אורן: שלום לכם. תודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.
שלום לכולם.
אורן: אנחנו רוצים שתהיו איתנו כדי שביחד ננסה ללמוד מהרב לייטמן, איך אפשר לחיות כולנו כאן בארץ, כמו משפחה אחת גדולה, חמה, מחבקת, אוהבת, מלטפת, שנקום בבוקר עם אור גדול בעיניים. וכדי להבין את החזון הזה של משפחה אחת, אנחנו בכל פעם לוקחים היבט מסוים מתוך החיים שלנו כאן בארץ, ומנסים להתעמק בו. לתת לו משמעות פנימית, משמעות שמכוונת ליחסים חדשים, משמעות שמכוונת לפתוח את הלב ולהרגיש שאנחנו זורמים יחד, כאחד, באהבה, בחום, בטוב.
והיום אנחנו רוצים להתמקד בסמל התרבות היהודי המשמעותי ביותר. הוא מגיע אלינו פעם בשבוע, והוא כובש את הבמה, השבת. ניצה מזוז, דברי פתיחה.
ניצה: היום היינו מאוד רוצים להזמין אותך למשפחה ישראלית חילונית שיושבת בערב שבת וכולם סביב השולחן, אתה מוכן לבוא?
אני מוכן לבוא, בבקשה.
ניצה: כולנו מאוד מתרגשים, ואולי נציג את בני המשפחה כדי שתיכנס לאווירה. אנחנו הורים סביב גיל חמישים, יש לנו ארבעה ילדים. שני ילדים גדולים כבר נשואים וחיים מחוץ לבית, ויש להם גם ילדים.
הם גם באים לפעמים?
ניצה: בהחלט, בימי שישי. לפעמים הם באים, שישי כן, שישי לא, כי הם הולכים גם למשפחה מהצד השני. ושני ילדים יותר צעירים. רק אחד מהם, הצעיר, נמצא בבית, כל השאר כבר עזבו את הבית, אבל כל יום שישי כולנו נפגשים סביב השולחן. אני כאמא מאוד מחכה ליום הזה, זה יום שאני מתכוננת לקראתו, אני מתחילה את ההכנות למה אני אבשל כבר מיום חמישי, אני חושבת על כל אחד, מה הוא אוהב. ואני מתחילה להיכנס להרגשה, לאווירה. יש משהו באוויר שאני כבר מתחילה להרגיש אותו אפילו מיום חמישי בערב.
ברור.
ניצה: היום היינו מאוד רוצים לשמוע ממך, כשאתה יחד איתנו סביב השולחן, על המנהגים המיוחדים, על הדברים שאנחנו עושים, מה זו שבת? על המשמעות המיוחדת של שבת, כפי שאתה תופס אותה.
אני מבין את זה כדבר שקשור לכל הבריאה. כשכל האנושות מתפתחת מאינדיווידואליזם, וכל אחד מרגיש את עצמו בודד ולא קשור לאחרים, ואנחנו צריכים, אם רוצים או לא, אבל כך הטבע מכוון אותנו, להגיע לאינטגרליות. זאת אומרת, לחיבור המוחלט בינינו, אפילו עד כדי כך, שכל אחד ירגיש את כל הזרים כ"רעךָ", כמוך. "ואהבת לרעך כמוך". אז כל הסמל של סוף התיקון הזה של האדם, בחיבור שלו עם האחרים, הוא "שבת". להגיע למצב "יום שכולו שבת ומנוחה".
"מנוחה" זאת אומרת, שהאדם לא יצטרך יותר לטרוח להתחבר עם האחרים, לתקן את עצמו, מה לעשות, איך לעשות, אלא פשוט הוא מרגיש ש"זהו, אני עם כולם כמשפחה אחת, סביב שולחן אחד", וכולם נהנים יחד, וכל אחד נהנה מפני שהאחרים נהנים. כמו שאמא מסתכלת ודואגת שכולם נהנים, וזוהי ההנאה שלה. לזה אנחנו צריכים להגיע.
זאת אומרת, "שבת" הוא סמל של האנושות המתוקנת הנמצאת בתענוג, "שבת עונג". וכל הסמלים, כל השירים שלנו בשבת, כל זה בעצם לא מדבר על שום טקסים מלאכותיים, אלא ההיפך. לָמה אנחנו אוהבים את זה? אנחנו אוהבים, כי זה נופש, חופש, חום, משפחה, חיבוק, חיבור סביב השולחן, אין לחצים, אין כלום. גם מתנהגים אחרת, הולכים בצורה אחרת, הכל בהרגשה יפה. ולכן מכינים את עצמנו לקראת היום הזה.
זה גם יום מיוחד, כי פעם זה היה קיים רק אצלנו, ורק אחר כך כל האנושות קיבלה את זה דרך הדתות. אבל המושג שיש יום כזה, או מצב כזה בכלל, שאנחנו מגיעים אליו והוא מנוחה כללית שלנו, שאנחנו נמצאים במצב שהוא ללא דרישות, ללא מתיחוּת, ללא מלחמות, ללא שום דבר, אלא פשוט הכל רוגע והרמוניה, זה ספציפי רק לעם ישראל. ולכן הסמל הזה הוא כל כך חשוב, ונקלט בנו כל כך חזק, ומאיתנו כבר מתפשט בגלים לכל האנושות.
שבת אין בטבע, הוא למעלה מהטבע. בטבע יש יום, אפשר לחלק לשעות, לדקות, לילה, וחודש סביב הירח, ושנה סביב השמש, בקיצור יש סימנים אסטרונומיים מהיקום, מהטבע, והשבת אין לו. אין לו שום סימן מתי הוא מתחיל ומתי הוא נגמר. זאת אומרת, אנחנו אלה שקובעים שהיום זה כך, שהוא מתחיל "ויהי ערב ויהי בוקר". מתי "ויהי ערב" מתחיל בדיוק, ומתי הוא נגמר, ואין לו שום שייכות לירח, ולא לשמש ולא לכלום, אלא נקבע בעצם מהאדם הראשון.
