אורן: שלום לכם, ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחותהלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.
שלום לכולם.
אורן: אנחנו מזמינים אתכם להיות איתנו, אנחנו הולכים לדבר היום על דברים מאוד משמחים, שכל אחד מאיתנו עובר מידי פעם בחיים, או באופן אישי, או עם קרובי משפחה, חברים, ידידים, כל מיני טקסים, שאנחנו מכירים מהמסורת היהודית ומהתרבות היהודית. והיום אנחנו רוצים לדבר עליהם באור חדש, אנחנו רוצים ללמוד איך להשתמש בכל אחד מהטקסים האלה, כדי להפוך אותנו להיות אותה משפחה אחת, שעליה אנחנו מדברים כאן בשיחות עם הרב לייטמן. איך לבנות בישראל משפחה אחת, ולהשתמש בכל רגע בחיים שלנו כדבר שיכול לקרב אותנו לזה, שיכול לקדם אותנו אל ההרגשה הזאת, שיש בינינו משהו טוב.
ניצה: אולי נתחיל לדבר קודם באופן כללי על טקסים, טקסים שמלווים את האדם עוד מהעת העתיקה, עוד מהזמן שחיינו בשבטים, בחברה שבטית. מדובר באירועים חברתיים, אירועים של התכנסות, של ביחד, בעזרת הטקסים האלה נוצרת מסורת כלשהי שעוברת מדור לדור. טקסים הולכים בדרך כלל יד ביד עם מערכת ערכים כלשהי, באמצעות הטקס אנשים מרגישים השתייכות לקהילה, לחברה מסוימת, לעם מסוים, והיא מבטאת בדרך כלל את השקפת עולמו של החוגג ושל האורחים. יש בזה הרבה מאוד אלמנטים, ובאופן כללי טקס הוא משהו עם הרבה משמעות ועוצמה. אנשים מאוד אוהבים טקסים, בדרך כלל רוב הטקסים הם גם מאוד משמחים. אז קודם כל, איך אתה רואה טקס מהזווית שלך, מה זה טקס, איזו משמעות יש לו באופן כללי כלפי החברה והאנשים שמתכנסים יחד, לחגוג ולעשות פעולה משותפת כלשהי?
אני חושב שהטקס הוא פעולה מאוד עמוקה וטבעית, אנחנו לא כל כך רואים את זה בצמחים, אבל בטוח שרואים בחיות, יש ריקודים, וכל מיני משחקים בין הזכר לנקבה. לא בטוח שאנחנו מבינים בזה, ויכולים בכלל לקרוא את הדברים האלה בטבע, אבל בטוח שיש שם הרבה דברים, שלא שייכים לעצם הקיום, אלא עולם החי מפתח את זה, כדי לקשור את עצמו לנושא אחד כלשהו, להיות אחד, מחובר, יחד. ולכן יש פעולות מיוחדות של טקסים בחברת זאבים או אריות, כשמדובר על להקות גדולות, יש יחסים מיוחדים לגובהה ולרוחבה של החברה, איך שכל אחד ואחד תופס בה מקום. וודאי שאחר כך, אם הם מתחילים להיכנס ביניהם לזוגות, אז אנחנו רואים ממש טקסים, ולפעמים מאבקים, מי יותר חזק או למי מגיע יותר, ואחר כך, חיבור וריקוד בין הזכר לנקבה לפני שהם נכנסים ליחסים משפחתיים.
אנחנו לא מבדילים ולא יודעים על הדברים האלה נניח בצמחים, אבל בטוח שגם שם יש, רק בצורה אחרת יותר צנועה, כאילו נסתרת, לָמה הדבורה דווקא עפה מהפרח זה, לפרח הזה, ולא לפרח אחר? אנחנו לא מכירים את התוכנה הזאת שקיימת בטבע, אבל בטוח שיש שם הפעלות כאלו, כדי לקשור את הדברים האלה. זאת אומרת, מה הם הטקסים המיוחדים לחתונה? הם צריכים לאחד את כולם, כי משפחה היא האיחוד הקטן ביותר, הבסיסי ביותר, של כל החברה האנושית. והיא צריכה גם להבדיל אותנו מכולם בטקס הזה, מה אנחנו אומרים? "בטבעת הזאת את מקודשת לי", מקודשת זה נבדלת, נבדלת לי מכל העולם.
יש כאן טקס, שמצד אחד יש בו כביכול הפרדה, אבל מהצד השני הוא דווקא גורם לחיבור, לא רק בין שניים, אלא שעל ידי הפרדה, השניים האלה הופכים להיות אחד. זאת אומרת, אנחנו כבר מתחילים ללמוד, שכדי להיות אחד, יכול להיות שיש כאן מין הרחקה כלשהי ממשהו, שאני מתרכז בנטייה כלשהי, כלפי מישהו בצורה מסוימת, מאוד צרה ומכוונת. ואז על ידי זה שאנחנו מגיעים למשפחה כאחד, דווקא בגלל שהיא אחד, היא יכולה להתחיל להוליד חיים חדשים, את הדור הבא. ובנוסף לכך, בגלל שזה כבר קן משפחתי, מוכן, שלם, אז הוא יכול להיות בקשר עם משפחות אחרות כאלה, וכך לפי הטבע, החברה האנושית צריכה להיבנות. היום וודאי שיש תמונה אחרת בחברה האנושית, ואני חושב שזה ייתן תגובת בומרנג שלילית, לכל הקיום האנושי.
ניצה: מה זאת אומרת?
