אורן: שלום, תודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו מזמינים אתכם להיות איתנו. היום אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן את המשמעות האינטגרלית, המשמעות המחברת של הטקסים שאנחנו מכירים בחיים שלנו ועוברים אותם בשלבים שונים. אנחנו בטוחים שיהיה לכם הרבה מה ללמוד ולקחת מכאן כדי להביא אור גדול לחיים שלכם, וכדי שכולנו בישראל נוכל להשתמש בטקסים האלה כמקפצות אל קשר חדש, חם, חזק, מחבק, אוהב, ושנשמח לחיות כאן כמו משפחה אחת.
ניצה: הטקס הקרוב הוא טקס חנוכת בית, הזוג הצעיר שלנו שהתחתן לא מכבר, רכש דירה, לקח משכנתא, זה לא היה פשוט, אבל יש דירה. ואנחנו רוצים לערוך טקס חנוכת בית. זה טקס מאוד עתיק, והיינו רוצים לפני הטקס להבין מה המשמעות של המושג "בית". למה אנחנו חוגגים כניסה לבית, מה המשמעות של בית עבור אדם, עבורנו?
בית זה מקום שבו אדם מתקיים, שבו הוא גר, שבו הוא מעמיד את עצמו, את המשפחה שלו. בית זה מקום שבו הוא מקבל את האנשים הקרובים. לא מזמינים ולא מכניסים לבית את מי שלא מוזמן, שרחוק מבעל הבית. בית זה מקום שבו מולידים, שבו חיים, זאת אומרת מתפתחים. בית זה מקום של חיבור, שעושים אירועים.
בית זה מקום החיבור החיצון יותר מהלב של האדם. קודם המקום הפנימי של החיבור בין בני אדם זה הלב שלו, ואחר כך זה הבית. וודאי שהטקס הזה הוא מאוד חשוב, יש לזה סימנים שונים, אפילו כשמתחילים לבנות את הבית חוגגים.
אורן: מניחים את אבן הפינה.
כן. בהתחלת הבנייה, ואחר כך בסיום הבנייה, כאשר נכנסים לבית יש טקס קביעת מזוזה, וקוראים תהילים ופרקים מיוחדים מהתנ"ך. זה מסמל לנו את קשר האדם לקרקע, לעם, ולמקום שהוא קובע את עצמו, את המקום ששם הוא רוצה להיות קיים, ומחובר עם האחרים. אנחנו בזה בעצם מרגישים שאנחנו נעשים חלק מהסביבה. מצד אחד אמנם בית כאילו מבדיל אותי מאחרים, אך מצד שני הוא נותן לי מעמד וקשר לאחרים.
בית הוא סוג של תיקון האדם כלפי החברה, כלפי העם וכלפי העולם. זה המקום שלי ומהמקום הזה אני כבר מתחיל להיות "בעל הבית". זאת אומרת אני מעלה את עצמי לדרגה מיוחדת, אחרת, בתוך הבית הזה מתקיימים בני ביתי, וכולנו יחד גם משייכים את עצמנו לעם.
אנחנו גם רואים שלא מדובר סתם על בית, אלא על הרבה בתים שמתחברים למושבה, לעיירה, לעיר ולמדינה. זאת אומרת, כמו שהמשפחה היא כמו תא של החברה האנושית, הבית הוא גם כמו תא, כמו תיבה שבה אדם חייב להתקיים. הוא לא יכול להיות אחרת, אנחנו רואים שזה מגיע לנו אפילו מדרגת החי, שגם להן יש מקומות מוגדרים, שטח ומקומות מסוימים שבהן הן מולידות, שבהן הן חיות ומסתתרות, וכן הלאה.
זה העניין של הבית. ולכן אנחנו דואגים מאוד לכך שיהיה בית לכל אחד. אנחנו רואים שלכל אומה שיש בית בסגנון משלה, בהתאם לאופי האומה, האקלים וכן הלאה, אבל המושג "בית" הוא מושג ממש רוחני. "בית", "חצר", זה משהו שאדם חייב. בהדרגה כזאת, מתוך ליבו, הוא מתקשר אחר כך למשפחה, אחר כך לבית ואחר כך לחצר ואחר כך כבר לכל העולם, כך הוא מתקשר מבפנים החוצה.
כלומר, אנחנו לא צריכים לראות בדברים האלה סימנים שמבדילים אותי מכולם, ש"ביתי הוא מבצרי", אלא דווקא ההיפך, שכאשר אני קיים כבר בבית, אז אני מסוגל, מוכן, אני כבר "בעל הבית", ויש לי כוחות להיות מקושר גם עם אחרים. ולכן זה מושג מאוד חשוב. זו גם הרגשה ומעמד מאוד חשוב לאדם. ואנחנו רואים עד כמה שזה לא פשוט, אבל כולם נמשכים לכך שיהיה להם בית משלהם דווקא.
ומעניין שבעם שלנו, בניגוד אולי לעמים אחרים, בית חייב להיות משהו מוצק, בטוח, "שלי". היום במיוחד לא נהוג כך דווקא, אלא אנשים עוברים בקלות ממקום למקום, עוזבים מקום אחד, והולכים למקום שני. אמריקאים מחליפים שש שבע פעמים את בתים שלהם, הם בקלות עוברים מעיר לעיר ואצלם זה אולי מצביע על כך שאין להם כל כך קשר לאותו מקום שבו הם נמצאים. בישראל לעומת זאת זה דווקא ההיפך, אנשים מאוד מאוד רוצים להיות מחוברים לקרקע.
