אורן: שלום לכם, ןתודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים", בסדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, ושלום לך ניצה מזוז.
שלום לכולם.
אורן: אנחנו מנסים ללמוד הפעם מהרב לייטמן איך אפשר לבנות את החברה שלנו בישראל, את החיים הפרטיים במשפחה של כל אחד מאיתנו, וגם עם חוג מכריו וידידיו, כמו במשפחה אחת גדולה. במשפחה אנחנו מרגישים חום, אנחנו בטוחים, דואגים לנו, אוהבים אותנו. כך אנחנו רוצים לחיות, וכך ראוי לנו לחיות.
הרב לייטמן לוקח אותנו הפעם למקום מיוחד בהוויה הישראלית, ובתרבות היהודית. התחלנו דבר על כך בדיון הקודם, ואנחנו רוצים להמשיך ולפתח דיון נוסף בנושא הכל כך מעניין והמגוון הזה. אנחנו רוצים להתבונן בנשים הבולטות בהיסטוריה היהודית, ולמצוא בכל דמות תכונה ייחודית שאפשר להשתמש בה היום בחיים שלנו כאן, ובעיקר בציבור הנשים בישראל. והכל כדי להוליך את החיים של כולנו למקום חדש, אל עבר אותה משפחה אחת.
ניצה: נתבונן ונלמד מהנשים הגדולות כיצד הן פעלו, כיצד הן התנהגו כדי להוביל בסופו של דבר את העם למקום טוב יותר, ואת החברה למצב של חיבור, של איחוד.
הרב לייטמן, בתכנית הקודמת סיפרת לנו על חוה ועל שרה, על מרים ועל דבורה. הפעם אני רוצה לברר עיקרון מסוים, איזה מוטיב שחוזר הרבה אצל נשים, והוא עניין הצלת גורל באמצעות תחבולות. הרבה נשים השתמשו בעורמה, גם חנה ואסתר. כשיעל הרגה את סיסרא היא השתמשה בתחבולות, היא קיבלה גם תשואות מדבורה, אבל האם היא קיבלה באמת הכרה כלשהי. מה הן התחבולות האלה, איך אנחנו יכולות להשתמש בתחבולות בצורה חכמה?
זה מעיין כיסוי, כי בכל זאת אישה פועלת בנסתר, מאחרי הקלעים. היא אוהבת להיות קצת מוצנעת. אומנם הרצון שלה חייב להתממש, אבל הרצון שלה כמו שאנחנו רואים מתממש בילדים שלה. היא דוחפת אותם, היא מכינה אותם לפעולות, להצלחה, היא נהנית מזה שהם מצליחים. אישה לא צריכה להיות בולטת, המימוש שלה בילדים, המימוש שלה בגבר שלה, באחרות, באחרים, ואנחנו רואים שזה כך.
אם ניקח לדוגמה את מרים, אז נראה שהיא כל הזמן פועלת למען המשפחה. כשמשה נולד היא דואגת לו בזמן ההנקה, היא דואגת שבתיה, בת פרעה, תעביר את משה הקטן בחזרה לאמא שלו, ואחר כך היא מחזירה אותו אליה בחזרה. היא כל הזמן כאילו מתווכת בין בית פרעה לבין בית אימו של משה. גם אחר כך, למרות שמשה גדֵל בבית פרעה, הוא בקשר עם מרים ועם אהרון. משה לא מכיר סתם באהרון כאח, אלה גם אחרי שהוא היה ארבעים שנה אצל פרעה, ואחר כך ארבעים שנה אצל יתרו, בכל זאת הייתה קרבה משפחתית, הרי היה ידוע שהוא בא היהודים.
גם מרים כבר לא צעירה, נראה לנו כאילו שהיא לוקחת את התופים ומתחילה לרקוד, אבל על מי אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על אישה מאוד מבוגרת. משה כבר בן שמונים, ארבעים שנה הוא היה בבית פרעה, ארבעים שנה היה בבית יתרו, ועוד ארבעים שנה היה אחר כך במדבר, עד מאה ועשרים. מרים הייתה יותר מבוגרת ממנו, אנחנו מדברים על אישה מבוגרת ובכל זאת חזקה. היא כל הזמן מובילה ברוח חזקה, היא עומדת אחרי שני האחים כאחות הגדולה ומטפלת בהם, היא תומכת בהם ובכל הדרך שהם עושים. אומנם הם מנהלים את העם, אבל כמו שאז היא דאגה למשה הקטן, כך היא דואגת גם למשה הגדול, כל הזמן. אנחנו רואים את זה בכל מקום. גם אסתר עומדת אחרי מרדכי ואחרי כולם, היא מקשרת בינו לבין המלך. והמלך, כמו שאומרים לנו חז"ל, זה הכוח העליון.