אנחנו לא הולכים כאן לפי הטבע, אנחנו מתגרשים, לא רוצים לשמור על המשפחה, אנחנו רוצים להתחתן כמה פעמים, שלוש, או אפילו ארבע, אנשים מסתכלים על זה בצורה רגילה היום, "התחתנתי שלוש, ארבע פעמים, יש לי בדרך שלוש ארבע משפחות עם ילדים שעשיתי", וזה נורמאלי ובסדר. בעולם החי זה קורה, האם זה סימן שאנחנו יורדים לעולם החי? כי פעם זה לא היה כך, האם זה דווקא ההיפך, מפני שאנחנו חיים יותר ממה שלפי הטבע האדם היה צריך לחיות ולכן אנחנו כאילו חיים עוד פעם בלי להתגלגל? זאת השאלה.
טקס החתונה הוא הטקס העתיק ביותר, הטקס היסודי ביותר, שקיים בכל התרבויות. בלידה, ובדברים אחרים אין לנו כל כך, ובקבורה הוא קיים בכל מיני צורות. חתונה זו צורה אנושית, מלאכותית, ויש גם סיבה לכך שאנחנו רוצים להתחבר מצד הטבע, אבל היא בכל זאת אופיינית מאוד לאדם.
ניצה: אולי כדאי שנרגיש שאנחנו זוג כלשהו שעומד לעבור טקס כזה, ונתלבש בגוף ראשון, כדי שיהיה יותר קל להביע את התחושות. אז זוג צעיר, עם כל החששות עושה את דרכו לעבר האירוע הגדול בחייו, אירוע החתונה, וכבר בשלב הראשון מובילים אותו, יש כבר אנשים, שושבינים, שמלווים אותו אל הטקס עצמו. ביום הזה אני יכולה להגיד, שההרגשה היא כאילו של מלך ומלכה ליום אחד, ויש הרגשה של ליווי, והתרגשות גדולה, של הזוג עצמו, וגם של כל האורחים ושל המשפחה. מה הוא הליווי הזה לחופה?
אנחנו רואים שבכל התרבויות, יש לנו יחס יפה במיוחד לחתן ולכלה, ואנחנו רוצים להראות בזה עד כמה שאנחנו מכבדים את הטקס הזה, עד כמה שאנחנו רואים אותם כחלק בוגר מהחברה שלנו, ועד כמה שחשוב לנו בחברה שהחיבור ביניהם ישפיע על כל הקרובים והרחוקים, ועד כמה שגם אנחנו מצליחים, אם הם הצליחו. כי החברה והצאצאים של כולם הם הדור הבא, ובכך אנחנו בונים אותו, ואם אין זוג, אנחנו עדיין מתייחסים אליהם כמי שנמצא בשוליים של החברה. וכשהם מתחתנים הם הופכים ליסוד, לתא חברתי, ולכן אנחנו מכבדים את זה, רוצים לראות אותם ושמחים עימם. זאת אומרת, יש כאן שמחה, ובעצם מה יש כאן כל כך? זה מדבר על הקיום שלנו, שיש כאן איזו שמחת חיים, שמכך באים אחר כך חיים חדשים. בנוסף לכך, בזה הם מחזקים את החברה שלנו, את העובדה שאנחנו חיים וקיימים כחברה גדולה, לכן החתונה היא כל פעם נקודת הפריצה החדשה של החיים החדשים.
וודאי שמזמינים את כולם כמה ימים לפני כן, ויש תרבויות שכבר מכינות את עצמן חודשים קודם, ובכל תרבות ותרבות זה טקס מאוד גדול, מכובד ועשיר, משקיעים בזה הרבה, כי אלו הסימנים החשובים ביותר, בזה אנחנו עושים "חותמת", שזה אנחנו, וזה הקיום של החברה והצורה שלה. בהתאם לצורה של כל החברה כך גם הטקס עצמו. בכל תרבות ותרבות, אפשר מיד להגיד באיזו חברה אנחנו נמצאים, נוכחים לפי הטקס שלה. זאת אומרת, הטקסים האלה מהווים יסוד חברתי וכמו שאמרתי, יש בכל אחד ואחד מצורות הטקסים האלו, כמו חותמת, שבזה אנחנו רוצים לקבוע שאלו אנחנו, ואנחנו ממשיכים לחיות. והאיחוד הזה שבין החתן לכלה, הוא לא בין שניים, אלא גם מבטא בכך את האיחוד הלאומי, ולכן בחתונות נהוג לשמח את כולם, וזה לא חשוב מי נכנס, ואפילו אם לא הוזמן, יש מקום לכולם להיכנס ולהשתתף.
אורן: דיברת על הקשר שיש בין הטקסים שעושים בחברה מסוימת לחברה עצמה, שהטקסים הם בעצם מראה כלשהי של החברה. אנחנו רוצים, כמו שהסברת לנו בשיחות קודמות, לבנות את החברה הישראלית מחדש, אנחנו רוצים להפוך אותה, מאנשים שכל אחד נמצא במקום שלו, בפינה שלו, בפירוד כזה ואחר, מפלגים אחרים, מחלקים אחרים, מאנשים אחרים, להתחיל לבנות כאן בישראל, חברה חדשה שבה כולנו נרגיש כמו משפחה אחת.