זאת אומרת, בית זה לא סתם איזו תיבה ולא חשוב לי איפה היא נמצאת, אלא חשוב לי באיזה מקום אני קיים ושזה שלי בדיוק. ואני קונה את הבית, אני לא שוכר אותו כך שמחר אני יכול להתפטר ממנו בקלות. יש כאן ביטוי לאופי האומה, שרוצה מאוד להיות קשורה לשכנים, למקום, לאזור, לאדמה. ולכן צריכים לראות את זה כהתחלת החיבור בין כולם. וגם במקורות שלנו כתוב על זה הרבה, שכל אחד וביתו.
יש הרבה מנהגים שקשורים לחנוכת הבית. באיזה צורה צריך לבנות אותו, לאיזה כיוון החלונות, אפילו לאיזה כיוון השירותים, שלא יהיו לכיוון מזרח מערב אלא דווקא לכיוון צפון דרום, שלא יהיו לכיוון ירושלים, יש הרבה דברים כאלה. מי יודע עד כמה שאנחנו היום מודעים לזה, אבל זה רק מצביע על החשיבות, שגם המבנה של הבית יהיה מאוד ארגונומי, זאת אומרת מתאים למבנה האדם, מתאים לתכונות האדם. כמו שיש יצורים שבונים בית על עצמם, אנחנו בונים בית בצורה החיצונית ומתקיימים בו, אבל כשנכנסים הביתה אנחנו רואים עד כמה שהוא בסופו של דבר מאוד קשור אלינו, ולפי מה שקורה בדירה, בבית, אנחנו יכולים לדעת הרבה על מי שנמצא וגר שם.
לכן בית זה דבר שקשור לגופו של אדם. אדם מתאים אותו לאופי שלו, ליחסים בינו לבין בני המשפחה, הסביבה, העם והעולם. מאוד חשוב לציין את זה, מפני שהבית צריך להיות בצורה כזאת שאנחנו נרגיש שדרכו אנחנו יכולים להיות קשורים לעולם, שאנחנו מגיעים לחיבור עם העולם. שאני לא רק מסתתר שם ומרגיש את עצמי בטוח וטוב, ויש לי שם מקום משלי ופינה משלי וכן הלאה, אלא דווקא מזה שיש לי אותו, ואדם חייב שתהיה לו פינה משלו, אבל דווקא מתוך הפינה הזאת שסיפקתי אותה לעצמי, אני עכשיו מתחיל לראות איך אני מתקשר גם לאחרים. כל דבר צריך להיות גם מקושר אליי וגם איך על ידו אני מקשר את עצמי לעולם.
ולכן אם אנחנו מדברים על הבתים שעתידים לקום, אני חושב שהם יהיו הרבה יותר פתוחים, הרבה יותר מיועדים להתקשרות בינינו. ולאו דווקא שלכל אחד תהיה חצר פתוחה ולכל אחד יהיה סלון פתוח, אלא תהיה בבית אווירה כזאת, וכלי התקשורת יהיו כאלו שאנחנו נוכל ממש כאילו לבקר זה את זה על ידי הטכנולוגיות החדשות. אני חושב שהאדם צריך קודם להשתנות. אם אנחנו נביא לו את החינוך האינטגראלי אז הוא יראה את עצמו כמי שצריך להיות יותר מקושר לאחרים. הוא לא ירצה להסתתר אלא להיות מקושר יותר, כי דווקא בקשר עם האחרים, בזה דווקא, הוא ירגיש את עצמו יותר בטוח, יותר מתקדם בחיים.
אנחנו עומדים בפני מהפכה גדולה בחיי החברה הכללית, והיא עוברת כבר על הרבה אנשים שעדיין לא כל כך מרגישים, אלא רק פה ושם מזהים את הסימנים האלה. לכן אם העולם הוא אינטגרלי, וכולנו מקושרים וכולם תלויים זה בזה, אז בהתאם לזה ודאי שגם האופי של האדם צריך להשתנות. הטבע מחייב אותנו להיות יותר פתוחים, מקושרים ומבינים זה את זה, ולכן גם הבית צריך להשתנות, ולא להיות כמו תיבה קטנה שבה האדם כאילו צריך להסתתר, כמו חיות לדוגמה. הטבע מחייב אותנו להיות לא כחי אלא בדרגת המדבר, המתקשר, המוצא את עצמו נמצא ושייך לקהל, לכלל.
וודאי שהבית שהוא המקשר בין פנימיות האדם, יהיה יותר אינטגרלי על ידי החינוך החדש, והחברה האנושית תהיה יותר פתוחה ומבינה שהיא חייבת להתקיים בקשר הדדי חזק ועמוק יותר ויותר, ואז בהתאם לכך הבית שאנחנו נבנה יקבל את הצורה הזאת, והוא יהיה יותר פתוח וידידותי.
ניצה: אתה מדבר על הצורה הפיסית של הבית ?
אני מדבר אפילו על צורה פיסית.
ניצה: לא רק על בני הבית.
ודאי. אם אנחנו נשתנה אז בהתאם לכך נשנה מאליו גם את הבית. ומעניין איך שזה יהיה. יכול להיות שיהיו בתים קטנים אבל ביניהם החצרות תהיינה גדולות, עם מקום משותף.
ניצה: יותר מקום לשטחים ציבוריים משותפים?
כן, שטחים ציבוריים וגם מבנים ציבוריים בין הבתים הקטנים, כי את הבית בעצם אני לא כל כך צריך עבור עצמי. אני לא הולך להסתתר ולשבת בארבע עיניים עם הטלוויזיה שלי או עם המחשב שלי, אלא אני אמצא יותר את עצמי במבנה שבין הרבה בתים, בחצר, בכיכרות בעיר, במתנ"סים למיניהם. ולילדים בכלל יש נטייה טבעית להיות איפה שכולם, באמצע.