האדם הראשון לפי מה שאנחנו קוראים מהתורה, נולד ביום השישי. והוא שכאילו התחיל, וודאי שלפניו היו כולם קיימים, אלא הוא האדם הראשון שהתחיל לחשוב על התיקון, להיות ביחד, בחיבור, בהתעלות לקראת "ואהבת לרעך כמוך", לכן אנחנו קוראים לו הראשון. שהוא הראשון מכל שרשרת האנושות הארוכה שלפניו ואחריו, הוא האדם שהתחיל לחשוב על התכלית שאליה צריכים להגיע, להיות כולנו מחוברים כמשפחה אחת. ולכן ממנו אנחנו מתחילים לספור את הזמן הזה, מהגילוי שלו, מההכרה שלו, מההבנה שלו. שהוא הכיר בזה, וההכרה הזאת נקראת, "ערב שבת".
כל התהליך שאנחנו עוברים בכל ההתפתחות שלנו בעצם, עד שאנחנו מגיעים ליום שכולו טוב, למצב שכולו טוב, שכולנו מתחבקים כמשפחה אחת, סביב שולחן אחד, בתענוג, ברוגע, בחדווה ושמחה, זה הכל נקרא "לפני השבת". לכן, כל ההתפתחות שלנו, כל התהליך הזה נקרא, "ערב שבת". וכשנגיע באיזה יום, אי שם בעתיד, למצב שכולנו נתחבר יחד, אז זה יקרא "שבת" ממש, יום שכולו שבת.
וודאי שסביב זה יש הרבה מנהגים קטנים, איך אנחנו קובעים את היום האחד הזה, איך אנחנו מכינים את עצמנו אליו, עם הלבוש, עם כל מיני מאכלים מיוחדים, איך אנחנו יושבים וישנים, איך אנחנו משחקים עם הילדים, מה אנחנו מספרים בדיוק סביב השולחן, והכל כדי שיהיה בנחת, ברוח טובה, ללא עצבים. בקיצור, זה משהו שונה לגמרי מכל יתר הזמנים. והאנושות קיבלה בזה מאיתנו מתנה באמת גדולה מאוד, שאם לא, אז האנשים לא היו מבינים שצריך להיות חופש. מושג החופש הוא מושג החירות, לצאת לחופש לכמה שבועות, ובכלל המנוחה של כמה שעות, שצריכה להיות גם ביום עבודה, זה הכל מגיע מתוך המושג של שבת. זה המצב, המנוחה שאליה מגיעים.
ואז מה נקרא ה"עבודה" ומה נקרא ה"מנוחה"? שהעבודה שלנו זה נקרא המאמץ להתחבר. זה לא שאני עובד באיזו עבודה, או בחקלאות, או בתעשייה, בפיננסים, במסחר, או בעוד כל מיני דברים. אלא אלה המאמצים כדי להגיע לחיבור, קודם כל לאהבת הבריות, ומאהבת הבריות לאהבת כל המציאות. כמו המשבר שמתגלה עכשיו, ואנחנו צריכים דווקא עכשיו לתת בזה הרבה מאוד מאמצים, כי אם לא, אז אנחנו מכניסים את עצמנו למשבר עוד יותר ויותר גדול. כי המשבר הוא מתוך זה שאנחנו לא מגיעים לסדר הנכון בינינו, הָיְינו, לא מגיעים למנוחה.
מטרת כל ההתפתחות שלנו זה מנוחה ושמחה, שזה מושג של שבת. שבת זאת אומרת, "שבת ויינפש". אז כל המאמצים שלנו הם לקראת זה. לא שאנחנו צריכים להאכיל את עצמנו ב"אוכל נפש", לא על זה מדובר, אלא מדובר שנגיע ליום שלא נצטרך לעשות שום מאמץ באהבת הזולת. זה נקרא שאנחנו "שומרים שבת", לא צריכים לעשות יותר שום דבר. אנחנו כל כך אוהבים זה את זה, כל כך מחוברים, כל כך תלויים זה בזה, מרגישים ורואים את רשת הקשר בינינו, כמו קורי עכביש, שכל אחד תלוי בכולם, שאם כל אחד דואג לכולם, אז הם לא דואגים לעצמם, כי יש מישהו שדואג להם, כמו אימא לתינוק. ואז גם הוא לא דואג לעצמו, כי כולם דואגים לו, והוא גם מרגיש את עצמו כמו תינוק בידיים של אימא. זאת המנוחה, זאת השבת.
ולכן כל היחס שלנו לחיים, זה להגיע למנוחה כזאת של "ואהבת לרעך כמוך". "בראתי יצר רע", שאז אנחנו מגדירים את היצר הרע שהוא כנגד החיבור בינינו, בכל מיני אופנים, בכל מיני פרטים. ואז כשאנחנו נאבקים נגד היצר רע של כל אחד, כדי להתחבר למעלה ממנו עם האחרים, בצורה יפה, טובה, ולהגיע לאהבת הבריות, "ומאהבת הבריות" מה שנקרא "לאהבת ה'", לאהבת הא‑לוהות, א‑לוהים זה הטבע כולו, א-לוהים בגימטרייה זה הטבע, ואז מגיעים לאהבת עולם, כך זה גם נקרא, אהבת עולם.
ניצה: מה זאת הקדושה המיוחדת הזאת, שאנחנו מתחילים להרגיש ממש בהרגשה פנימית?
כך זה במיוחד. בעולם שלנו אם מתאספים יחד הרבה אנשים, ומתחילים לבנות משהו מיוחד, מיוחד הכוונה שזה יחד, אנחנו אוספים את כל הכוחות שלנו, ובדרך כלל כשאנחנו אוספים את כל הכוחות אנחנו מצליחים בזה. כשכל אחד נותן ותורם מכל הלב, מה שיש לו במוח ובלב, הכוחות הפיזיים, הכוחות הנפשיים, הכוחות השכליים, את הכל נותנים לאיזו עבודה משותפת נניח. אז יש לנו בסך הכל את סכום היגיעות של כולם, וזה מביא לנו תוצאה.
אם אנחנו מתחברים בינינו, כדי להשיג איזו תוצאה מיוחדת בוויתור זה לזה, כשנניח אנחנו רוצים לעבוד נגד האגו שלנו, ולא בעד האגו שאנחנו רוצים לבנות איזה בניין משותף בשבילנו, שהכל לטובתנו, כי אז אנחנו אוספים רק את סכום הכוחות שלנו בסך הכל. אבל אם אנחנו מתחילים להתחבר נגד האגו שלנו, באהבה, בידידות, בחיבור, זאת אומרת, אנחנו לא סתם אוספים כוחות כדי לבנות משהו חיצוני, אלא אנחנו אוספים כוחות כדי לבנות את היחס הפנימי בינינו, שְמה שאנחנו בונים זה לא בניין חיצוני, אלא אנחנו בונים בינינו את הבניין הפנימי שלנו, את היחס הפנימי, החום, האהבה, החיבור בינינו, אז בחיבור הזה בינינו אנחנו מתחילים להרגיש כוח נוסף, הכולל, חוץ מהסכום שהזכרתי בדוגמה הקודמת.