אחרי שדיברנו באופן כללי על טקסים, עכשיו אנחנו רוצים להיות מאוד ממוקדים בדבר מאוד מיוחד, והייתי מאוד רוצה, שאת המשך הדיון שלנו מעכשיו נכוון לתוך התדר הזה, כשאנחנו משתמשים בחברה המיוחדת הזאת, שלוקחת על עצמה את הרעיון הזה, שאנחנו מתחילים לייצור בינינו קשרים חדשים, שיהפכו אותנו להיות כמו משפחה אחת, כולנו, כל האנשים בארץ. איך, מתוך המקום הזה, אנחנו עכשיו יכולים להשתמש בטקסים שאנחנו עוברים בחיי היום יום שלנו, כששני בני זוג מחליטים להינשא, וכולנו מגיעים לאירוע הזה, ובטקסים נוספים שנגיע אליהם בדיונים הבאים שלנו, איך אנחנו יכולים להשתמש בהם, כמשהו שמגביר את החיבור בין כולנו כהרגשה של משפחה אחת?
זאת אומרת, אנחנו ליווינו את בני הזוג, את החתן והכלה לחופה אלפי שנים, וכמו שאמרת לא רק בתרבות היהודית, כנראה גם בתרבויות אחרות, וזה פחות מעניין. מאוד יהיה מעניין אותנו לשמוע היום ממך, וללמוד ממך, על מה כדאי לנו לחשוב, בזמן שאנחנו מלווים גבר ואישה אל טקס החופה שלהם, כשאנחנו יודעים, שגם אנחנו וגם הם רוצים לבנות כאן בישראל חברה חדשה, שבה כולם מרגישים כמו במשפחה אחת. ועכשיו הם נכנסים אל החופה, על מה כדאי לנו לחשוב, כדי להתחיל לבנות בינינו שדה חדש של קשר, של חום, שיגרום לנו בסוף הערב הזה, להיות יותר קרובים להרגשה שיש כולנו, של משפחה אחת? הייתי מאוד רוצה שנתחיל לתת דגשים שמכוונים בדיוק למקום הזה, ונעבור צעד צעד את הטקס, ואם תוכל לכוון אותנו על מה כדאי לחשוב?
אז נחזור לתמונה הזאת, אנחנו מלווים אותם ותיכף הם צועדים אל החופה, חוץ מזה שכולנו מאוד מתרגשים, כי אנחנו מכירים את הכלה היפה ניצה, ואנחנו נמצאים איתה כבר כך וכך שנים, והיא בחרה חתן קצת פחות מוצלח, אבל אנחנו מכירים אותם, ומתרגשים, בוא תוסיף לנו משהו, מחשבה חדשה כלשהי.
אני אומר שתי מילים והכל יהיה מובן, "מונטג'יו וקפולט"[1], אלו שני הבתים משייקספיר, הם לא חתן וכלה, אלו שני חלקים, שני גופים גדולים מהחברה שלנו, מהכפר, מהעיר, או ממדינות שונות, לא חשוב, אבל אנחנו מתחילים כבר לראות חיבור בין חלק גדול אחד, לחלק גדול שני, שמתחילים להתחבר בגלל החתן והכלה האלו, שהם בעצם קטנים, ומה הם כאן? בסך הכל נקודת מגע. אבל בנקודת המגע שבין החתן והכלה מתחברות כאן משפחות גדולות, או תרבויות שונות, עמים שונים, יש כאן לא סתם קשר בין חתן לכלה, גם מבחינת הגנטיקה, ומבחינת מה שאתם מייצרים עכשיו, זה משהו אחר.
אחרי שחזרנו מהגלות בת שנות אלפיים, אנחנו רואים במיוחד בישראל את כל הערבוביה הזאת שנעשתה כאן אחרי הגלויות. קבוץ הגלויות והחתונות האלה בין עדה לעדה, או מקבוצה לקבוצה, זה נפלא, זה משהו חדש, קודם כל זה מאוד בריא מהצד הגנטי, כי יש פחות חזרה על כל מיני בעיות. אם יש לך בעיה קטנה כלשהי, ואתה מתחתן בכל פעם עם בני השבט שלך, אז הבעיה הזאת מוסיפה להתקיים ומגבירה את עצמה. אבל אם אתה כאדם מזרחי מתחתן עם מישהי, והיא דרומית או צפונית, וכן הלאה, אז הסיכוי להגדיל את התופעות השליליות בכל אחד, פוחת. לפי מה שאנחנו רואים בתורה, פעם בישראל היה אסור להתחתן, אלא רק בתוך השבטים, ואחר כך ביטלו את זה. אני לא רוצה להיכנס עכשיו לכל הדיונים האלה, למה, ומה קרה שם על פי פנימיות העניין, אבל אנחנו רואים, שבכל זאת במשך הזמן, כשהם התקדמו, הם ראו שלפי ההתקדמות, חייבים להגדיל את האפשרות להתחתן, להתחבר, לא רק להתחבר, אלא להתכלל אחד בתוך השני, יותר ויותר, ובעבר היו חתונות רק בתוך שבטים.
אורן: יש לי הצעה כזאת, בוא נדמה לעצמינו עכשיו אולם שמחות, הערב הולכת להיות פה חתונה, ואנחנו הולכים להשתמש במאורע הזה, כאירוע שיחבר אותנו אחד לשני בצורה קרובה, חמה, וייתן לנו טעימה מהחוויה של הרגשת משפחה אחת גדולה. האורחים עוד לא הגיעו, ואנחנו החתן והכלה רוצים להכין להם פתק כלשהו, שבו יהיה כתוב משפט או שניים, שאותו הם יקבלו בכניסה. כשאתה נכנס היום לאולם חתונות, מחכה לך השם שלך ושל בת זוגתך, ובאיזה שולחן אתם יושבים. אנחנו רוצים להכין אותם מראש, לזה שהחתונה שלנו היום לא תהיה חתונה רגילה. עד כה הם היו כבר במאות חתונות, ואנחנו לא רוצים שהחתונה הזו תהיה מספר מאה ואחת שלהם, ובה הם יבואו, יאכלו, ירקדו, ישתו, ילכו הביתה שמחים ויאחלו לנו כל טוב עם צ'ק. אם כאן זה יגמר, אז זאת חתונה שהכרנו עד אתמול, ואנחנו רוצים היום כאן באולפן לבנות חתונה חדשה, חתונה שתקרב אנשים לתפיסה ולהרגשה, שיש בינינו קשר אינטגרלי, שכולנו חלקים משלם אחד גדול, וכך ראוי לנו לחיות בישראל, זה השורש שלנו, אליו אנחנו חוזרים היום בגדול.