זאת אומרת, אני חושב שהרבה מאוד זמן אדם ירגיש את עצמו יותר נוח לא להסתתר, אלא בהתאם לשינויים הפנימיים שלו הוא יבנה בתים קטנים כאלה, ומבנים ציבוריים גדולים, כמו נניח בית העם, אבל שזה יהיה פתוח ושווה לכולם. נראה לי שכך גם הקיום יהיה הרבה יותר פשוט, כולל ארוחות משותפות וכל מיני כאלה דברים. לא שזה יהיה ממש סוג של קיבוץ שכולם מתחייבים לזה, אבל משהו שדומה לצורת ה"יחד". לכן אני בטוח שאנשים יסתייגו מהמטבח הפרטי, מהאוכל לבד מהדברים האלה, כי הרי הם יכולים לעשות אותם יחד, זה מאחד אותם. ואנחנו רגילים בדברים האלה, ואני חושב שכך זה יתקיים, בצורה הרבה יותר עממית, כוללת.
ניצה: יש פה ממש עיקרון מאחורי מה שציירת, שמצד אחד האדם הוא כאילו מבדיל את עצמו, הוא מסתגר, הוא כאילו יוצר תא עצמאי, אבל מצד שני דווקא מתוך זה שהוא רכש את העצמאות שלו בבית שלו, משם זה מאפשר לו אחר כך להתחבר ולהתקשר נכון. זה כאילו איזה תהליך.
כשתיארת את כל התהליך הזה, הצטייר לי התהליך שעבר העם היהודי. שהיה נפוץ בכל העולם, והוא לא נטע ולא הכה שורש בשום מקום, וכשהוא התקבץ והגיע כאן לישראל הסברת מאוד יפה למה באמת לנו הישראלים יש מין צורך כזה כמעט אובססיבי.
חולני.
ניצה לקנות בית ושזה יהיה שלי, להיצמד כאילו לקירות. אבל עכשיו כשהסברת זה פתאום ברור. זה הרצון להכות שורש, להגיד זהו אני והאדמה אחד, אנחנו קשורים. יש איזו זיקה בין העם לבין האדמה הזאת, לבין השטח הזה של ישראל. ומתוך הבניה הזאת השלב הבא שאתה מתאר אותו, הוא שלב של שטחים משותפים שיהיו בינינו.
אבל בלי לחץ, בלי לחייב את האדם, אלא לפי החינוך. במידה שאנחנו נשתנה כך אנחנו מאליו נבנה בעצמנו את הדברים. אני לא ארצה לאכול לבד, הבית עצמו זה מקום שבו אני צריך להיות לבד, רק לישון אולי.
ניצה: רק לנוח.
אולי, וגם זאת שאלה, יכול להיות שעד כדי כך אנחנו נגיע לצורך לחיבור. למרות שזה עוד לא נראה באופק. כשאני רואה את הנכד שלי, אז בשבילו זה מתנה אם נותנים לו ללכת לישון אצל חבר. מכירים את התופעה הזאת? הוא כבר בן 4, והוא לא רוצה לישון לבד בבית, ושם עם החבר הם ישנים במיטה אחת או במיטות סמוכות. אני חושב שאותה הנטייה להיות מחובר תתפתח יותר ויותר. ויכול להיות שבעתיד אנחנו במשהו נחזור לאותה הצורה של החלק של הגברים והחלק של הנשים, ומשהו באמצע ביניהם. זאת אומרת, רק החיבור של האדם עם העקרונות של הטבע החדש, המשותף, האינטגראלי, יכול להביא אותנו להרגשה כזאת. אבל אנחנו רואים שבטוח יהיו שינויים.
ניצה: איזו ברכה היית נותן לבית חדש? אני אקריא את ברכת הבית שמקובלת היום, "בזה השער לא יבוא צער, בזאת הדירה לא תבוא צרה, בזאת הדלת לא תבוא בהלת, בזאת המחלקה לא תבוא מחלוקת, בזה המקום תהיה ברכה ושלום".
אני חושב שאנחנו לא צריכים לדאוג לכל הדברים האלה. התפילה הזאת היא מאוד אישית, אגואיסטית. אנחנו צריכים להיות יותר פתוחים. אנחנו צריכים להבין שברכה אחת גדולה לכל המקרים הפתאומיים בחיים שלנו, היא שנהיה קשורים נכון לסביבה. זה הביטחון, זו הבריאות, זו האקולוגיה, זה המקום לפרנסה, לחינוך טוב לילדים, לכל דבר, אם אנחנו בונים סביבה טובה, זה בעצם הבית, ולא הקירות. ולכן אנחנו צריכים לשים לב לחיבור, אם הוא יתקיים, אני ארגיש פחות את הקירות שלי כמעניקים לי ביטחון ואילו הברכות, אלא הברכות שבאות מהסביבה האנושית.
ולכן המושג של "בית" יקבל צביון אחר. אלה לא יהיו הקירות מהבלוקים, אלא אותה ההרגשה עם מי אני נמצא, באיזו עיר, באיזו מדינה, באיזו קרבה לאחרים, באיזה חום אני נמצא, זאת התיבה שלי. והבית מתחיל להיות משהו שמאבד ונעלם מחשיבותו, אלא אני מרגיש יותר את החברה הסובבת אותי, זה הבית שלי. זה המענה לכל התשוקות שלי, משם אני אקבל את כל הברכות, משם אני אקבל תמיכה. זאת אומרת, אפשר להגיד כך, בית אמיתי, זה לא הדירה אלא הערבות.
אורן: מה זו ערבות?