מצד אחד לפנינו דמות מאוד נסתרת, ומצד שני היא מובילה, ממנה אנחנו מקבלים את כל הכוח, גם את ההכְוונה וגם את המילוי. מה סך הכל הגבר מביא הביתה? הוא מביא כסף, הוא מביא כאילו כוח גולמי, והאישה הופכת אותו למשהו שאפשר לחיות ממנו. היא הופכת את הכוח הגולמי הזה למזון, לחום, למה שנקרא בית, היא מארגנת את הכל. זאת אומרת החיסרון שלה פועל על הגבר כדי שיביא כוח, ומהחיסרון שלה, מהכוח הזה, היא בונה את הבית. לכן תפקיד האישה הוא כוח מוביל, הוא כוח שדוחף קדימה, ואחר כך הכוח שמארגן את כל המשפחה.
לכן אנחנו צריכים באמת לראות שלמרות שזה נעשה בצניעות, ואנחנו כביכול לא תמיד שמים לב לזה, אבל עלינו לגלות יותר ויותר מה תפקיד האישה. במיוחד בתיקונים שאנחנו צריכים לעשות עכשיו בחברה האנושית, ובמיוחד בעם ישראל, כי נדרש מאיתנו לסדר גם את עצמנו. וגם בגלל שהמשבר הוא גלובלי, עלינו להיות אור לגויים ולהראות שכן, אפשר לבנות את החברה כמשפחה אחת. בקיצור תפקידה של האישה הוא תפקיד ראשי.
אורן: בוא נתמקד בתחבולות שבאות לידי ביטוי בהרבה דמויות נשיות נוספות. מה הצורך של יעל להשתמש בתחבולה, האם זה מצביע על העוצמה שלה או על החולשה שלה. הרי תחבולה היא כאילו תוספת לכוח מסוים שכבר יש לך, ואתה כאילו מקבל תוספת כוח. על מה זה מצביע, האם לצורך העניין יעל היא חלשה או חזקה. מה זה אומר שהיא משתמשת בתחבולה?
אנחנו לומדים על כך אפילו מאדם וחוה, כי אי אפשר לגשת לנחש, ליצר הרע שהתגלה בצורה ישירה. זאת אומרת אם התגלתה תקלה ביחסים בין אדם וחוה, בין גבר ואישה, בין בעל לבין אשתו, אז אי אפשר לגשת בצורה ישירה, כי אז לא יהיה מגע זה עם זה, לכן אנחנו לא מסוגלים, אלא אם נשחק. כך גם בחיים שלנו, אם אנחנו רוצים להתקדם לדרגה טובה יותר, אז אנחנו צריכים לשחק את הדרגה היותר טובה. כשאמא אומרת לילדים שלה "תהיו ילדים טובים", הם עונים לה " אבל אנחנו ילדים טובים". מה היא אומרת להם בעצם? תשחקו יפה, תנסו, ואז תגלו כמה זה טוב, ועד אז אתם צריכים רק קצת להתגבר, וקצת לשחק בצורה טובה. כך זה באמת, הגישה של הנשים לחיים היא דרך איפור, משחק, שירה, ריקוד, לבוש, על ידי זה הן צובעות את החיים שלנו במשהו טוב יותר. אם אנחנו מסתכלים על החיים האלה בעזרת משחק יפה יותר וטוב, על פני החיים שלנו שהם לא כל כך טובים, אז אנחנו מתחילים להרגיש בהם את היופי, את הכדאיות, ואז מממשים את כל זה בפועל בינינו. זה נקרא שהרגל נעשה טבע שני. בצורה כזאת אנחנו נכנסים להילוך חדש, למצב חדש.