איזה "כיוונון" אנחנו יכולים לכתוב לאורחים על הדף, שיפגוש אותם בכניסה? או אפילו קודם בהזמנה, אנחנו הולכים לשלוח להם הזמנה, אז חוץ מלכתוב להם איפה זה, ומתי זה מתקיים, ואת הטלפון לאשר, אני כבר רוצה להתחיל להכין אותם מבחינה מחשבתית, מבחינה רגשית אל הדבר הזה, מה אני יכול לכתוב להם בהזמנה?
שאנחנו מזמינים אותם לאירוע מיוחד של חיבור, ואנחנו רוצים לראות בחתונה שלנו סיבה לחיבור כללי של כל הקרובים והידידים יחד, ורוצים לקוות שיבנה סביבנו מעגל חזק אחרי האירוע הזה, מהקרובים, החברים, הידידים והמכרים, שיתחברו ביניהם ואתנו, ושהחיבור בינינו יגרום לכך שכולנו יחד נהיה כמשפחה אחת, משהו כזה. אבל באירוע עצמו הייתי עושה רק פעולות חיבור, נראה לי שזה לא כל כך חשוב, וגם לא אפשרי שכולם יכירו את כולם, זה מאוד ארוך להציג כל אחד ואחד, זה מעייף מאוד.
אורן: יש לנו מאות מוזמנים.
כן, אבל בטוח שהייתי מארגן ריקודים במעגל, נשים לחוד וגברים לחוד. קורה בחתונות שזוגות רוקדים, בעל ואשה, למרות שהם כבר חיים עשרים, שלושים שנים יחד, והחתונה מזכירה להם אותם הרגעים, שהם היו פעם צעירים והיו בכזה אירוע, אבל יחד עם זאת הייתי בכל זאת מארגן משהו בצורת מעגל, שירגישו כולם שהם שייכים למשפחה אחת, גם גברים וגם נשים. נראה לי שזה מאוד מתאים לאירוע עצמו, ושהחיבור הזה סביב החתן והכלה מחזק אותם, הוא נותן להם איזו התחייבות, וגם מחזיק אותם מצד הקהל הכללי, הגדול, של המוזמנים, וזה גם מחייב את המוזמנים להתחבר ביניהם, ולהיות מרגע זה והלאה קשורים יותר ממה שהיו קודם, זאת אומרת אלו מחזקים את אלו בצורה הדדית.
ניצה: כשדיברת על המעגלים הבנתי, שזה גם הפתרון, כי הרבה פעמים אורחים שמגיעים, חלקם הם בלי בני זוג, ואז יוצא שבצורה כזאת ניתנת לכולם הזדמנות שווה.
כן, ולפעמים להרבה אנשים משעמם, אלה שותים, ואלה רוקדים, והזקנים יושבים בצד, וזהו. הארגון צריך להיות בצורת עיגול, ממש כמו טבעת, כך אנחנו צריכים לרקוד, ולהראות בזה שהחיבור הוא בעיגול, וכך גם צריך להיות עם בני הזוג, כמו שכתוב, הכלה סובבת את החתן.
ניצה: הנושא של השמחה והאירוע עצמו מתחיל לפי הסדר בטקס, קודם כל בטקס החופה והקידושין, והייתי רוצה עכשיו להתמקד בו. אחר כך נגיע לשלב של השמחה והריקודים שהם השלב השני, השלב הראשון הוא בעצם אותו שלב שנכנסים מתחת לחופה.
חופה היא חיבור, החופה עצמה היא כולה חיבור בין החתן לכלה, הגג הזה, הכיסוי על שניהם, כל הסימנים להתחייבות החתן והכלה, שהופכים להיות לאחד בתנאים מסוימים, שלא סתם כאחד, אלא יש בחיבור ביניהם הבטחה מכל אחד לשני, וההבטחה העיקרית מצד החתן כלפי הכלה היא גם בשבירת הכוס.
ניצה: מה משמעות של שבירת הכוס?
זהו סמל לכך שעדיין אין בינינו כלי משותף, שממנו אנחנו חיים. לפני כן יש אפילו טקס של אירוסין ושבירת צלחת, שבזה שאנחנו שוברים אותם, אנחנו מקבלים את התנאים, כי אנחנו שניים שלא מסוגלים עדיין להיות יחד, אבל אנחנו הולכים לבנות ולהבנות, בצורה שיהיה בינינו בסופו של דבר כלי משותף. אז למרות ששוברים עכשיו, זה סמל שממנו מתחילים נכון, וצריכים לבנות פה משהו חדש, ולכן זה סימן מאוד גדול לחיים, שבעצם היחס צריך להיות כל הזמן לחיבור, למרות האגו של כל אחד, למרות הבעיות שכל הזמן מתעוררות בקיום ההדדי, אבל הנכונות להיות מאוחדים, היא בעצם בשבירת הכוס ובכתובה, בהסכם שאנחנו מבצעים כאן. זה הטקס העיקרי, בלי זה אי אפשר להתחיל את התיקון של החיבור בין שניהם.