מפני שאנחנו מעלים את עצמנו למעלה מהאגו שלנו, כל אחד ואחד. ובצורה כזאת אנחנו רוצים לבנות את היחס שלנו לכולם. זה דומה לחכמת ההמונים, אבל זה הרבה יותר מזה. כי בחכמת ההמונים אנחנו רוצים לפתור רק איזו בעיה, או למשל איזה תרגיל חיצוני. וכאן זה ממש כוח נוסף.
יש כאן גם מקדם נוסף. שאנחנו רוצים לגלות את כוח החיבור בינינו, בוויתור של כל אחד כלפי השני, בהתעלות של כל אחד מעל האגו, כדי להגיע להשפעת הזולת, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך". ואנחנו עושים זאת למרות מה שמתגלה, ובנוסף, כדי להיות מחוברים ומאוחדים כאחד, "כאיש אחד בלב אחד", שבזה אנחנו רוצים להיות גם מחובקים ומחוברים עם כל הטבע הכללי, שנקרא א-לוהים, הטבע. כשבזה אנחנו רוצים להביא את עצמנו להזדהות עם התהליך של הטבע, עם כל אותה תוכנה שנמצאת בטבע. כי הטבע מוביל אותנו לאיזו מטרה, ואם אנחנו מזדהים גם עם המטרה הזאת מלכתחילה, אז בחיבור שלנו אנחנו מקבלים גם את סכום הכוחות, גם את המקדם הראשון, שאנחנו מוותרים זה לזה ומתחברים מעל האגו, וגם זה שאנחנו מזדהים עם התכנית הכללית של הטבע.
ואם אנחנו מגלים את הכוח הזה של החיבור, אם אנחנו עובדים עליו, אז הוא פשוט חייב לנקות אותנו מכל הרע, הוא חייב לרפא אותנו מכל הבעיות, הוא חייב להביא אותנו לחיים ללא שום פגם.
ומאיפה אנחנו יודעים אז איך אנחנו צריכים להתחדש? לכן מזה בא מושג השבת, ולא שבת בסוף, שאנחנו מגיעים לגמר התיקון שלנו, לחיבור "ואהבת לרעך כמוך". אלא גם בדרך, כל יום שביעי אנחנו צריכים לעשות מאמץ, כשכל יום אנחנו מתקדמים לאותו החיבור, ופעם בשבוע אנחנו עושים אותו בפועל, שמנוחה על ישראל. על כל מי שמבין באמת מה זה מושג השבת, הוא חוגג את זה, הוא רוצה את זה, הוא מחייך לכולם, הוא ממש עושה טוב ויופי לכולם. זה לא רק עניין של משפחה, זה נקרא כל ישראל משפחה, כל ישראל חברים, אהבת ישראל, אחים אנחנו.
זה העניין, כאלה מאמצים צריכים לעשות. ואז אנחנו קוראים, ראשון לשבת, שני לשבת, שלישי לשבת, זאת אומרת, אנחנו סופרים את הימים האלה כהתקדמות, שהם כולם מכוונים לשבת. לכן הם נקראים ראשון, שני, שלישי, אין להם שמות אחרים, כמו בלועזית. כי הכל זה מספר כלפי אותו יום שבו גמרתי את כל המאמצים שלי, ואז אנחנו יכולים לדבר על מה מיוחד ביום הראשון, וביום השני וביום השלישי, זה כאילו שכל פעם אני מתקרב לחיבור למשפחה אחת, בצורה יותר עמוקה וכללית, יותר רחבה.
ולכן כל יום מסמל לי תיקון פנימי שלי, עד כמה שאני מוכן לוותר על עצמי, רק כדי להיות מחובר כאח, כאב, כילד, תלוי כלפי מי ומה, לאחרים.
ניצה: האם יש קשר בין העוצמה של המאמץ שאני משקיע מדי יום ביומו, לבין הגודל של העוצמה הזאת של ההרגשה שתהיה לי ביום שבת? האם יש קשר בין כמה השקעתי בחיבור, לבין מה שאני ארגיש באותה שבת?
ללא ספק. כי קודם כל, כל ששת הימים האלה, אני מכין את עצמי למעמד הזה. אני עושה חשבון לעצמי, וכולי. זאת אומרת, אם אנחנו באמת רוצים תיקון, אנחנו צריכים להביא לכל עם ישראל שירים, הפעלות מיוחדות ליום ראשון, וביום שני אחרות, וביום שלישי אחרות. זאת אומרת, אנחנו צריכים לעסוק בכל מיני סגנונות חיבור כאלה, שימי ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, יהיו ימים שבהם אנחנו מבררים את כל אופני החיבור שלנו, כמו בחמישה חושים, ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש.
ויום שישי זה הסיכום של כל המאמצים שלנו, שהיו בהפרדה האחד מהשני, כי בראשון, בשני, בשלישי וכו', בכולם אלה מאמצים נפרדים. ואז מחברים את כולם יחד, ואחרי החיבור של כולם יחד, מגיעים ליום שישי, שלכן נקרא ערב שבת, כי כבר אין בו איזה תיקון מיוחד, חוץ מהחיבור של הימים הקודמים לו. ואז אנחנו מגיעים לשבת, זאת אומרת, להרגשה הכללית, למה שהשגנו, איזה חיבור אנחנו מרגישים עכשיו בינינו.
ויש בזה ודאי הרבה דברים, יש בזה לילדים, להורים, לאבא, לאימא, לקרובים, לרחוקים, לכל העם בכללות, לכולם יש בזה תפקיד. כי כל אחד, בהתאם למי הוא בחברה, צריך לעשות מאמצים מצידו איך להיות מחובר לכולם, ואיך להיות הכוח המועיל כלפי כולם, המוסיף לאהבה.