גבר לא מבין זאת, הגבר מידי פשוט, הוא לא נמשך למשחקים, הוא לא מכיר את הדברים האלה. הגבר מסתכל על החיים בצורה חדה, ישירה, ואילו האישה לא. האישה מלמדת את הגבר, זה נקרא שהנוקבה סובבת את הזכר, כך כתוב. היא מלמדת אותו, היא מזמינה ממנו "פלירט", איזה משחק. זאת אומרת למרות שאין עכשיו בינינו קשר נכון, בוא נשחק כאילו שהוא קיים, ואז נגיע אליו בצורה נכונה. כי אם יש בנו רע, אז איך אנחנו יכולים להתעלות מעליו? רק על ידי משחק, וכאילו שהרע לא קיים. מה שאישה מציעה לגבר לעשות זו באמת חכמה גדולה, כי בצורה כזאת אנחנו יכולים לבנות את העתיד שלנו. עם האגו שלנו אנחנו לא יכולים לעשות כלום, כבר ניסינו הרבה פעמים, אנחנו לא יכולים להשלים זה עם זה.
מה עשינו משך כל ההיסטוריה, ובמיוחד בהיסטוריה המודרנית, נניח במאה או מאתיים השנים האחרונות? הוצאנו מהמשפחה את כל אותן המערכות שהמשפחה סיפקה לנו. נניח בריאות, במקום להיות מקושרים דרך משרד הבריאות והמרפאות, הרופא היה מגיע אל המשפחה הביתה. הפנסיה, נופש, חופש, חינוך, בית ספר וגן הילדים, היו קרובים אלינו, הם היו בתוך משפחה. אנחנו אלה שפיזרנו אותם, הוצאנו את כל האחריות הזאת מתוך המשפחות. למה? כי בעולם היו כאלה אנשים שרצו להשתמש בכל הגברים והנשים כמו בעבדים. רצו שנהיה קשורים כל היום למקומות העבודה, מהבוקר עד הלילה. שהמשפחה תהייה בשבילנו כדבר זניח, כמשהו צדדי, ואפילו טוב יותר אם לא נחייה במשפחה. כי אם נחייה בצורה כזאת אז כל אחד מאיתנו יצטרך טלוויזיה, מכונת כביסה, מקרר וכולי. זאת אומרת אנחנו ניצרוך פי שניים, והם יוכלו לייצר כפול. הם שברו את המשפחה בזה שלקחו מתוכה את כל המערכות שהיו קימות, ובמקומן הקימו את המערכות המדיניות. האוכל כבר חצי מוכן, נותר לנו רק לחמם אותו במיקרוגל. הגבר כבר לא צריך אישה, יש מכבסה, כל הדברים קיימים.
זאת אומרת הקלקול נעשה בכוונה על ידי יצר הרע של האנשים שרצו יותר ויותר להרוויח. אבל מי באמת מרוויח מזה, הרי עכשיו מתגלה לכולם שאף אחד לא מאושר מזה.
עלינו להחזיר למשפחה את הצביון שהיה לה. לא סתם אנחנו חוזרים עכשיו למצב שהאנשים יהיו מחוסרי עבודה. אם יעבדו שלוש או ארבע שעות, אז תהייה עבודה לכולם, אחרת לא. מה יעשו ביתר הזמן? הם יהיו בבית. אתה יכול להגיד, איך זה אפשרי, איך אמלא את השעות האלה, בכל מיני חיכוכים? לא נכון. אנחנו צריכים למלא את השעות האלה דווקא בלימוד, המשפחות צריכות ללמוד איך ליהנות ממושג המשפחה.
אומנם ההורים שלי חיו בצורה כזאת, אבל הסבא וסבתא שלי כן. סבתא כל הזמן הייתה בבית, וסבא הלך לעבוד, ואפילו יום שלם. כיום אפילו לגברים אין כל כך עבודה, לכן נראה לי שרוב הנשים, או חלק הגדול מהן תצאנה ממקומות העבודה ותטפלנה יותר בילדים. גם הגברים, הם יטפלו גם בעצמם, הם יהיו מקושרים ביניהם, וגם בבניה של יחס חדש במשפחות.
אורן: אני רוצה לצרף לשיחה שלנו שתי דמויות נשיות שקשורות לעניין התחבולות, הרי ממש תופעה נשית.