ניצה: בנוסף לשבירת הכוס, החתן אומר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". מה מסמל המשפט הזה דווקא ברגע הזה של שבירת הכוס?
אנחנו רואים בחתן ובכלה סמל של איחוד העם, ובנוסף לכל מיני אירועים שיש בכל מיני עמים, אצלנו זה סמל של החתונה עם ארץ ישראל, שהעם שלנו חוזר לארץ ישראל, שאנחנו מתחילים להתחבר שוב לעם אחד, שמקיימים את עצמנו בציון, כאן אנחנו מתחתנים, מולידים ילדים וממשיכים. אז אנחנו רואים שמלכתחילה, מתחילת הגלות, החכמים קבעו שאין חתונה שלמה, אלא אם אנחנו קושרים אותה עם ארץ ציון וירושלים, זאת אומרת, שבאים בסופו של דבר לכאן, ולשם כך אנחנו קיימים, מתחברים וממשיכים את החיים שלנו, כדי שוב להיות עם. ובכל חתונה וחתונה אנחנו רואים טקס פרטי מהעם הכללי, שמשתוקק, ובכל זאת מתכוון לחזור למולדת שלו. לכן אנחנו רואים שבחתונה שלנו יש טקס לאומי מאוד עמוק, ובמשך ההיסטוריה זה כיוון אותנו לארץ ישראל.
אורן: "לזכור את ירושלים", מבחינה חברתית, מבחינת היחסים בין האנשים כאן בארץ ישראל, מה המשמעות של זה? כי הרי אנחנו כבר פה בארץ, חזרנו לירושלים, אז אולי המשפט הזה כבר מיותר? או שהוא מדבר על דבר גבוה יותר, נעלה יותר, שמדבר על חברה אחרת שצריך לבנות כאן? אם זה דבר נעלה יותר, שהוא חברה מתוקנת יותר, מה זאת אומרת, לזכור את ירושלים, לשאוף לירושלים? על מה כדאי לנו לחשוב, בזמן החופה כשאומרים את המשפט הזה, כדי להגיע אל המקום הגבוה הזה שקוראים לו ירושלים, בהתקשרויות החדשות בינינו כאן בארץ?
קודם כל אנחנו צריכים לדבר על כך שעם לא יכול להיות ללא השורשים שלו, והשורשים שלנו הם ארץ ציון, ירושלים. השורשים שלנו הם שניים עשר השבטים שהפכו להיות לעם אחד, ולמרות שלפני אלפיים שנה ויותר, היו בעיות וצרות בקיום שלנו, אז התקיימנו כאן כעם, עִם היסודות שלנו. ולמרות שכל העולם לקח מהיסודות שלנו, עד היום הם ממלאים את כל העולם בתרבות, בחינוך, בדת ובכל. אנחנו משתוקקים לחזור, וירושלים בשבילנו היא סמל לליבה של ישראל, מה זאת אומרת? תראה מה קרה במלחמת ששת הימים, כמה סבלנו כדי להחזיר את ירושלים.
אורן: על מה צריכים לחשוב עכשיו החתן וכלה, וכל המשתתפים, כדי לבנות פה חברה חדשה היום כשאנחנו שומעים בחופה, שצריכים לזכור את ירושלים ולהעלות אותה על ראש שמחתנו?
בזמן שאני בונה את המשפחה החדשה שלי, שהיא חלק מהאומה שצריכה עוד להתחבר בתוכה ולהביא את עצמה למצב שהיא עם אחד, משפחה אחת, כולנו כמשפחה אחת, ואנחנו נמצאים בחתונה גם עם ארץ ישראל, אם אפשר להגיד כך, עִם עם ישראל בארץ ישראל, ועם ישראל בירושלים, כנקודה המרכזית של ארץ ישראל, זה לא יכול להיות אחד ללא השני.
כי, אם הטקס שייך לעם, אז הוא חייב לכלול את כל התמונה, ארץ ישראל, עם ישראל, ירושלים, הקרובים, עד הזוג שמתחתן. ולכן מזכירים את סימני האבל על ירושלים, כי כל עוד אנחנו לא חוזרים לארץ ישראל השלמה, אלה סימנים של אבלות יחד עם השמחה. והשמחה מגיעה מזה שאנחנו מתקרבים למצב הנכון. כך זה פועל.
זאת אומרת, הטקס הוא מאוד רחב, עמוק, ולאותו הערב החגיגי, אפשר להוסיף הרבה דברים, שיפעלו לכיוון החיבור של אותם אנשים שנמצאים באירוע, שירגישו שהם בעצמם מקיימים עכשיו את החזרה להיות עם אחד במקום אחד, בצורה כלשהי, עִם החיבור לירושלים בתוכם, והחתן והכלה שמסמלים את החיבור הזה של כל העם עִם ארץ ישראל. אפשר עוד להרחיב על זה.
אורן: איך להרחיב, מה להוסיף?
אני לא יודע אם אפשרי בצורה פתאומית לעשות כך, אבל אני הייתי שמח לשמוע בחתונה שירים שמדברים על איחוד, על חיבור, כי החתונה עצמה היא חיבור ואיחוד. הייתי רוצה לשמוע שירים שמדברים על חיבור ואיחוד בין הכלה לבינינו, למקום, לאדמה, לארץ ישראל, כהתאמה, בין זה לזה. הייתי רוצה לראות שאנשים שבאים לחתונה, יותר מתחברים, ולא שאדם בא, נתן צ'ק, אכל רבע עוף, אולי רקד, אולי לא, ויצא בחזרה עם בת זוגתו, הלך לו, ועשה v.