ערבות היא התחייבות הדדית לספק לכל אחד מהחברים שבעם, תמיכה לחיים בטוחים, בריאים, שלווים, לחינוך, להשכלה, לפרנסה. התמיכה בכל, זו "ערבות". אני ערב לכל אחד, לדאוג לו בכל כוחי, ובזה אני נותן לאדם את ההרגשה שיש לו קירות סביבו, שיש לו מעטפת בטוחה, יפה, בדרגה אנושית ולא שהוא מסתתר ממישהו שמאיים עליו מאחורי בלוקים, מאחורי קיר, אלא ההפך, דווקא מחוצה לקירות שלו, תהיה לו הרגשה של ביטחון, דוקא כשנמצא בין בני אדם, שם נמצאת ההצלה שלו, התמיכה שהוא רוצה להשיג.
"בית" זה מושג של הביטחון, של ה"שלי", ואין לי שום ביטחון בשום דבר, אם אני נמצא בתוך הדירה שלי כשהסביבה בקרבתו עוינת. וההפך, אם אני בניתי אווירה יפה וטובה בעם, כי כל ישראל חברים, אנחנו כולנו כאחים, אז כל הקירות האלה יכולים להיות שקופים, פתוחים לכולם. אני לא ארגיש בהם צורך כל כך, אלא רק את הבית שלי בשביל החיים הגשמיים, הגופניים, האינטימיים ולא יותר.
המושג של מסתור, כמו אצל החיות, צריך להעלם בדרגה האנושית הנכונה. אני צריך את המקום לבנות משפחה, לגדל ילדים, אבל ברגע שאני יוצא מהבית, והילדים שגדלים יוצאים החוצה, אני כבר לא מרגיש בו חשיבות, אלא באיזו חברה אני נמצא. ובצורה טבעית אני רוצה להעביר את החשיבות מעצמי ומהבית שלי, לחיי החברה ולשם כך נוכל להשתמש בבתי עם, בבתי תרבות, במתנס"ים, בחוגים לילדים, לנשים.
אורן: לבנות חיי קהילה.
כן, וזה יקרה מתוך השינוי הפנימי שקורה בנו. אנחנו צריכים לקבל קודם חינוך אינטגראלי, ומתוך זה הכל ישתנה, ומהפנים, זה ייצא החוצה.
אורן: כשדיברת, חשבתי על הבתים שהחלפתי בחיים, ולא רק הבתים עצמם אלא גם האינטראקציה עם הסביבה.
בטוח.
אורן: אני אתן לך שתי פאזות עיקריות שעברתי בחיי. נולדתי במושב והיום, כ-15 שנים אני כבר גר בעיר. ואני מחלק את החיים שלי לחיים במושב, ולחיים בעיר. היום, כשאני חי בעיר, כשמישהו דופק לי בדלת, לפני שאני המסתכל מי זה, מתעוררת בי תחושה אינטואיטיבית, "מי לעזאזל דופק לי עכשיו בדלת, ומה הוא רוצה". אחת האופציות הדומיננטיות ביותר בהרגשה שלי היא שזה איזה שכן שבא להתלונן על משהו. ואני נזכר כשגרתי במושב, אם מישהו היה בא זה היה משמח. כי מי בא? באים חברים שלי, של האחים שלי, של ההורים שלי. כשמישהו בא, יש משהו, עושים חפלה, עושים ביחד. זאת אומרת, בשתי הפאזות האלה התחושה שלי בבית, והאינטראקציה עם הסביבה התהפכו לי במאה שמונים מעלות. אני מניח שרוב האנשים מזדהים עם התחושה שאני מתאר. היום אני גר בעיר, ועם היחסים שיש לי, אני לא יודע, לא מכיר בכלל את השכנים, לא מכיר את השמות שלהם, ורק מקווה שאף אחד, חוץ מהילדים שלי, אם אין להם מפתח, לא ידפוק בדלת לעולם, שכך יהיה עד סוף חיי. אני אלך למי שאני רוצה. הזדהיתי עם התיאור שאתה מתאר.
יש לך רשימות מהעבר, זיכרונות.
אורן: כן. וכשאתה אומר שאנחנו צריכים לבנות בישראל חברה חדשה שתהיה כמו משפחה אחת, בוא נקפוץ איתך אל הציור הזה, ולא כל כך אכפת לי מה צריך לעשות בשביל זה, כי מבחינה רגשית אני מאוד נמשך לתיאור שאתה מתאר, זה מזכיר לי משהו מאוד חם וטוב. איזה סוג של קשר מצפה לי כשמישהו ידפוק לי בדלת, או איזו אינטראקציה תהיה לי עם מישהו שגר מחוץ לבית שלי כמו במשפחה אחת?
אני חושב שהדלת לא תהיה נעולה. ידפקו בדלת מכוון שהאדם שחי בפנים יכול להיות ערום, או באיזו צורה מביכה, כדי לא לבייש אחד את השני כי אנחנו בני אדם. בסופו של דבר הכל יהיה פתוח, תהיה לך אותה ההרגשה כמו קודם, מזמינים אותי לסעודה, לישיבה, לשיר יחד וכדומה, זה יהיה משהו נעים, יפה, אז מה יכול לקרות אם אנחנו כולנו נהיה ביחסים טובים?
אני חושב שהכל יתהפך במאה שמונים מעלות כמו שאתה אומר, מבפנים החוצה. אני ארגיש יותר נוח וטוב להיות בקרב קהל. אני גם אתחנך בצורה כזאת, כי אנחנו אומרים שכולנו מתחנכים יחד, בחינוך שמתחיל מגן הילדים, אמא לא תחזיק את הילד הקטן שלה בבית, אלא תסתובב עמו כדי שימצא בין כולם.
אורן: למה ילדים קטנים אוהבים להיות כל הזמן עם חברים ואנשים בוגרים לא אוהבים שאנשים יציקו להם?