יש לזה אין סוף סיפורים ושירים, וסביב זה בעצם כל התרבות, כל החינוך, כל העם בעצם שייך ליום הזה. ואם היינו מביאים אותו כסמל העם, כעממי, שאנחנו צריכים ממש לחגוג אותו, ולתת לאנשים כל יום דרך כל כלי התקשורת טעם מיוחד, מה זה היום הראשון לקראת השבת, היום השני לקראת השבת, וכן הלאה, אז היינו באמת מגיעים להרגשה מיוחדת, והיינו רואים כמה האנשים בכל זאת היו מתחברים על ידי הכנה כזאת. אז הם היו מרגישים את הסכום של החיבור, שהם לא סתם מחוברים, אלא הם היו מרגישים את המקדם הראשון, והמקדם השני. שכל אחד רוצה במנוחה ובחיבור, וגם שכולנו מחוברים יחד, זה המקדם הראשון. וגם שאנחנו תואמים בזה לטבע וזוכים לעוד. ואז יהיה בזה צופן הוליסטי, כללי, של חיבור, של אינטגרליות, שזה מביא לכולנו עוצמה מאוד מיוחדת, שהטבע מקרין לנו את זה. כך היינו מרגישים שאנחנו נושמים משהו מהטבע, ושהטבע כך נושם גם יחד איתנו, ויש משהו באוויר, איזה כוח נוסף, הממלא, המבריא, המקדם אותנו. ואפשר ממש להרגיש את זה בחוש, אם אנחנו מכינים את עצמנו. כי "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת?".
ניצה: זאת המשמעות?
זאת המשמעות האמיתית.
ניצה: זאת אומרת, מי שלא עסק בחיבור במהלך השבוע.
אם הוא לא עסק בחיבור, אז אין לו במה להרגיש את אותה המנוחה, את אותם הדברים. ולצערנו דווקא בימים האלה, בשבתות שלנו, אנחנו מרגישים פילוג, שנאה, וריחוק הדדי בעם. ולכן אני חושב שאם היינו מתחילים להפיץ יחס כזה לשבת, יחס כזה אחד לשני, שהסמל של התיקון שלנו, זה מה שהאנושות חייבת להביא לעולם, לכן זה נקרא היום הקדוש, אז בזה היינו יכולים להרגיע הרבה רוחות בעם. שלפחות כל אחד בינתיים עם השבת שלו, אבל לכולם ברור שזו מנוחה, שמחה, אהבה, חיבור ופיוס. ביום הזה אסור להיות במאבק.
ניצה: באמת קורה שלפעמים בערב שבת, יש מצבים שדווקא אפשר להרגיש בהם אפילו חיכוכים קטנים. האם הסכום של המאמץ, עובד גם הפוך? זאת אומרת, שבעצם במהלך השבוע לא עסקתי בחיבור, אלא אולי אפילו עסקתי בפעולה ההפוכה.
אבל בתת ההכרה האנשים רוצים לדחות את זה, ולא להביא איתם לשבת. זה היום המיוחד. אנחנו כאילו חייבים לו, בזה שאנחנו רוצים שהוא ישלוט עלינו.
ניצה: אולי נעבור על המנהגים כשיום שישי בפתח.
קודם כל יש מנהגים שאת כל הדברים היפים שיש לנו, אנחנו שומרים לשבת. בגדים, מאכלים, כל מיני דברים מיוחדים, את הכל אנחנו משאירים, ובשבת אנחנו אוכלים, לובשים וכו'. בקיצור אנחנו צריכים להגדיל את היום הזה. זה דבר אחד. זאת אומרת, כל ימות השבוע אם אנחנו מדברים על החיבור בינינו. שכל המאמצים שלי שבהם אני מסוגל במקום האגו ההרסני השחור הזה, להלביש עליו דווקא יחס יפה וטוב לזולת, זה הלבוש היפה, זה הטעם היפה, אותו אני משאיר לשבת. את כל המאמצים הקטנים האלה שלי, אני אוסף אותם לשם. זה במשך שבוע ימים.
ניצה: וכשהגיעה כניסת השבת, שזה רגע מאוד מיוחד, גם מרגישים אותו כבר באוויר, ואז מדליקים נרות. מה המשמעות המיוחדת של הדלקת הנרות? על מה אני כאישה צריכה לחשוב או להתפלל? בדרך כלל אני חושבת על המשפחה שלי, ואני מברכת אותה. מה אני צריכה אולי להוסיף לברכה הזאת כשאני מדליקה נרות?
קודם כל אנחנו מבשלים הרבה, וזה כבר מיום חמישי לפחות, יש כאלה שעוד לפני זה, ומכינים את הכל. ובדרך כלל גם עושים קניות לקראת שבת. ומה אוכלים ביום ראשון? מה שנשאר משבת. אנחנו רוצים לעשות את זה, כאילו שיש לנו איזו הארה משבת, שאנחנו חיים מתוכה וממשיכים לשבוע ימים. אז ודאי שכך.
הכל מתחיל מ"קידוש". "קודש" זה נקרא נבדל. את מקודשת לי, את נבדלת לי מכל העולם, את שייכת לי עכשיו. זה בעצם נקרא הקידוש. לכן אנחנו אומרים, שמכל המצבים שאנחנו נמצאים בהם, בכל מיני צורות היחסים, כשהאגו קופץ מתוכי ומתחיל אולי לכוון אותי לכל מיני צורות יחס האחד לשני, כאן אני ממש מקדש. זאת אומרת, אני מבדיל בין כל התכונות שלי, לתכונה המיוחדת הזאת, שנקראת "קדושה". קדושה זה כוח עליון, אהבה וחיבור, חיבוק, טוב ומיטיב.
ולכן זה בעצם נקרא הקידוש, שאני נכנס עכשיו תחת השפעת הכוח הזה. כל מה שעשיתי, מה שטרחתי בערב שבת, זאת אומרת, שאספתי את כל המאמצים שלי ביום השישי, זה נקרא ערב שבת, ועכשיו את מה שהוספתי בבת אחת על ידי זה שאספתי, בזה אני מקווה שאני ארגיש את המקדם השני והשלישי, שזה העליון. שאני מזדהה עם הטבע, עם כל האינטגרליות הזאת שיש, עם כל הא-לוהות שיש בזה. עם הכוח העליון שממני, שמנהל אותי, שמקדם אותי בכל התהליך הזה, ואז זה נקרא שאני מקדש, שאני מתחבר לזה.
אני מקבל את המטרה הזאת של הבריאה מעלי. שכל התכלית הזאת מכוונת את כל החיים שלי, ובשביל זה אני קיים. ואז אני מרגיש את עצמי כאדם, הדומה לא-לוהות, רוצה להידמות לאותה הצורה העליונה, העתידה, שהיא נקראת "שבת". וזה נקרא "קידוש". שאנחנו מקדשים את אותה הצורה שהגענו אליה, ואנחנו גם מתכוונים לאותה הצורה שאנחנו נגלה בעתיד.