הזכרנו קודם את אסתר. גם אסתר עושה משתה, ובמשתה היא מבקשת את מה שהיא רוצה. דמות נוספת זו אביגיל, לפני שאביגיל הייתה אשתו של דוד המלך, דוד בא להרוג את בעלה, את נבל הכרמלי. הוא יוצא לקראתו עם ארבע מאות וחמישים איש. אבל כפי שאנחנו יודעים אביגיל יוצאת לקראת דוד ומדברת אל ליבו, היא משכנעת אותו. בקיצור אנחנו תמיד רואים שהגישה אל הגבר היא דרך החוכמה הנשית, בעורמה מסוימת, הדרישה היא אף פעם אינה דרישה ישירה. תמיד יש איזה גבר חזק בסיפור, וכשהן קונות את ליבו בצורה כלשהי, בתחבולה, הן גם מצרפות לזה בדלת האחורית איזו בקשה קטנה. כמו אסתר שמבקשת מאחשורוש, כמו אביגיל שמשכנעת את דויד, ובסוף של דבר הוא לא הורג את בעלה. התכונה הנשית אף פעם לא באה בצורה ישירה, כאילו ראש בראש, אלא קודם היא קונה את ליבו של הגבר, ואחר כך היא גורמת לו לעשות את מה שרצתה מלכתחילה, בעוד שהגבר מרגיש שזה לטובתו, שכך נכון לעשות. בכל הדמויות האלה, גם ביעל, גם באסתר, גם באביגיל, ועוד בהרבה סיפורים, יש את עניין התחבולה.
כשהגברים רוצים להשיג משהו בחיים, הם ניגשים לזה בצורה ישירה, אלא בהתנגשות. והתכונה הנשית לעומתם מחליקה את הדברים, מסובבת אותם, ובסופו של דבר מביאה תוצאה, וכפי שאנחנו יודעים מבחן התוצאה הוא החשוב.
מה אתה יכול ללמד אותנו על היכולת הזאת, על החוכמה הנשית העמוקה. איך היא יכולה לעזור היום כשאנחנו רוצים לקחת את החיים שלנו למקום חדש, לקשר טוב, ליחס טוב בין האנשים?
העניין הוא הקירבה למערכת החיים. האישה מרגישה בצורה פנימית שהיא קרובה לטבע, כי היא יולדת. היא מרגישה את הבריאה בפנים, בתוך הרחם שלה. היא מרגישה שהיא חייבת להעניק, היא חייבת לתת. היא חייבת שיהיה לה ילד על הידיים, ושיהיו כמה ילדים, שתהיה משפחה, שיהיה לה גבר משלה. זאת אומרת היא המרכז, וכולם חייבים להיות סביבה. היא חייבת לספק להם, אחרת היא לא ממלאה את עצמה. המילוי שלה הוא בזה שהיא נותנת, היא מולידה, היא מניקה, היא מבשלת, היא תורמת, כך היא מרגישה שהיא מקיימת את עצמה, זאת האישה.
הגבר לעומתה פועל ככוח גולמי, איך שתסובב אותו כך הוא ילך. הוא כמו ילד קטן שאימו מכוונת אותו ומלמדת אותו את תורת החיים. הרי תורת החיים באה מאימו, גם הכוחות, הכל. כמו שאמרנו קודם, האבא מביא כסף, והאמא הופכת את הכסף הזה לבית, לחום, למזון הנכון, ללבוש, לטיפול, לכל הדברים האלה.
לכן עכשיו, כשאנחנו נכנסים למסגרת של העולם הגלובלי, או למשפחה אחת, אז יחסר לנו יותר ויותר אותו כוח, אותו היחס של האישה לסדר שצריך להיות בבית. מה שחסר זה שהגברים יבינו שאנחנו צריכים להתחיל להתנהג בצורה מדינית ובצורה עולמית כמו במשפחה, כמו שהאישה רוצה לסדר את הבית. עלינו להקשיב יותר לאישה, כי אצלה הכל בא בצורה טבעית.
לא סתם נאמר לאברהם, בזמן שרצה לבנות קבוצה של תלמידים, של אוהדים, מאותם אנשים שהתנתקו מבבל והלכו אחריו לארץ כנען, שמע מה שאומרת לך שרה. התורה באה דרכה. הוא רצה לבנות מהם משפחה, "להיות כאיש אחד בלב אחד", בחסדים, ב"חסד אברהם". ממנו בא הרעיון, ראיית הדרך, אבל איך לממש את הדרך בצעדים קטנים, איך לפרוט אותה, זה בא משרה.
ניצה: העורמה הזו, הסיבוב הזה?