אורן: היום כשבני זוג מתחתנים, יש כל מיני דרכים לעשות את האירוע הזה מיוחד, לעשות היום חתונה כמו של כולם זה כבר לא הולך, התחתנו כבר רבים לפניי, אני מתחתן פעם ראשונה, מקווה שגם אחרונה, אני חייב שהערב יהיה מיוחד. אז היום יש הרבה פתיחות לעשות דברים מיוחדים, להביא את החתן והכלה במסוק, או עם כדור פורח, מופעים של לייזרים, מה שאתה רוצה, אלו הפקות ענק. למה אני מספר את זה? כי הכל פתוח לפניך, כל מה שתחלום עליו אפשר לממש, היום לחתונה יש תקציב מאוד גבוה, ואני בטוח שהדרישות שלך ייכנסו במסגרת התקציב שאני וניצה חשבנו. אז בוא תרשה לעצמך להשתחרר, לשחרר את הדמיון, כל מה שאתה רוצה אנחנו נשמח ליישם, רק תגיד לנו מה אתה רוצה. זאת השאלה, מה אתה ממליץ לנו להוסיף לערב הסטנדרטי הזה כדי שהתוצאה שלו תהיה מאוד לא סטנדרטית?
ניצה: הרעיון הוא בעצם להפוך את האירוע לערב בלתי נשכח, למשהו שייחקק בזיכרון של כל משתתפי האירוע, אז מה יהפוך חתונה כזאת באמת, לערב בלתי נשכח?
אורן: בלתי נשכח במובן כזה, שהוא יקרב אותנו לטעום, מה פירוש הדבר לחיות בחברה שכולם כמו משפחה אחת.
נכון.
אורן: מה שתמליץ נשתדל מאוד ליישם, תמליץ לנו ואנחנו נרשום.
ודאי שבלי כדור פורח וליצנים ומה עוד.
אורן: ביטלנו.
כשיש צעירים, אז המבוגרים מפחדים להתקרב למרכז, כי הצעירים מתחילים להשתולל, הם רוצים את זה, זה בסדר, זה הזמן שלהם. אבל לא, כאן כמה חברים וחברות של החתן והכלה, צעירים ומבוגרים, צריכים להכין את עצמם לכך שהם מושכים את כולם למעגל. הם מושכים את כולם לחיבור, לאיזה משחק שמקרב את כולם, לריקוד, לשירה שמקרבת את כולם ושכולם יודעים, או שאם הם לא יודעים, אז שתהיה אפשרות לקריוקי, אבל שירה בציבור, ריקוד בציבור, כל מה שמקרב. לעורר בכל אחד ואחד מין ניצוצות אהבה כלשהם מהילדות, מהדברים הפשוטים. לא צריכים טקסים כאלה, שמסוק מגיע והחתן קופץ ומוציא את הכלה מתוך המסוק. אני חושב שזה מוחק את כל הטבעיות שבטקס. הייתי דווקא הולך לטקסים יותר עממיים, פשוטים, שמאוד נוגעים ללב, לא להרשים את האורחים במשהו שמתנוצץ, במסיבת לייזר, אלא מסיבה שתהיה בלב.
אורן: איך המסיבה תיגע בלב?
צריכים לחשוב, זה בהתאם לסוג הקהל שנמצא, אבל צריכים להיות כמה אנשים שממש סוחבים את כולם למעגל, לרכבות, וגם למשחקים פשוטים, שהם בעיקר נוחים, טובים, ושכולנו יורדים מהגאווה ומההצגה הזאת של חשיבות. דווקא כאן מתאים שיהיו קצת יותר ילדות, עממיות, אני הייתי הולך לכיוון הזה. כי כל החתונות עם השולחנות הממוספרים, והמקומות ממוספרים, זה דוחה אותי נורא. רב"ש ואני כמלווה שחייב להיות לידו, היינו חייבים ללכת לחתונות כאלה, זה היה ממש נורא, סבלנו מאוד.
ניצה: אתה מדבר על דברים יותר עממיים, יותר טבעיים.
כי חתונה מדברת על חיבור.
ניצה: על חיבור שהוא טבעי.
כן, והחיבור הוא בצורה, שכל הזמן כל אחד יורד מהאינדיבידואליות שלו, ונכנס למצב שכולנו משתתפים, באנו להשתתף בחתונה, להתחבר, לתמוך בחתן והכלה, לא כל אחד מאיתנו בא כאורח חשוב. אתה לא חשוב, אלא החתן וכלה חשובים. לכן אין כאן אורחים חשובים, אלא כולנו באים כדי לתמוך בהם, זאת אומרת, להיות תחתיהם, אז בוא נעשה את זה, כי אי אפשר אחרת. אם לא כך אז מה שהם רוצים, זה לא חיבור. וודאי שצריך להתחיל מהחתן והכלה שהם מרגישים ומבקשים את זה מאיתנו. אבל תלוי איזה קהל, מאיפה ומה, ובהתאם לזה צריכים למצוא אנשים שיסובבו את הקהל ויביאו אותו לחיבור, לצורה יותר פשוטה.
אורן: מה החתן והכלה צריכים לבקש, לא הבנתי, ומתי בערב?