ניצה: אז בזמן הדלקת הנרות על מה אני חושבת, על מה אני מבקשת?
האישה בעצם חושבת על זה שכל הרצונות שלה כלפי המשפחה יהיו, שכולם יגיעו לשלמות. לא חסר לנו כלום, חוץ מלהיות מותאמים לטבע, לחיבור ההדדי הזה. כמו שכתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין, כי מאור שבה מחזירו למוטב". מחזירו למוטב זה הסוף. מה זה "למוטב"? להיות מיוחדים, דבוקים בכוח העליון, דומים לו. כמו שנקרא, "אתם קרויים אדם". מה זה אתם קרויים אדם ולא אומות העולם? ש"אדם" זה נקרא, דומה לא-לוהים, בזה שכולו בהשפעה ואהבה.
אז בסך הכל מהיצר הרע צריכים להגיע ליצר הטוב, שרע זה כולו לעצמו, וטוב זה כולו לזולת. "ואהבת לרעך כמוך". אהבה, מנוחה לחיי עולמים, שכולנו תיקנו את היצר הרע, ליצר הטוב.
וזה בעצם הסמל של הקידוש והדלקת הנרות שאנחנו מדליקים. שזה האור שמגיע אלינו שממלא את הנשמה שלנו. "נשמה" זה נקרא, אותו הרצון שאנחנו מגלים באהבה הדדית, בחיבור ההדדי, שהוא מתמלא מזה שאנחנו מתאימים את עצמנו לא-לוהות, לטבע. ההרגשה הנוספת הזאת שאנחנו מרגישים בתוך התשוקה שלנו, ומרגישים תגובה מהטבע. ואז ההתעוררות שלנו ממטה למעלה גם מזמינה התעוררות מלמעלה למטה, וכך אנחנו מתחברים יחד.
לכן שבת זה כמו חיבוק, חיבור של עם ישראל לכוח העליון, לא-לוהים. יש על זה הרבה דברים, אבל בסך הכל זה מעין עולם הבא.
ניצה: זו מעין טעימה כזאת.
שבסופו של דבר, העולם צריך להגיע לזה. ולכן אותה התקווה, אותה הציפייה, אותו הרצון הגדול, שאנחנו נגיע לזה פעם, כל האנושות. ובפרט עם ישראל שכל כך סובל ונמצא תמיד בלחץ, הציפייה הזאת שבשביל זה אנחנו קיימים, שאנחנו עושים בשביל זה משהו, לצערנו לא כל כך, אבל נקווה שאנחנו נשתדל להבין בזה יותר, ולעשות לקראת זה כמה פעולות, זה בעצם גם שומר עלינו. כי אנחנו מעוררים בזה את אותו היחס אלינו בחזרה מהטבע. ולהיות בהתאמה לטבע זה תמיד מביא כוחות, כוח הבראה, כוח החיזוק. ולכן השבת היא שומרת עלינו.
ניצה: יש איזה ביטוי מאוד ידוע, שאמר דווקא "אחד העם" שהיה ידוע כציוני, כחילוני. הוא אמר שיותר משאנחנו שומרים את השבת, השבת שומרת עלינו.
אני לא רואה בזה חשיבות אם זה חילוני, או דתי, זה חוסר הבנה באיזו מערכת אנחנו נמצאים. ואם האנשים ידעו, הם יראו שבסך הכל א-לוהים זה הטבע, ואנחנו צריכים לקיים את כל החוקים האלה. אנחנו יכולים לקרוא לזה חוקי תורה, חוקי דת, חוקי היהדות, או חוקי הטבע, חוקי הא-לוהים, זה לא חשוב. אנחנו מחויבים בזה מפני שאנחנו נמצאים בתוך המערכת הזאת. ולכן תקראו לזה מצוות הא-לוהים, או חוקי הטבע, מה זה חשוב. אם אני מחויב מפני שזה פועל עלי, ואני רואה את זה, אני מגלה איך שזה פועל עלי, רק שצריכים לפרש את זה נכון, אז אין לי שום בעיה. זה פשוט מחוסר הבנה באיזה עולם אנחנו חיים.
ניצה: אחרי הקידוש והברכות, אנחנו נוהגים לשיר.
ודאי.
ניצה: אחד השירים שכל המשפחה הכי אוהבת לשיר זה "מלאכי עליון", "בואכם לשלום מלאכי עליון" מה המשמעות של זה, מה זה?
אלה כוחות.
ניצה: מה הם הכוחות האלה?
כוחות הטבע. יש כוח משיכה, כוחות אלקטרו מגנטיים, לחצים, כל מיני כוחות. בעולם יש מלא כוחות שנמצאים בכל מיני התקשרויות ביניהם. לפעמים אנחנו לא יודעים מה הקשר בין הכוח הפיזי לכוח המנטלי, לכוח בתאים הביולוגיים, והכוח של התפרצות הר געש, וכן הלאה. אנחנו לא יודעים. אבל הטבע הוא כולו אחד, והכוחות האלה מתגלים לנו שהם בסך הכל כולם קשורים, כל הטבע בסך כל הכוחות שלו נקרא, "א-לוהים" או ה-ו-י-ה, יש כל מיני שמות, לא חשוב איך לקרוא לזה.
והכוחות האלה שפועלים עלינו, הם נקראים מלאכים. מלאך זה כוח. אותו כוח המשיכה נניח, כשאני קפצתי למעלה, מישהו מושך אותי למטה, ונפלתי על פני כדור הארץ, אז פעל עלי מלאך וכך עשה לי. רק שיש מלאכים שאנחנו רגילים אליהם, שאנחנו רואים את הפעולות של הכוחות הנפרדים האלה, מסך כל הכוח הכללי שנקרא א-לוהים, ויש לו הרבה אופנים, גילויים כלפינו. אז יש כוחות שהם נמצאים בדרגת הדומם, בדרגת הצומח, בדרגת החי, שבעזרתם אנחנו חיים וקיימים, פועלים ומפעילים אותם. ויש כוחות שהם כבר כוחות הרצונות שלנו, והמחשבות שלנו. מוח ולב. ואת הכוחות האלה אנחנו לא כל כך מכירים.