זו לא עורמה, זה מפני שאנחנו לא יכולים לגשת בצורה ישירה אל האגו שלנו, מה שנקרא עם הראש בקיר, כמו הגברים.
ככה זה, יש כאן חלוקת התפקידים, במקום אחד כוח, ובמקום השני איך להשתמש נכון בכוח הזה. אני חושב שמה שהציל אותנו עד היום, ובכלל את כל העולם, זו הצורה של משפחה. כי בכל זאת הגבר שמע במקצת, במשהו הוא נכנע לאישה. האישה אומרת לגבר מאחרי הקלעים איך נכון להשתמש בכוח שלו, היא מסובבת אותו איכשהו, ובזה היא מוסיפה לו את השיטה.
ניצה: היא כאילו מתכננת, מבשלת את הכל מאחור.
כן, כך זה קורה. אבל העיקר שאצלה זה בא בצורה טבעית, זה בא מהטבע, לכן היא לא טועה. מי שטועה זה הגבר, במידה שהוא מנותק מהשיטה של האישה.
ניצה: איך אני משתמשת עכשיו בצורה פרקטית בתכונה המיוחדת שיש לאישה?
רק בהדדיות, בוויתור הדדי ובהבנה הדדית. עלינו לעלות למעלה מהטבע הגשמי, קצת למעלה ממנו, למקום ששם אנחנו יכולים להשלים זה את זה.
ניצה: אתה מדבר על היחסים בין גבר ואישה.
בחינוך האינטגרלי אנחנו לומדים איך להתקשר נכון בינינו. זו בעצם כל הבעיה של העולם, הקשר הנכון.
ניצה: נעבור לדמות נוספת, לחנה. סיפור חנה מפורסם בעיקר בגלל שהיא הייתה עקרה, והיה לה צער מאוד גדול. דרך אגב, גם נושא העקרות הוא מוטיב מסוים שחוזר.
הסיפר מסופר בצורה כזאת שכאילו אין לה ילדים והיא לא יכולה ללדת, אבל זה בא מתוך הרצון שלה להעניק, לכל לעולם. מדובר על דמויות, לא מדובר על סתם אישה, כמו אישתו של אברהם, ועוד.
ניצה: מה בעצם מסמל לנו מוטיב העקרות בחברה של היום?
שהעולם לא מסודר, שהמשפחה לא מסודרת, שהעולם כמשפחה לא מסודר. אין לאישה את הגבר המתאים, את הגבר הנכון שאיתו היא יכולה להוליד ילדים ולהקים בית, זה מה שקורה היום.
ניצה: חנה מתפללת, היא נושאת תפילה ומתחננת להרות וללדת. ואכן היא יולדת אחר כך את שמואל שהופך להיות שמואל הנביא. מה אנחנו יכולים ללמוד היום מחנה, מהדרך שלה, ומה היא בכלל תפילת חנה?
תפילה זה חיסרון, זה גילוי החיסרון שמאוד רוצה להגיע לתיקון העולם. שמואל גרם להרבה מאוד תיקונים בעם ישראל. הוא פעל בצורה מאוד חזקה לאיחוד העם, הוא הוסיף חוכמה גדולה לקיום העם, לזה חנה התפללה. זאת אומרת, לא מדובר על אישה שחסרים לה ילדים, התורה לא מספרת לנו על זה. אלא כל הדמויות האלה, כמו אסתר, ועוד, כולן פועלות לאיחוד, לחיבור. כי זה מה שחסר, וזו הדרישה של כל הנשים הנביאות. הדרישה שלהן היא לאיחוד, לחיבור.
מאברהם והלאה, העם שלנו דאג רק להחזיק את עצמו כמשפחה אחת. כלפי הדמות הזאת, כלפי הדוגמא היפה והנעלה הזאת תמיד בדקנו את עצמנו. לאן להתקדם, מה לעשות, לאן ללכת, האם למלחמה או לשלום. באיזה כיוון לבחור, בכיוון הזה או הזה, באיזו דרך, וכן הלאה. כל הבדיקות היו לפי קריטריון פשוט אחד, לפי מבחן אחד, האם אנחנו מתחברים, האם אנחנו יותר קרובים למשפחה אחת, האם יותר הדוקים, או לא.