אני לא יודע מתי, אני חושב שמתחילת הערב והלאה. לא הייתי מחלק בכלל לשולחנות קטנים, הייתי שם שולחן אחד גדול, והחתן והכלה יהיו בין כולם, כך שכולם יראו את כולם. וכמה אנשים ידברו לעניין, עד כמה שנוח וטוב לנו, לראות את כל הקהל סביב השולחן הגדול והעגול הזה. כך זה היה תמיד בתרבות הבדואים והיהודים, שהיו יושבים במעגל, לא סתם שולחנות קטנים, שאני לא רואה אף אחד מחוצה לשולחן לידי, לפי תכנון כלשהו, זה מבדיל ביני לבין כולם. אנחנו מגיעים לערב כלשהו שאף אחד לא מכיר את השני, אנחנו הגענו כולנו כדי להתחבר, ולכן כל האירוע צריך להיות כך, כמו שבת אחים, סביב החתן והכלה, כי עם נקרא "אחים אנחנו".
והייתי מסדר את כל הנאומים והברכות, בצורה מיוחדת, הייתי מתכנן את זה עם האנשים, ועושה מזה אירוע, ממש הצגה. וגם שהחתן והכלה ירקדו באמצע המעגל, ואחר כך הילדים הקטנים בני השלוש, הארבע, החמש, להראות שהחתן והכלה מייצגים את הדור הצעיר, אבל יש כאלו עוד יותר צעירים, עוד יותר קטנים, כל הסימנים האלו מאחדים אותנו. ואחר כך לעשות כמה שיותר צורות עגולות, אין גדולים, אין קטנים, אין צעירים שנבדלים מהמבוגרים, אלא ממש אירוע משפחתי. צריכים לחמם את הלבבות, ואז יש את כל התנאים, כל אחד יודע מה הוא צריך להגיד, יש קצת שתייה, קצת חימום, קצת ריקודים של החתן והכלה, של הילדים הקטנים, וכך כולם מכנסים את הרגשות שלהם למעגל.
אני חושב שזה ייתן לכל אחד ולכולם הרגשה מאוד חמה, וזה באמת יהיה בלתי נשכח. אתה מעורר בזה אנשים, מעורר בהם נקודה מאוד יסודית ששייכת לבית, לאמא, למשפחה, למשהו שלכל אחד ואחד היה ואיננו, ולכן זה מעורר רגשות חמים בכל אחד. ולא שאכלתי רבע עוף, נתתי צ'ק, אמרתי שלום לכולם ואני יכול ללכת. לא שכל אחד חייב לקחת עימו איזה זר פרחים, או איזה עוגה לבני המשפחה שנשארו בבית, כמו שעושים, אלא אתה לוקח איתך חום.
ניצה: כשתיארת את זה, נזכרתי שבכל פעם, כשאני הולכת לאירועים, לחתונות של חברים או של משפחה, אני שמה לב, שככל שהם משקיעים יותר כך אני נהנית פחות. לא ידעתי להסביר את זה, אבל עכשיו נתת לזה הסבר מאוד פשוט, זה באמת התרחק מהדבר הטבעי, מהטכס האמיתי הזה.
בטח, חתונה לא מתאימה לכל מיני טכסים רשמיים, זה דבר מאוד טבעי, עממי, מושרש קרוב לקרקע, וכשעושים את זה עם מסוקים, כתיאטרון, זה מוציא את כל הטעם. אני יכול לראות את זה במקום אחר, אני לא בא לשַׁם לאירוע, לפסטיבל, זה ממש לא זה.
ניצה: האלמנט של השמחה מופיע בכל הברכות, אנחנו רואים שבכל הברכות כתוב בכל מקום "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה", גילה, רינה, דיצה, חדווה, אהבה. מה הרעיון של השמחה הגדולה הזאת, שיש באיחוד הזה עכשיו, ברגע הזה של החיבור בין בני הזוג?
מדובר בתחילת החיים, אלו שני חלקי חיים, גבר ואישה, שמלכתחילה מהטבע הם מנוגדים זה מזה, מנוגדים לגמרי לפי האופי, ואולי גם כל אחד רוצה לשלוט על השני, אלא נותנים להם מצד הטבע בנוסף אהבה, אהבה פשוטה, עממית, נטייה כלשהי זה לזה, זאת אומרת שלפי הגֵנים וההורמונים שלנו אנחנו נמשכים זה לזה. אם לא היו לי הורמונים זכריים ולגברת הורמונים נשיים, אז אנחנו לא היינו נמשכים זה לזה, ולא היינו יכולים לבנות בינינו משפחה, ועוד יותר מזה שלא היינו נמשכים, היינו נדחים זה מזה, כי מה שהיא חושבת אני חושב שלא, מה שהיא רוצה אני לא רוצה, ואין בינינו קשר, אלא אם כן הייתי שוכר אותה, כי היא יודעת לבשל ולעשות עוד משהו וזהו.
זאת אומרת, המשיכה בינינו היא מאוד פנימית, טבעית, שנמצאת בתוך הטבע שלנו בצורה עמוקה ביותר. ילדים מגיל עשר, אחת עשרה, מתחילים להבדיל ולהרגיש, הגיל הזה של התפתחות המין, המשיכה, הוא היסוד של החיים שלנו. תראה את החיות, ובצורה טבעית זה מתפתח גם בנו, כמו אצל חיות, אף אחד לא שואל ובוחר בזה. וגם החתונה לא צריכה להיות רחוקה מזה. אצלנו היה נהוג אפילו חדר ייחוד, שפעם הוא היה סמל מיוחד ששם הם מתאחדים יחד, מתחברים יחד, והקהל שמח בזה. זה טכס מאוד עתיק גם לפי הצורה שלו, ואז הם נקראים כבר "בעל ואישה", במצב הזה שתחת החופה הם לא נעשים בעל ואישה, הם נעשים בעל ואישה כשהם ממש מתחברים יחד במקום נסתר משלהם. יש בזה סמלים מאוד עמוקים, ולכן יש גם את כל הברכות האלו, ואנחנו מושכים את כל הטכס הזה, מהאדם הראשון ועד אלינו היום. זאת אומרת שאנחנו רואים את עצמנו, כאיזו טבעת אחת בשרשרת של אלפי שנים, שנמשכת בטכס הזה, ועכשיו אנחנו שמחים שזה נמשך לעוד טבעת ועוד טבעת, שמתווספת לאותה השרשרת.