ועל ידי זה שאנחנו נשתדל להיות למעלה מהטבע שלנו, היינו למעלה מהאגו שלנו, ולהיות מותאמים יותר לטבע העליון, לאהבה במקום שנאה, לנתינה במקום קבלה, על ידי זה, אנחנו גם נכיר את הכוחות האלה, שנקראים בסך הכל, לב ומוח. ואז אנחנו נראה אילו כוחות באמת מפעילים אותנו. פתאום אני ארגיש, "הנה עכשיו אני רוצה משהו. מאיפה זה בא? מתעורר בי איזה מלאך, איזה כוח מיוחד שאני רוצה עכשיו, מסך כל מערכת הכללית".
אנחנו יכולים להגיד שמהמערכת הכללית הזאת, נשלח אלי מלאך והוא מפעיל אותי. וכך בעצם כתובים הרבה טקסטים מהתנ"ך, בלעם, בלק, ג' מלאכים שמגיעים, או שני מלאכים שמגיעים, כל מיני אירועים כאלה. ופתאום מגיע לי לא רק כוח הרצון, אלא גם המחשבה. אני לא יודע מה מגיע. ואני גם מגלה שזה בא לי מהמערכת הכללית, שכולנו פועלים שם, כולנו קשורים, הרי כולנו נמצאים יחד כמו בכורי עכביש, ואז נשלח אלי כאילו מלאך, מתעורר בי איזה כוח מחשבה, לחשוב כך, להבין כך, וכן הלאה.
אז אנחנו נמצאים כל הזמן במערכת הכוחות האלה. זאת אומרת, המלאכים כל הזמן מופעלים, ואנחנו כולנו נפעלים על ידם, על ידי הכוחות האלה. מה אני מבקש? "בואכם לשלום מלאכי השלום", שאני רוצה מלאכים כאלה, שמביאים אותי לשלום, לשלמות, לחיבור, לאהבה. ואת המלאכים האלה אני מכבד, אני מעלה אותם. לאותם המלאכים אני מצפה. זה סימן שאני באמת מוכן ליום שכולו שבת. וכך אנחנו מכינים את עצמנו.
יש כאן ג' קווים, ימין, שמאל ואמצע, אנחנו עוברים הרי על כל חלק מהשיר שלוש פעמים. יש ארבעה חלקים, ועל כל חלק אנחנו עוברים שלוש פעמים. ארבעה חלקים זה כנגד י-ה-ו-ה, כי כך הרצון שלנו מתפתח, מדומם, צומח, חי, מדבר, ארבעה חלקים. ובכל אחד יש את הצד השלילי, שזה האגו שלנו, והצד החיובי, שתקנו אותו. והגענו לשלמות, לקו האמצעי. אז יוצא שכשאנחנו גומרים את השיר הזה בסופו של דבר, כאילו מימשנו את כל המלאכים, שכולם מביאים אותי עכשיו לשלום.
ניצה: זאת אומרת, כשאנחנו שרים ביום שישי את השיר הזה, אנחנו מזמינים כוחות עליונים שיעזרו לנו לעשות שלום?
לפי התיקונים שאנחנו עשינו במשך שבוע הימים, אנחנו מגיעים למצב כזה, והוא נקרא, "השבת". ואני צריך לחשוב לא רק על עצמי, ולא רק על המשפחה שלי, אלא על כל כלל ישראל.
ניצה: עכשיו אני אשאל אותך שאלה שהנכדה שלי שאלה אותי השבוע. ביום שישי נהוג בגן לעשות גם קבלת שבת, זה טקס שאפילו אני זוכרת אותו כילדה קטנה, הוא מאוד מאוד מרגש. זה אחד הדברים שאני הכי זוכרת בעצמי מהגן. והיא חזרה ואמרה לי "סבתא, למה אומרים שהשבת מלכה?" מה זה שבת המלכה?
למה לא מלך? כי אנחנו מכינים את החיסרון שלנו להיות בשלווה, בחיבור, לכן זה נקרא מלכה. כי חיסרון שייך למלכות.
ניצה: מה זה חיסרון בהקשר הזה?
לראות בשלמות, זה רצון.
ניצה: הצורך הזה, הרצון הזה, שיהיה שלום?
בדיוק. שתהיה שלמות. כאילו שבת הכלה, אומרים שבת המלכה, אבל נקרא גם כלה, כמו כלה שמחכה לחתן. החתן זה הכוח העליון, אותו הכוח הנוסף, המקדם, שבא לנו מהחיבור, והכלה נקרא שהיא אוספת את כולם, כלה נקראת "כנסת ישראל", היא כונסת את כל המשפחה הגדולה שלנו, את כל העם, ואז אנחנו מגיעים לאיזו הארה מלמעלה, מכוח החיבור שלנו, שהוא נקרא חתן, כי הוא נוחת לתוך הכלה, המלכות כמלך, וזה הטקס.
אורן: בטקס הקידוש, אי אפשר לעשות קידוש בלי שיש יין ושתי חלות. ובסעודות אחרות לאורך השבוע אנחנו לא רואים את האלמנטים האלה, אבל פה זו חובה, זה חלק מהטקס עצמו. מה זה מסמל היין ושתי החלות, ולמה דווקא שתיים?
זה מסמל לנו כוחות שפועלים בחיבור שלנו. שתמיד יש לנו ימין ושמאל. אלה שתי חלות, או שני נרות, רצוי לפחות שניים ואפשר יותר. ודווקא אישה מדליקה אותם, נוהגים אפילו שאישה לא נשואה, אלא בנות ידליקו את הנרות. וכל זה מסמל לנו את שני הכוחות שפועלים, זה כנגד זה עשה א-לוהים, שהא‑להים בגימטרייה הטבע, באים משם שני כוחות שמפעילים אותנו. בואכם לשלום מלאכי השלום, שני הכוחות האלה מביאים אותנו לשבת. כוח הטוב וכוח הרע, ואנחנו לא מבטלים אף כוח, גם לכוח הרע יש את אותו התוקף כמו לכוח הטוב, האחד בלי השני לא יכול להתקיים. כמו שלא יכול להיות פלוס בלי מינוס, וחייבים את שניהם כדי להשלים ביניהם לכוח השלישי.