לכן כל הדמויות האלה שאנחנו רואים, מדברים רק על מאבק. התורה מספרת לנו רק על המאבק של הכוחות שיש בתוך האדם ובתוך העם. איך אנחנו מתחברים כמה שיותר ויותר למשפחה אחת. אבל במקום להיות באהבת אחים, באהבת לרעך כמוך, נפלנו לשנאת חינם והכל נהרס.
ניצה: על מה אני מתפללת היום, עבור מה אישה בחברה הישראלית צריכה להתפלל?
על מה אישה מתפללת בבית? קודם כל על שלום בית.
ניצה: נכון, שלום ובריאות.
גם אם יהיה פחות כסף, פחות משהו, אבל העיקר שכולם יהיו מאוחדים, שכולם יהיו בחיבור, שבין כולם יהיה חום. לזה במיוחד האישה רגישה. אם יש הרגשה יפה וטובה בין כולם, אז היא מאושרת.
זו יכולה להיות אישה שחיה ממש במעברות, או אישה שחיה בארמון, לא חשוב. אם אין קשר יפה בין כולם, בין כל בני המשפחה, אז המלכה יכול להיות ממש בצער, ואישה ענייה יכולה להיות מאושרת.
ניצה: חנה ידועה גם בשם "תפילה", שהיא תפילת "הודיה". אחרי שחנה הרתה וילדה את שמואל, היא התפללה כדי להודות. מה הכוונה "הודיה", על מה אנחנו צריכות להודות?
היא מרגישה שהיא מאוד קרובה לטבע. שיש בא כוח א-לוקי, היא מולידה, מעניקה, מחלקת ומכילה את כולם, זה אותו כוח שבא מהבורא. זה כוח החיות, כוח החיים, היא יותר מרגישה את הקירבה שלה לטבע. זאת אומרת בזה היא מתמלאת.
האישה בעצם מקשרת אותנו לכוח העליון, כך אנחנו לומדים גם מחוכמת הקבלה, זה נקרא "אמא עילאה". זו דרגת הבינה המיוחדת שמשם בא כוח ההולדה, כוח ההשפעה, הכוח המחייה את הכל. גם הטבע זה אמא.
ניצה: אם אני מתפללת על שלום הבית ועל שלום בית ישראל, אז על מה אני מודה?
על כך שהצלחנו לחבר את כולם. הצלחנו להגיע מעל כל ההתפרצויות האגואיסטיות שיש לנו. הרי אנחנו התפתחנו לאורך כל ההיסטוריה שלנו על ידי האגו שגבר והתגבר, עד שתלמידי רבי עקיבא נפלו מדרגת האהבה, מאהבת אחים, מכל ישראל חברים. הרי אחים אנחנו, כולנו באנו כאחים מבני יעקב.
לכן בזה שאנחנו מגיעים לחיבור בינינו, זו שמחה. על האמא המאושרת כתוב הרבה בספר תהילים, ובשירים. הסמל שלה זה "שכינה", זו האמא שלנו הכללית שבה נכללים כולם. רק אם אנחנו נכללים בה, במושג הזה, אם כולם יחד בתוך האמא, בתוך השכינה, אז שם אנחנו מקבלים את החיים, את החיות, את כל הברכות.
אורן: הדמות הבאה שנתבונן עליה, זו הדמות של רות המואבייה. רות מסמלת לנו את ההליכה אחרי האידאה, אחרי הרוח, ולא אחרי החומר.
למי שלא זוכר את הסיפור נזכיר שרות המואבייה אומרת לנעמי, "עמך עמי וא-לוהיך א-לוהי". היא עוזבת את ביתה, את עמה, את מולדתה ואת כל מה שיש לה, ומתחברת אל נעמי, אל האידאה היהודית, הישראלית. רות מסמלת לנו איזה מעבר, הצטרפות. ואנחנו באמת רואים לאורך כל ההיסטוריה אנשים מיוחדים שמתחילים לחוש שבאידאה הזאת, של חיים כמשפחה אחת, של חיים באהבה בין אנשים, שם נמצאת התמצית של החיים.
בהצטרפות הזאת נבנית כבר המלכות האמיתית שזה "בית דוד". ואחר כך "משיח בן דוד". זאת אומרת, רק בהצטרפות של כל כוחות העולם, כל העמים, כמו שכתוב "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", "כי ביתי, בית תפילה יקרא לכל העמים", "ונהרו אליו כל הגויים". אמנם עם ישראל מחזיק כל הזמן כמטרה את המושג להיות משפחה אחת, אבל בסופו של דבר, מימנו והלאה המושג הזה צריך להיות למטרה של כולם.