אנחנו מחויבים קודם כל כלפי החברה האגואיסטית, כי האגו שלנו גדל. בעצם לא שהאגו גדל, אלא שהאגו של הילדים הקטנים הוא עוד יותר גדול, אבל הוא פתוח, הוא בולט. אם ילד אחד תופס מהשני צעצוע, הוא לא עושה חשבון. ואם אתה מתנהג עם האחרים בצורה כזאת עממית, פשוטה, טבעית, אז אתה כמו ילד, זה ברור. אבל ככל שאנחנו יותר גדלים, אנחנו מתחילים להסתיר את האגו שלנו, אנחנו מתחילים להתבייש בכל המחשבות, הרצונות, בשימוש באחרים, בכל מיני חוקים חברתיים שאנחנו רוצים או לא רוצים לקיים. אנחנו כל הזמן שומרים על עצמנו. כל החיים, 90% מהמאמץ שלי הוא איך להישמר כדי לא לבייש את עצמי בעיני האחרים, זה העיקר.
יש אושר גדול להפטר מזה, אנחנו לא מודעים לכך כי אף פעם לא הרגשנו את זה. כמו תינוק על הידיים של אמא, יש לו בושה? לא. הוא חושב על כך? לא. תראה איך הוא מתפתח, באיזה קצב, מפני שהוא פתוח לכולם. אם היינו יכולים לחיות בחברה שהכל פתוח בה, אז היית יכול לתאר לעצמך שלא צריך לשמור, לא להחזיק את עצמך, לא לדבר ולא לחשוב, לא כך ולא כך, אלא ההפך, כל העולם שלך, זה נותן הרגשת אושר, שמחה. ואם האדם היה מרגיש את זה, הוא היה מוכן לשלם על זה הכל, אלה יהיו החיים והוא לא ירצה בשום פנים ואופן לחזור לחיים העכשוויים אחרי כן. ממש כך. טוב לי מותי מחיי,
לכן זה הבית האמיתי, אם אנחנו יכולים להיכנס לתקשורת כזאת עם הסביבה, בהתקשרות הדדית שנקראת "ערבות", שבה כל אחד ואחד ערב לשני שהשני ירגיש את עצמו בטוב, אז לא תהיה שום בעיה לאף אחד, הוא לא יצטרך לשמור על עצמו, הוא לא יצטרך להיות סגור, מופנם, לשמור איך להתקשר לשני, אבל כל זה יבוא אחרי החינוך האינטגרלי.
ואז ודאי שכל החיים שלנו ישתנו, החוגים לילדים ישתנו, הקשרים בין האבות לאימהות ישתנו, תהיה תעסוקה לזקנים כדי לבלות את זמנם, הכל יהיה אחרת לגמרי. אני מקווה שכל ההתפתחות שלנו תביא אותנו להכרחיות לזה אפילו בלי הפצת החינוך האינטגרלי, כי האדם כבר נמצא בדיכאון, הוא כבר נמצא בבית. מה יש לו בבית? לאכול, לראות כדורגל, לפצח את הגרעינים שלו וזהו? מה הוא יעשה, בפרט שעכשיו הוא יהיה כל כך פנוי מהעבודה, כי אנחנו לא נצטרך לעבוד כל כך הרבה, לא יהיה יותר במה. ובכלל, נרגיש את הצורך. אתה כבר לא תוכל לראות את כל התכניות בטלוויזיה ולא יהיה לאדם יותר ממה להסתיר את עצמו.
תאר לעצמך שיהיו לך שבע שעות ביום שתהיה בבית. הרי זה נורא, מה תעשה?
אורן: אני אתפס על הקירות.
נניח שיש לכם ביום ארבע שעות עבודה, מה עוד תעשו? לולא החינוך האינטגרלי שיביא לכם עכשיו תעסוקה חדשה, בחיבור החדש, במילוי החדש, בזה שדרך היופי של המשחקים, של החיבורים, של הסדנאות, של כל מיני התעסקויות שאתם עושים בהן משהו יחד, לא הייתם מעסיקים את עצמכם, והייתם מתחילים להרוג זה את זה. גם בבית וגם בחצר וגם בעיר, הרי זה מביא אדם לטירוף.
אורן: בוא נחזור לחנוכת הבית שממנה התחלנו וניכנס עוד פעם לסיטואציה. יש לנו זוג צעיר שבשעה טובה זכה לקנות את הדירה הראשונה שלו, ועכשיו אנחנו נמצאים בערב של המסיבה,
והזוג מזמין חברים, מכרים, בני משפחה, וכולם התכנסו לחנוכת הבית.
בשביל מה להיות בבית? נעשה את זה בחצר והייתי מזמין את כל השכנים.
אורן: למה שכנים? אנחנו לא מכירים את השכנים. אנחנו חדשים בבניין.
אז נכיר. נזמין אפילו את כל הרחוב, מה הבעיה?
אורן: יש מגבלות תקציב וכן הלאה.
התקציב הוא בעיה אחרת. אבל יש סיבה למסיבה, אז אחד מביא איזו עוגה, השני מביא סלט, השלישי לחם, הרביעי בירות, כך כל אחד ואחד. דווקא אלו שחוגגים את חנוכת הבית לא צריכים להביא כלום, הם מביאים את הסיבה.
אורן: כדאי לבקש מכולם שכל אחד יביא איתו משהו למעורבות שלו בעניין, להשתתפות שלו.
מפרסמים הזמנה לכולם. הערב בחצר בין הבתים, מתקיימת חנוכת הבית. הזוג הזה והזה קנה בית ורוצה להכיר את כולם, ובזכותו כולנו נכיר יותר ויותר זה את זה.
ניצה: בדרך כלל לא נוהגים להזמין שכנים לחנוכת בית, נוהגים להזמין משפחה וחברים, אז זה כבר רעיון יפה.