לכן אני אומר "בואכם לשלום מלאכי השלום", ואחר כך שוב, "בואכם לשלום מלאכי השלום", ואחר כך בפעם השלישית כשאני משלים ביניהם, ואז אני אומר "צאתכם", שאתם פעלתם עלי מספיק בשני הכוחות האלה, ואני עשיתי מזה את הכוח השלישי. אז אותו הדבר, יש לי את שתי החלות כנגד שני הכוחות האלה, ושני הנרות. יש בזה חלוקה לכוח ההשפעה וכוח הקבלה, אבל אלה בעצם גם אותם הקווים. יש עוד הסברים יותר עמוקים, אבל לא כדאי להיכנס לזה במסגרת התכנית הזאת.
אורן: ביום שישי בדרך כלל משדרים בטלוויזיה תכניות על פרשת השבוע. ויש הרבה אנשים שמאוד מאוד אוהבים לצפות בתכניות האלה של פרשת השבוע. אני כילד למשל, זוכר שאמא שלי תמיד ביום שישי בצהרים, תוך כדי הבישולים וההכנות כשהיא במטבח, הייתה נוהגת להאזין לפרשת השבוע. עברו הרבה שנים מאז, ולא היו הרבה ערוצים, לכן לא יכלה לראות את הרב לייטמן בערוץ 66, כי עוד לא היה. אבל גם נשים וגם גברים אוהבים לצפות בתכנית הזאת. מה העניין הזה של פרשת השבוע?
שבת היא מאוד קשורה לתורה. כי התורה מלמדת אותנו איך להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", והשבת מסמלת את הסיום הזה. זאת אומרת, התוצאה מכל התורה היא שבת, הוא מצב שנקרא "שבת". שזה מנוחה, שמחה, חיבור, אהבה ששורה על כולם, "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם". כך שאנחנו נגיע למצב "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", "ונהרו אליו כל הגויים", שכולנו מגיעים, כל האנושות מגיעה למצב כמשפחה אחת, ונמצאת במצב של שבת.
אורן: זה מה שנקרא תיקון עולם?
נכון. "תיקון עולם". בינתיים אנחנו עושים תיקון עולם במלכות שדי, מה שנקרא, "שדי", שאנחנו צריכים מיום ליום, יותר ויותר, להתקדם לאותו המושג, אבל אחר כך, זה יהיה בלי הגבלה, בלי די, אלא בכל הכוחות שלנו, כולם יהיו מחוברים. אז זה מה שאנחנו משתדלים שיקרה.
אורן: ואיפה פרשת השבוע בתוך התהליך הגדול הזה?
פרשת השבוע אומרת לנו מה אנחנו צריכים להשיג בכל שבוע, אילו תיקונים אנחנו צריכים לעבור באותו השבוע בחיבור בינינו. כי מה אנחנו עושים בסך הכל, על מה התורה מספרת לנו? היא מספרת לנו בעיקר על 40 שנות המדבר, כשקבלנו את התורה, והשתמשנו בה עד כניסתנו לארץ ישראל. זאת אומרת, התורה מלמדת אותנו דרך התיקונים, זה נקרא "מדבר", עד שאנחנו ראויים להיות כבר בארץ ישראל.
ואנחנו רואים שבכל פרשה ופרשה, יש לנו את קו השמאל, שמתגלים לנו כל מיני בעיות ואזהרות של אל תעשו, ותנאים של איך אנחנו צריכים לקיים אותם בינינו, וכל החוקים האלה, הם בסך הכל איך להגיע להשתוות האחד עם השני, עם האהבה, עם החיבור, ואיך אנחנו כנגד זה מגלים את עצמנו בצורה לא נכונה, שאנחנו הפוכים, בשנאה, בדחייה, בתחרות, בלהאשים זה את זה, וכן הלאה. כל התורה מלאה בזה, וכאילו כל פעם מחדש זה קורה שוב ושוב.
אורן: ממש כמו החיים שלנו.
כן. זה מפני שאם אנחנו הולכים נכון לפי פרשת השבוע, אז אנחנו מתקנים בכל שבוע ושבוע, זאת אומרת, מממשים אותה, מיישמים אותה ביחס בינינו, אז כל שבוע ושבוע אנחנו מגלים עוד שכבת אגו שלנו שהיא יותר עמוקה. אגו יותר חזק, ששוב מתפרץ בינינו, ואנחנו שוב מתקנים אותו ומגיעים לשבת של אותו השבוע. והשבת ההיא מסמלת לנו את התיקון והחיבור השבועי, וכך מתקדמים. ולכן כל פרשה ופרשה לגמרי לא דומה לפרשה הקודמת. מכאן אתה צריך אולי להבין, מה זה נקרא שאנחנו קוראים בשבת את כל הפרשה, איך נקרא שאנחנו עולים לתורה.
אורן: מה זה באמת לעלות לתורה?
שמכאן כבר באים כל המנהגים.
אורן: מה מסמל המנהג של עלייה לתורה?
מי שמסוגל להשפיע יותר לכולם הוא נקרא כוהן, ופחות מזה זה לוי, ופחות מזה זה ישראל. וסביב זה כל החוקים הם בהתאם עד כמה שכל אדם ואדם מחובר לכלל, לכן מגיע לו כביכול לעלות יותר לתורה. כי בעלייה שלו הוא משפיע לכולם. זה לא שהוא מקבל כבוד, אלא זה תפקיד, ונקרא שהוא מתקשר לאור הזה, ואז מגיע לו לקבל עלייה ראשונה או שישית. תלוי אם השלישית או השישית, זה הכל במבנה הכללי של הקשר בינינו. כך קובעת מערכת הקשר, שהראשון והשלישי, והשישי, השביעי, וכן הלאה. נדבר על זה פעם. שלפי ההשקעה של האדם הוא מראה עכשיו את הכוח שלו, את המקום שלו במערכת הכללית, והוא הראשון שעלה, והוא השני, והוא השלישי, וכך אנחנו צריכים להדגיש את זה.
ואנחנו צריכים לקנות במאמצים שלנו, שזה כלי כסף. אבל כסף זה מהמילה "כיסופא" שאני מכסה את האגו שלי, ועד כמה שאני כיסיתי את האגו שלי, ועליתי מעליו, אז אני אולי ככוהן, כעליון יותר מכולם. או אולי כלוי, או כישראל. זאת אומרת, כל זה ביגיעה, בעלייה, ואז לפי זה שאני כאילו עולה, זה סמל למה שאנחנו תורמים במאמץ שלנו לכל החברה. כי אם אני מגלה אהבה, חיבור, ומעורר בזה את כולם להיות כמשפחה אחת, אז אני משפיע לכולם. לכן העלייה שלי היא העלייה הגדולה ביותר מכולם, כי אני יכול להשפיע יותר לכולם.