יש גם משיכה מבחוץ, זה מה שאנחנו רואים. כי אם אנחנו נותנים דוגמה לחיבור, למשפחה אחת, אז באים כוחות. באות כביכול נשים, באים כוחות נוספים מבחוץ ומתחברים לאותו האידיאל של החיבור, של משפחה אחת. ודווקא הכוחות האלה שמצטרפים, הם מולידים יחד איתנו את השלמות, כי הם גורמים לזה שכל הבריאה שנמצאת מחוץ לעם ישראל, גם היא תתחבר לאותו רעיון. כי בסופו של דבר כולם צריכים להגיע למצב שכל העולם יהיה משפחה אחת, שכל היקום יהיה כמערכת אחת.
אורן: מה אפשר ללמוד מהדמות של רות ומהמעשה שהיא עושה, מה אני יכול לקחת לחיים שלי היום כפרט בתוך החברה המודרנית. מאיפה רות מוצאת תעצומות נפש לעזוב את הכל וללכת אחרי האידאה, הרי זה דבר שדורש כוחות עצומים. אני חושב שבגלל זה היא סמל תרבות ולראייה לאופק קצת יותר רחוק מהמוכר ומהבטוח. יש לה כאילו כוח לפרק את האזיקים של האתמול וללכת למחר החדש.
איך אני כפרט, או כל אחד אחר, יכול לרכוש כזה כוח כמו שיש לרות, ולקחת את החיים למקום חדש. איך אני יכול להשיל קצת את האבק ואת כל המעצורים, ובאמת לפתוח לעצמי צוהר לחיים חדשים?
עם סיפור בועז, עם כל מה שקורה, אנחנו רואים עד כמה שאישה מסוגלת לזה, היא מבינה שהאידיאל להיות יחד כולנו, הוא באמת הגבוה ביותר. לכן בסופו של דבר נולד ממנה דוד. אנחנו רואים עד כמה האישה מסוגלת להתמודד עם כל הבעיות והקשיים כדי להגיע ליישום. לגבר אין כוחות כאלה.
זו דוגמה לאדם שמוכן להתעלות מעל כל התרבות והחינוך הקודם, מעל כל האגו ששורה בו, ולהכניע את עצמו כלפי אידיאל גבוה. וממש במסירות נפש ללכת ולבצע פעולת חיבור בכל מחיר.
אורן: כמו שאמרת, יש פה משהו מאוד סימבולי בזה שדווקא אותה אישה, שכאילו מתנתקת מכל מה שהיה לה ומכל הבטוח והמוכר, וכאילו נשארת בלי כלום, דווקא היא זוכה לזה שדוד מלך ישראל יצא ממנה.
יש כאילו איזה טריק במעבר בין החיים הישנים אל החיים החדשים והמושלמים. יש צורך מסוים בתכונה של רות להרגיש, להריח, שכאילו היא זוכה בכול רק אחרי שהיא ויתרה על הכל.
זה הדוגמה הראשונה שחווה נתנה בגילוי יצר הרע, בגילוי האגו, ואותה דוגמה מתקיימת בכל הנשים, ובכל הדורות. דווקא האישה מגלה את גילוי הרע, והגבר לא כל כך מודע לזה ולא רואה את זה. הגבר לא כל כך מגלה, ואישה כן מגלה את זה. האישה מוכנה להתעלות מעל האגו, והיא זו שמחייבת את הגבר להתעלות. היא עושה את המהפך, המהפך תמיד בא מהאישה.
אומנם אנחנו מייחסים לאישה כאילו את כוח האגו, כוח הכלי, החיסרון, אבל זה לא נכון. יחד עם זה היא גם מראה את הדרך, יחד עם זה היא גם מגלה את הנחיצות בתיקון. לכן בכל השלבים בהיסטוריה אנחנו רואים פתאום דווקא אישה. כמו עם אדם. בלי מרים מה היה עם קורה משה, מה מה היה איתנו ללא אסתר.