אני לא חי בבית שלי עם הקרובים שלי, אבל בטוח שאני חי עם השכנים אז כדאי לי קודם כל להתקשר אליהם בצורה כזאת ולהזמין אותם. אנחנו לא מדברים על היום.
אורן: מדברים על היום, לא על איזו חברה עתידית. היום לצורך העניין אתה רוצה לדמות את הסיטואציה, נניח שיש בניין בן עשרים קומות ויש בו מאה משפחות. אתה מציע לשים הודעה למטה בלובי?
כן, וחוץ מזה יש חדר גדול לאירוח למטה, אנחנו יכולים להתאסף שם. נדבר אפילו על המצב של היום, עוד לפני החינוך האינטגרלי.
אורן: עכשיו אנחנו רוצים ללמוד מה לעשות היום.
יש שם שולחנות ואני עושה מזנון ומזמין את כולם. יש עוגות, יש מיצים, בלונים לילדים וכן הלאה. וכל אחד מכיר את כולם. ואני אומר כמה מילים על כך שאנחנו מאוד שמחים שהגענו לבית חדש ואני מאוד שמח להכיר כאן את כל האנשים ומקווה שנהנה מהם והם ייהנו מאתנו ונהיה חברים ועוזרים, כי שכן יותר חשוב מקרוב רחוק, זה ברור לנו. זה מה שאני הייתי עושה.
ונכון להיום, אם אני שואל את אשתי, היא בקושי מכירה מישהו בבניין ואני בכלל לא מכיר את השכנים.
ניצה: נכון, אפשר לגור שנים ולא להכיר שכנים.
זה מה שנכון להיום.
אורן: יש אנשים שיבואו, ואני מניח שתהיה בלובי של הכניסה מודעה שיהיה כתוב בה, שביום כזה וכזה אתה עושה חנוכת בית, אז הייתי מאוד מקווה שביום שיגיע, לא תחסמו את המעליות, שאפשר יהיה לעבור, זאת אומרת, לא כולם יבואו.
אפשר לעשות חנוכת הבית רק לכל ילדי הבניין ואז כולם מגיעים.
אורן: זה יותר מתאים.
ואז יש הזדמנות לילדים לבוא, לשחק, להכיר. אני מכין כמה צעצועים, ממתקים, פיצה, מיצים וכן הלאה וכולם יבואו. ואם הילדים באים, זה קשור למשפחות, להורים, אז אולי יבואו גם אמהות עם הילדים. אז שיהיה לפחות כך.
אורן: אז עכשיו יש אירוע ומי שבא, בא. אני מניח שיהיה בזה שילוב של בני משפחה, מכרים, חברים, ושכנים.
לא. אני לא הייתי עושה את זה כך.
אורן: אני לא יכול להימנע מלהזמין אותם, כי מי ששם את הצ'ק על סכום מסוים מהבית, בדרך כלל אלה ההורים.
אם אתה כבר עושה שבת בבית החדש עם המשפחה, אז תזמין אותם לערב שבת, זה יותר מכובד.
אורן: אני חושב שהיום אנשים לא יכולים לממש את מה שאתה אומר, זה לא ריאלי. לא ייתכן לחשוב שהיום מישהו יעשה חנוכת בית בלי להזמין את בני המשפחה שלו, כי הם מאוד יעלבו, זה לא מקובל וכן הלאה. אז לכן כן הייתי הולך לסיטואציה שבה יש שילוב בין שכנים, בני משפחה, מכרים וכן הלאה. לא חשוב לי עכשיו כל כך מי הם, יותר חשובה לי הסיטואציה.
עכשיו אנחנו במסיבה של חנוכת הבית, יש כמה עשרות אנשים ואנחנו ביחד. האם היינו יכולים להכניס אלמנט חדש לתוך האירוע הזה, שיקרב אותנו במשהו אל הרגשות שתיארת קודם? למשל איזו סדנה שהיינו שמחים אם תוביל אותנו לתוכה, שתקרב אותנו אל התפיסה של הקשרים בינינו, שבית הוא לא מסתור, אלא בית הוא מקום שממנו אני יוצא לקשר? בית הוא מקום שנותן לי את היציבות שממנה אני רוצה למצוא בית חדש, חברתי, ביחסים בינינו. האם אפשר לבנות לנו סדנה שתכניס לנו תוכן מחבר לתוך האירוע הזה?
יש לנו מומחים לכל מיני הפעלות, משחקים.
אורן: אני מדבר על סדנה, לא על משחקים. האם יש אילו שאלות לדון בהן, או לדבר עליהן?
היה טוב אם היה אפשר להושיב את כולם במעגל ואז הייתי מעורר שאלות, מה קורה כאן, אילו בעיות יש בבניין, אילו אירועים מיוחדים, אילו דברים מיוחדים וטובים קורים כאן וכן הלאה, כדי שנדע מה דורשים מהשכנים. ועל הרקע הזה, שמתחילים לדבר, הייתי מחפש איך ליצור אווירה של ייתר חיבור, דיון רך, השתתפות. אולי כך.
אורן: זה נשמע לי בעייתי. אולי נגיד משהו מקשר, מחבר בין אנשים?
איך אתה יכול לעשות את זה עם אותם אנשים שבאים לשם?
אורן: אני לא בונה על זה שכל השכנים יהיו. אתה נתפסת מאוד לעניין השכנים.
היום לא ירדו אליך שום שכנים.
אורן: ברור, מי ירד?
אולי ירדו כמה נשים בגלל הילדים שלהן.
ניצה: אם אני הייתי רואה כזה דבר, הייתי באה רק בגלל שזה פשוט מפתיע. בתקופה האחרונה לא שמעתי כמעט שעושים כזה אירוע לשכנים, זה דווקא מאוד מעניין. הייתי מגיעה דווקא לאירוע כזה בגלל שהוא יוצא דופן. הוא שונה.