ניצה: זאת המשמעות של הטבעת?
משמעות הטבעת הוא קשר, כמו עיגול, ובתוך העיגול אני כובש משהו ואז זה שלי, כמו שילדים עושים בדרך כלל.
ניצה: מסמנים טריטוריה.
כן, אז זאת הטבעת, טבעת היא קשר.
ניצה: יש ביטוי כזה שאומר, "על-כן, יעזב-איש, את-אביו, ואת-אמו; ודבק באשתו, והיו לבשר אחד"[2]. מה זה אומר להיות "בשר אחד"?
"עצם מעצמי ובשר מבשרי"[3] נניח, שאנחנו עושים תיקון יותר פנימי בינינו, חיבור פנימי בינינו, תיקון, מפני שאנחנו אגואיסטים, והחיים שלנו לפנינו ואנחנו רק שברנו עכשיו את הכוס, אנחנו צריכים "לקיים את הכוס הלאה".
ניצה: לבנות את הקשרים.
כן, משפחה בונים במשך שנים רבות, אז זה חייב להיות כ"בשר אחד", כמו שיוצאים מאיתנו צאצאים, הילדים שלנו, וזה נקרא "ויהיו לבשר אחד" נניח, אולי יש עוד פירושים, אני לא יכול לתת פירוש עממי.
ניצה: איזו ברכה אפשר לברך זוג ביום חתונתו?
אני חושב שהברכה הכי טובה כצידה לדרך, היא שיֵדעו לוותר זה לזה, כי כל תיקון האדם הוא קודם כל על ידי הכנעה, אבל כדי להגיע לזה, צריכים גם עוד הרבה מאוד תיקונים קטנים. לדעת את אופי וטבע כל הבריאה, למה אני צריך לעשות כך, ולַמה אני צריך לוותר על עצמי וכולי. יש כאן עבודה פסיכולוגית עמוקה מאוד, ואני חושב שאם היא בכלל לא מתקיימת בזוגות הצעירים, אחר כך הם סובלים מזה כשמתגרשים, ונשארות אמהות חד הוריות וכן הלאה. זאת אומרת, יש כאן בעיה גדולה שלא לומדים, ולא מכינים את האדם לוותר בצורה הדדית. הוויתור ההדדי בונה קודם כל את המשפחה, מפני ששני אגואיסטים לא יכולים להתחבר, הם דוחים זה את זה כמו שמן ומים. אלא רק בתנאי שכל אחד יוותר קצת מעצמו, יבטל את עצמו, אז בצורה כזאת הם יכולים להיכנס זה לתוך זה, שיהיה ביניהם חלק משותף. אני קצת מפַנה בתוכי מקום לאשתי, ואשתי מפַנה בתוכה מקום בשבילי, ובחלקים האלה שפינינו מקום אחד לשני, בזה אנחנו מתחברים.
וחוץ מזה יש בי ובה עוד איזור גדול, בתוך האופי, ההסתכלות והמחשבות, שעוד לא השלמנו, אליו עוד לא נכנסנו.אולי זה הפירוש שיהיו לבשר אחד, שנתחבר בצורה כזאת שלמה, שיהיו יחד זה בתוך זה, לא שיהיו להם שני מקומות מחוברים, אלא רק מקום אחד, התכללות כזאת, זו בעיה. לפני החתונה ובזמן החתונה ואחרי החתונה ואנחנו צריכים לצרף לחתונה את כל העניין של האיחוד, החיבור, המשפחה, הוא חייב להיות מאוד מאוד בולט וקובע. והאורחים גם צריכים להרגיש את עצמם בהתחייבות, הם לא באו לעֶרב אחד כדי להגיד מזל טוב ולברוח בחזרה, אלא הזוגות והמוזמנים האלו, באים כדי להיות עדים, לדבר שיתקיים לאורך ימים. יש כאן עניין של ערבות ההדדית, כי אנחנו בונים כאן חלק מהעם, ומחבּרים אותו עם כל העם, וזה חייב להיות בצורה של ערבות הדדית. לכן הזוג הצעיר מתחייב לפני כולם, וכולנו מתחייבים להיות כעדים, זאת אומרת כמחזיקים אותם שהכל יתקיים בצורה הנכונה.
זה לא סתם טכס, אירוע כמו שהיום, יש כאן ממש איזו החלטה כללית כמו שהייתה פעם בשבטים. פעם כל השבט היה מביא את החתן והכלה וכולם היו יחד, והחתן והכלה חיו בתוכם, וכל השבט היה מעורב בזה. חייב להיות כאן משהו מזה, ואז יש לזה קיום, זאת אומרת כל חתונה וחתונה ביסודה, היא התחדשות של העם.
אורן: הזמן שלנו נגמר, תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה, ותודה גם לכם שהייתם איתנו, בואו נשתדל לקחת כל חתונה כהתחדשות שלנו, כעם שרוצה לבנות את עצמו כמו משפחה אחת גדולה, חמה ומחוברת, מזל טוב ולהתראות.