשבה במוחו של הקוסם – "אולי אדם? הוא יכול להיות לי חבר אמיתי. להיות כמוני, לאהוב כמוני. רק צריך לעזור לו. ואז שנינו יחד, יהיה לנו טוב, כי מאוד עצוב להיות לבד. אבל כדי שיהיה לנו טוב יחד, הוא צריך קודם להרגיש איך זה, מה זה להיות בודד, שמאוד עצוב לו להיות בלעדיי".
שוב עשה הקוסם צ'אק עם המקל ונעשה מקום נידח, רחוק ממנו – ובו אדם. אדם שלא מרגיש, שיש בעולמו קוסם, שעשה בשבילו אבנים, צמחים וחיות, בתים, הרים ושדות, שמש וירח, גשם ורוחות, ועוד ועוד ומה לא –
עולם מלא ויפה, שיש בו אפילו מחשב וכדורגל וכל כך נעים לו, וטוב לו, ומה חסר לו? ואילו הקוסם – ממשיך להרגיש שמאוד עצוב להיות לבד.
כי האדם הוא בכלל לא יודע שישנו איזה קוסם שעשה אותו, שאוהב אותו, שמחכה לו ואומר: "שנינו יחד יהיה לנו טוב, כי מאוד עצוב להיות לבד". אבל איך אדם שטוב לו, כי יש לו מחשב וכדורגל, ירצה פתאום למצוא קוסם, שהוא בכלל לא מכיר. ירצה להתחבר אליו, לאהוב אותו, להיות חבר שלו, להיות קרוב אליו, ובעצמו להגיד לקוסם: "בוא! שנינו יחד יהיה לנו טוב, כי מאוד עצוב להיות לבד – בלעדיך".
הרי האדם מכיר רק מה שנמצא סביבו. הוא חייב לעשות מה שכולם עושים, לדבר מה שכולם מדברים, לרצות מה שכולם רוצים. לא להרגיז גדולים, לבקש יפה מתנות – מחשב או כדורגל, ואיך הוא בכלל יכול לדעת שיש קוסם ושעצוב לו לבד. אלא הקוסם הוא טוב לב ומטיב לכל מה שעשה, ומתבונן כל הזמן באדם.
ואז בהגיע השעה, הקוסם מרחוק, בשקט בשקט, לאט לאט, צ'אק עם המקל והוא קורא בלב האדם. ואדם סתם חושב שהוא עצמו מחפש משהו. ולא יודע שהקוסם הוא שקורא בו: "בוא! שנינו יחד, יהיה לנו טוב, כי מאוד עצוב לי להיות לבד – בלעדיך".
ואז הקוסם עושה עוד צ'אק עם המקל, והאדם לפתע חש "הה, קוסם!". ומתחיל לחשוב עליו, ש"יחד יהיה לנו טוב, כי מאוד עצוב להיות לבד בלי קוסם". עוד צ'אק! ואדם מרגיש בליבו שאי-שם ישנו מגדל פלא, מגדל מלא כל-טוב, מגדל עוז שבו מחכה לו קוסם, ורק שם יחד יהיה להם טוב, כי לשניהם מאוד עצוב לבד.
"אבל איפה המגדל הזה? איך אפשר להגיע אליו? מהי הדרך?", הוא שואל את עצמו מבולבל ועצוב, "איך פוגשים את הקוסם?". כל הזמן הוא שומע בלב צ'אק, ועוד צ'אק עד שלא מניח לו לישון. כל הזמן הוא רואה, קוסמים ומגדלי עוז, עד שלא יכול אפילו לאכול. אבל ככה זה כשמאוד רוצים, ומחפשים ולא מוצאים, ועצוב להיות לבד.
וכדי שהאדם יהיה ממש כמו קוסם, חכם, גדול, אציל, טוב לב, אוהב וחבר, הוא צריך ללמוד לעשות נפלאות, כמו שיודע קוסם. אבל בשביל זה הצ'אק לא מספיק. להגיע להיות כמו קוסם – את זה האדם מוכרח בעצמו להשיג. לכן הקוסם בהסתר ובעדינות, בהיחבא וברכּוּת, מביא את האדם לספר הקוסמים הגדול והעתיק, ספר הזוהר. והנה לו הדרך, הדרך למגדל העוז.
ואדם נחפז בה מהר מהר, לפגוש בקוסם, לפגוש חבר, ולומר לו: "בוא! יחד יהיה לנו טוב, כי מאוד עצוב להיות לבד". אבל סביב המגדל חומה גבוהה, ושומרים רבים דוחפים חזרה, ולא נותנים להם סיכוי, להיות יחד, שיהיה להם טוב. האדם מתייאש – "הקוסם מתחבא רחוק במגדל, השערים נעולים, החומה גבוהה, השומרים חרוצים דוחפים חזרה, אין יוצא ואין בא. ומה יהיה? איך נהיה יחד, שיהיה לנו טוב, כי מאוד עצוב להיות לבד".
וכל פעם שהוא נחלש והכי מיואש, הוא פתאום מרגיש צ'אק ואז שוב רץ לחפש, איך לעבור את החומה, לעקוף את השומרים, ויהי מה! לפרוץ את השערים ולהיכנס למגדל, להיתלות ולטפס בשלבי הסולם, ולהשיג קוסם. וכאשר כָּלים בו כוחותיו ולא חש בליבו יותר אף צ'אק הוא זועק לקוסם עמוק מליבו, בכל כאבו: "למה אתה קורא לי אליך לשווא? איפה אתה? אני לבד!".
ואם ישנה באדם מידת הסבלנות, אז מכל הדחיפות ומכל המכות, הוא נעשה יותר אמיץ, יותר חזק ויותר חכם. ולומד בעצמו לעשות כל מיני קסמים ופלאים, להמציא כל מיני תחבולות, כמו שרק קוסם יודע לעשות. ומכל דבר שיש בעולם, הוא הכי רוצה עכשיו להיות עם הקוסם, לראות את פניו, כי רק איתו יהיה לו טוב. ואפילו שיתנו לו הכול בעולם, בלי הקוסם – הוא מרגיש לבד.
ואז שכבר לא יכול עוד בלעדיו, נפתחים שערי המגדל לפניו, והקוסם, הקוסם שלו, ממהר אליו ואומר: "בוא… שנינו יחד יהיה לנו טוב, כי מאוד עצוב לנו לבד". ומאז הם חברים נאמנים, ידידים קרובים, רעים אוהבים, שאין עונג וטוב גדולים מזה. ועושים איש לרעהו אותם הפלאים, לנצח נצחים ולעולמי עולמים. וכל כך נהדר להם יחד וטוב, שהם בכלל לא זוכרים, גם לא לפעמים, איך עצוב היה להם להיות לבד.