אורן: ניצה היא אחת מהבניין של 20 קומות, והיא תגיע, היא אישה מיוחדת.
כן.
אורן: אני רוצה שנהיה מאוד ריאליים, עם רגליים על הקרקע. היום אני עושה חנוכת בית, יש לי מוזמנים, אני יודע בדיוק מי יבוא, חברים, מכירים, בני משפחה וגברת ניצה השכנה מהקומה התחתונה.
אני רוצה לעשות משהו שאף פעם לא עשו בחנוכות בית קודם, אני רוצה משהו שיפתח לנו מחשבות חדשות על זה שאפשר היום לבנות בית לא רק בין הקירות האלה כמו שאני קניתי עכשיו ואשלם את המשכנתא כל חיי, אלא שאפשר לבנות בית בינינו. האם אתה יכול להוביל איזו סדנה שתכוון אותנו להתחיל לחשוב ולהרגיש דברים כאלה?
פעם גרתי ברחובות, בבית שכולם היו בו בערך בגילי, בני 30, זוגות עם הילדים. ושכן אחד ארגן חוג אופניים, הוא אמר, בואו נקנה אופניים ונעשה טיולים. מסביב לעיר יש הרבה שדות, ובאמת הרבה ילדים וגם כמה מבוגרים קנו אופניים ואז נעשה חוג מאוד יפה, הם יצאו לטיולים גדולים. והיה עוד שכן שארגן חוג צילום במצלמות פשוטות שהיו פעם, וזה היה מאוד מוצלח. היו שהתחילו ללכת למשחקי כדורגל לכל מיני מקומות, לצלם ציפורים. הייתה תעסוקה, ראינו שהאווירה בבית היתה יותר טובה. הם כולם היו שומרי שבת מסורתיים אז בשבת היינו בדרך כלל עוברים ממשפחה למשפחה. היית מגיע עם שקית גרעינים, מיץ, עוגות, והיו יושבים ומעבירים את השבת. זה היה באמת יפה, והאווירה הייתה מאוד טובה.
אורן: למה סיפרת את זה עכשיו?
היום זה כבר לא כל כך נפוץ, כנראה שזה התקלקל עם הזמן, אבל ראיתי כמה שטוב לארגן חוגים כאלה לילדים, כמה שזה משחרר את ההורים מהלחץ לשמור עליהם במיוחד בימי החופש, בשבתות. כמה שזה טוב אם השכנים עולים או יורדים אחד אל השני. זה היה ממש כך, "אצל מי נהיה בשבת הבאה? אצלכם או אצלכם" וכן הלאה.
וכך התארגנו, הייתי קונה חמישה בקבוקי מיץ, קילו גרעינים, אשתי עשתה איזו עוגה וזהו, כבר הכל מסודר, יש על מה לדבר, לשאול, אני מדבר על צורה עממית. וודאי שלא כל כך נמשכתי לזה ולא הייתי קשור לזה כי היו לי תמיד מחשבות והמקצוע שלי לא אִפשר לי ובכלל. אבל הרגשתי שאני חייב להשתתף בזה, כי הילדים ואשתי השתתפו בזה, ואם אני אשב בבית, מה אני אעשה איתם? ושם, הילדים שיחקו ביחד וההורים דברו.
אז צריכים לחפש כאלו הזדמנויות להציע להם. אני חושב שגם לשכנים בבית המודרני אפשר להציע כל מיני דברים כאלו, בפרט שיש שטחים למטה.
אורן: הייתי רוצה שנדבר על אחד הסמלים המרכזיים בחנוכת בית שהוא, "קביעת המזוזה". במזוזה יש סמל של ביטחון, ובכלל של קשר עם הכוח העליון שישמור עליך כשאתה נכנס וכשאתה יוצא.
היום, כשזוג צעיר, לצורך העניין ניצה ואני, קונים את הדירה, אנחנו עושים את חנוכת הבית, שמים את המזוזה, עושים את הברכות ואת הסעודה וכן הלאה, אם אנחנו רוצים להרגיש שיש כוח ששומר עלינו ושאליו אנחנו רוצים להתחבר כשאנחנו נכנסים לבית וכשאנחנו יוצאים ממנו, אז איך אנחנו יכולים לעשות כך שזה באמת יצליח לנו בחיים? איזו עצה אתה יכול לתת לנו כדי שיהיה קשר לכוח שיבטיח לנו, שישמור עלינו?
העצה שלי היא להבין מה היא המזוזה. כתוב על זה המון, אבל בפשטות הייתי אומר כך, אדם יכול להתקשר לכוח העליון אך ורק אם הוא נמצא בקשר עם בני אדם אחרים. "בתוך עמי אנוכי יושבת", הבורא נמצא בקשר בין בני אדם. הכוח העליון נמצא בין בני אדם ולא באדם עצמו. אם אתה מתקשר, אם אתה משתדל להיות בין בני אדם, שם אתה מוצא אותו. את זה אנחנו לומדים ממעמד הר סיני, להיות "כאיש אחד בלב אחד", "כל ישראל חברים", "אל תעשה לחברתך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", דרישה להיות "בערבות" וכולי.
כל מה שנדרש מאיתנו אם אנחנו מדברים על הכוח העליון, זה להיות יחד. ולכן המזוזה היא סמל של איחוד ולכן היא מסמלת לי שאם האני בתוך ביתי ומחוצה לביתי נשאר בכוח אחד "אין עוד מלבדו" בכוח העליון, אם אני מסדר את החיים שלי כך, שאת כל מה שנמצא אצלי בבית ומה שנמצא מחוצה לבית, את הכל אני מקבל כאחד, כולנו כאחד, כולנו אחים, כולנו נמצאים בבית אחד, אז הכוח העליון שומר עלי.