אורן: יש עוד מרכיב דומיננטי בשבת שקשור לאהבה, לחיבור, ולמשפחה אחת. אני יודע שבשבת בהרבה עדות נוהגים לשיר שירי שבת. ואצלנו למשל התימנים מתאספים בחבורה גדולה של אנשים, יושבים סביב שולחן מלא בכל מיני כיבודים ובשתייה, ושרים מספר שירי תימן, מהדיוואן, וזה משהו חזק, מחבר, חם. וגם בעדות נוספות נוהגים לעשות את זה. מה העניין של לשיר ביחד בשבת, למה יש בזה כוח כל כך חזק, איזו הרגשה של התעלות?
בוודאי. כי בזה אתה מהלל את היום, בזה אתה מעלה אותו, שהגעתם יחד לחיבור, ואתם עולים יחד עם היום הזה, מעלים את עצמכם. אני יודע, כי גרתי תקופת מה בשעריים. כשהגעתי ארצה קיבלתי שם דירה מהסוכנות, ואני זוכר שנהגנו לטייל בשעות הבוקר עם אשתי והבן שלי, זו שעה כזאת יפה לטייל בבוקר. וכשהיינו עוברים ליד הבתים הקטנים, הייתי שומע ששרים, כך כמעט בכל בית היו יושבים אנשים ושרים. בהתחלה לא הבנתי מה קורה.
אורן: אבל יש בשירה הזאת כוח, ביום שבת יש כאילו משהו, שאני לא יודע איך להסביר את זה.
אתה לא צריך להסביר לי. הזמינו אותי להיכנס אליהם באחד הבקרים, כשאני מטייל עם אשתי והבן שהיה בן 3, ואז כמובן לא יכולתי לסרב, וראיתי באמת שולחן עם עוגות, עוגיות, פירות יבשים, גרעינים למיניהם. ומיד מגישים לך כוס ערק, וכוס תה.
אורן: אבל למה לשיר? אני בכל זאת רוצה כמה מילים על השיר. מה יש בשירה שהיא נותנת איזו הרגשה של התעלות מעל החומריות, ולמה דווקא בשבת?
ניצה: זה לא כמו סתם דיבור.
אורן: לא, זה לא כמו דיבור. ולכן אני שואל כך, מה יש בדבר המיוחד הזה לשיר ביחד בשבת. מה יש בשלישיה הזאת, שהיא נותנת לאדם איזו הרחבת הלב?
יש בזה הודיה. אדם שצר לו הוא לא שר. אלא רק באופרה ששם זה הכל מלאכותי. אדם שטוב לו אז ההתפרצות שלו היא בשירה. וזה לא חשוב מי ומה, זה יכול להיות בגעייה של הפרה, או בציוצים של הציפורים, או שהאדם מתפרץ באיזו צעקה משמחת מכל הלב. שירה זו התפרצות. כתוב על זה הרבה.
אורן: אז מה מסמלים שירי השבת ספציפית, השירים המיוחדים דווקא לשבת? על מה צריך לחשוב בהם?
עד כמה שאתה מכבד את המצב הזה של חיבור. שיש לך דרך עם ישראל, כשאתה מתחבר עם הכוח העליון, ויחד אתם מגיעים לאהבה, לחיבוק.
אורן: אנחנו כבר לקראת סיום, והייתי רוצה שתסכם את הדברים בהתייחסות מאוד אקטואלית ומודרנית לחברה הישראלית. התחלנו את הדיון שלנו מזה שאנחנו רוצים לבנות כאן משפחה אחת. איך אנחנו יכולים להשתמש ביום הזה שפוקד אותנו אחת לשבעה ימים, כאן בעם, בחברה הישראלית, את כולנו, אם רוצים, או לא, זה נמצא. איך אנחנו יכולים מבחינה מחשבתית, מבחינת כוונות הלב, מבחינת הקשרים בינינו, להשתמש ביום המיוחד הזה של שבת כמקפצה, שתקרב אותנו עוד קצת פעם בשבוע, לעבר המקום הזה, של להרגיש כולנו משפחה אחת?
אני חושב שאנחנו צריכים להסביר.
אורן: בוא תסביר העם שומע, דבר ישר.
זה לא ממש אפשרי לעשות זאת בדקה וחצי שנשארו. אבל הייתי מסביר לעם, מה היא מטרת הבריאה? למה אנחנו מתקדמים? למה המשבר הכללי דוחף אותנו? שאנחנו לא יכולים לעזוב את זה, כי זה יחייב אותנו. ולא רק לראות בזה כמשהו שמחייב, אלא שאנחנו צריכים לראות בזה את הדבר היפה, הטוב, שזה היישום של כל היעוד שלנו, של עם ישראל. להראות לעולם שכולנו משפחה אחת, שכולנו צריכים להתאים את עצמנו לטבע, לכוח העליון. להיות כאיש אחד בלב אחד, בחיבוק של כולם.
ושבזה אנחנו ממש מבטלים את כל הכוחות הרעים שבאים אלינו לכלותנו, ואנחנו נתחיל פשוט ליהנות, ליהנות ממה שיש לנו. ניתנה לנו האפשרות לא להיות במשבר, אלא למעלה ממנו. ניתנה לנו האפשרות במקום לשנוא זה את זה, לאהוב זה את זה. ניתנה לנו האפשרות על ידי זה להגיע לתיקון העולם, ולמשוך אחרינו את כל האנושות. שאנחנו צריכים להיות ממש אור לגויים. אז בואו נממש את זה, ונגיע ליום שכולו שבת.
נסביר את הדברים האלה, אין בזה צביון שהאחד חושב שהשבת היא שלו, והשני חושב שהשבת שלו. שבת היא חיבור בין כולם. לכן בואו קודם כל נתחיל מיחס כזה האחד לשני. כולנו שייכים לעם ישראל, אם אנחנו נוכל למצוא מילים לגעת בלב האדם, אז בהחלט נצליח בכל. כי השבת, הקשר לשבת, הקשר לאותו חיבור של כולנו למערכת הכללית, אחת, שלמה, הוא מביא את כל הכוחות שחיוביים לאנושות.
אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה, ותודה גם לכם שהייתם איתנו, שבת שלום. כל טוב בחיים חדשים.