ניצה: למה בדרך כלל מתקינים את המזוזה על המשקוף של הדלת, למה דווקא בדלת, בשער, בכניסה, למה לא על קיר?
כי הדלת היא הגבול.
ניצה: זאת אומרת, בכל פעם שאדם עובר בגבול הזה, זה בעצם מה שהוא צריך לזכור, שזה האיחוד?
כן.
ניצה: בדרך כלל בעלת הבית דואגת בחנוכת הבית לאירוח מבחינת הסעודה, האוכל, זה אחד הדברים שמחברים הכי הרבה בין אנשים. מה יש באוכל, בסעודה הזאת שמחברת כל כך את באי הבית?
האוכל מאחד את האנשים, כך זה בכל התרבויות, מפני שהוא דבר טבעי שמתעורר בנו ללא שום קשר למי אנחנו, מה אנחנו. אם אני מספק לאדם צרכים יסודיים, הכרחיים לחיים, אני מראה לו את היחס שלי לקיומו הבסיסי, ולכן אוכל הוא סימן של דאגה, סימן של התחשבות, התקרבות. ולכן כשאוכלים יחד זה נקרא שאנחנו כאילו שותים מאותו מקום, מקבלים מאותו מקור חיים, ולכן כבר יש לנו יסוד משותף וממנו והלאה אנחנו יכולים עכשיו להתחיל לדבר על החיבור, ואולי קצת על הפיוס, זאת אומרת, האוכל משתף אותנו, מחבר בינינו כי הוא הדבר הבסיסי.
ובקשר לבעל הבית ובעלת הבית, אלה הדברים שהם באמת שייכים לבניין הבית, כי לא יכול להיות בית בלי מושג של שניהם. אדם אחד שגר בדירה זה לא נקרא בית, המושג "בית" זה כשבתוכו יש משפחה. ולכן כאן צריכה להיות הרגשה כזאת בחלוקת התפקידים ובקשר ביניהם, וככל שהם יותר מנוגדים מצד הטבע, הם בכל זאת מחוברים ויש ביניהם קשר, משהו שקושר ומשהו שסוגר, משהו שעוטף אותם, זו בעצם הפנימיות של הבית. הקשר ביניהם הופך להיות לזוג, הזוג הוא פנימיות הבית, ודיברנו על כך שזה יכול להיות רק בויתור ההדדי. בזה שהם מקיימים את ההדדיות הזאת, זה נקרא "ערבות", שכל אחד דואג לשני, בזה הם בונים את המילוי של הבית ואז הבית יכול להתקיים סביבם. אחרת זה לא בית, אחרת זה סתם קירות, מבצר, מקום לינה, איזה בית מלון.
אורן: הרבה פעמים מברכים בחנוכת בית "שתזכו להקים בית נאמן בישראל". מה זה בעינייך "להקים בית נאמן בישראל"?
"בית נאמן בישראל" זאת אומרת, שאנחנו נאמנים במבנה הזה שנקרא "התא החברתי", שנקרא "משפחה ובית", אנחנו נאמנים להיות חלק מעם ישראל. "חלק מעם ישראל" זאת אומרת שאנחנו מכוונים את עצמנו לעיקר שיש ביסוד של עם ישראל, שהוא משפחה אחת, וזה "ואהבת לרעך כמוך". זה קיים ביסוד האומה שלנו ואנחנו חייבים לראות בכל משפחה ומשפחה חלק הנאמן לאותו העיקרון.
אורן: לניצה ולי הגבר והאישה, יש מחר חנוכת בית. אנחנו מתרגשים, מתכוננים, אנחנו יודעים שיבואו עשרות אנשים, ולנו זה מאוד חשוב כי זו הדירה הראשונה שקנינו. על מה כדאי לנו לחשוב כדי לכוונן את עצמנו נכון לאירוע שבסופו באמת אנשים ירגישו את החום הזה שאתה מתאר, של המשפחה האחת, של בית האחד שהוא מעבר לכל הקירות, שהוא מכיל בתוכו את כולנו, את כל בית ישראל? על מה אנחנו צריכים לחשוב כדי לעשות את המכסימום של הרצון הפנימי שלנו שהאירוע הזה מחר בערב יצליח?
קודם כל אתם צריכים לסכם עם החברים שלכם, עם הקרובים שלכם, שאתם לא לבד, אלא אתם צריכים לבנות את האווירה הזאת יחד, לגלות אווירה כזאת ידידותית, חמה, פתוחה. בלי לדבר על זה, אלא ממש לסובב את הקהל בצורה כזאת. הרי כולם מגיעים כבודדים, הם לא קשורים זה לזה, אתם צריכים לעטוף אותם בחום, בהשתתפות, ביחס היפה, בזה שאתה ממש נמצא בצורה נכונה לעזור, לתמוך, שהם ירגישו שיש כאן איזה יחס חדש ולא זלזול, לא התנשאות, ולא של פנים חמוצות.
אורן: לא להיות כמו מלפפונים חמוצים.
נכון. הסימן שהקשר באמת חם וטוב הוא שבמשך האירוע יבואו עוד אנשים. אם אתה רוצה סימן שאתה עובד טוב, במשך האירוע ירגישו את זה ואפילו יקבלו אולי איזה פידבק עוד שכנים, אם הם קשורים זה לזה לפחות במשהו, ויבואו עוד, זה ימשוך אותם. זה יהיה סימן שהצלחת, ואז יהיה לך בית חם וטוב לכל החיים.
אורן: אמן ואמן. תודה רבה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו, נבנה ביחד בית חם וטוב לכולנו. עד הפעם הבאה כל טוב וחיים חדשים.