בכל המצבים הקריטיים ביותר תמיד מופיעה אישה, אפילו רות המואבייה, והיא מוסיפה ביאור לחיבור הנוסף שחייבים עכשיו לעשות וגם נותנת דוגמה. הנשים מחייבות את הגברים לבצע את התיקון. האישה שולחת את בעלה לעבוד, להרוויח, להביא כוח, והיא כבר תדע איך להשתמש עם הכוח הזה. כמו בטיפת זרע, הגבר מביא טיפת זרע ואישה מפתחת אותו, היא מולידה.
יש כאן חלוקת תפקידים, אומנם אני לא רוצה למחוק לגמרי את הכוח הגברי, את ההשתתפות של הגבר בכל הדברים האלה, אבל האישה היא שמעוררת, מובילה. היא גם מציירת את התיקון, כי היא מארגנת את הבית, היא נותנת את כל התמונה. לכן בדוגמה של רות המואבייה אנחנו רואים בצורה שיטתית כמה פעולות היא עושה כדי להגיע למימוש. גם נעמי, אנחנו רואים איך שתיהן פועלות.
אורן: שתי דמויות נשיות.
כמו אימו של משה ומרים. ככה זה.
אורן: שתי נשים
כן. אנחנו רואים את זה בהרבה מקומות.
ניצה: אנחנו מדברים כל הזמן על אותו כוח שיש באישה, על הכוח הנשי. ואנחנו יודעים ששימוש בכוח זה תלוי באיזה שימוש, באיזה אופן משתמשים בו.
עכשיו אנחנו רוצים להזכיר כמה נשים שדווקא עשו אולי שימוש הפוך. הראשונה שאני יכולה לחשוב עליה היא אשת לוט, באיזה אופן היא השתמשה בכוח שלה דווקא כדי לעצור או לעכב, פעולה הפוכה בעצם?
יש הרבה דוגמאות.
אורן: אני רק אזכיר לצופים שלא בדיוק זוכרים מה אשת לוט עשתה. כשסדום הוחרבה ולוט ואשתו ומשפחתו עוזבים את סדום, והבורא אומר לא להביט לאחור, אשת לוט מסתובבת ובכל זאת מביטה לאחור. והסיפור מספר שהיא הופכת לנציב מלח. והסיפור הזה בא ללמד אותנו שלא להתבונן לאחור. אז מה לגבי התכונה הנשית הזאת?
כל הסיפור כבר מובן.
אורן: סיפור זה מה שנקרא היה היה. ההיה היה פחות מעניין.
מוסר השכל.
אורן: פחות מעניין אותנו היה היה.
אורן: איך זה רלוונטי להיום?
לא להסתכל אחורה זה ברור.
ניצה: מה זה אחורה בעצם? הסתכלות אחורה זה להסתכל על מה?
בית הרוס. צריכים להקים בית חדש, צריכים ללכת לדרגה חדשה. אישה לא מעוניינת, היא נמשכת לאחור. למרות שרוצים ללכת קדימה, ויש דרך קדימה, היא מתנגדת לזה. נציב מלח זאת אומרת, במקום מתוק, זה נקרא טוב, הופכת להיות למלח, למלוח. יש כוח כזה גם באישה, כמו בכל דבר, אין רק כוח אחד, יש כנגדו בטוח השני. אז דוגמה, יש הרבה דוגמאות כאלה. "זה כנגד זה ברא א-לוהים"[1] ובאמת אנחנו צריכים להראות כאן דוגמה. גם אנחנו עובדים עם הקהל הרחב ורוצים ללמד את החינוך האינטגראלי.
אורן: מה זה אומר, באמת בתפיסה החברתית החדשה, לא להביט לאחור? מה העיקרון הזה אומר? אם אנחנו רוצים ליצור פה יחסים כמו משפחה אחת, מה לא כדאי לנו לעשות? מה יקרא שאנחנו מביטים לאחור ונופלים?
הרגל נעשה טבע, וקשה לנו לצאת מזה. אני פוגש הרבה מקרים, זוגות שאוהבים לריב פעם בכמה זמן ויש צעקות. אתה יכול להיכנס למשטרה לשאול, יש כאלה משפחות שבלי זה לא יכולים לחיות, זה נורמאלי אצלם. עד שמרביצים זה לזה ומה לא.
וזה הופך להרגל ולא יכולים בלי זה, בפרט, שאנחנו מתחילים עכשיו חינוך אינטגראלי ורוצים להשפיע לבני אדם. יש להם מין מגמה להמשיך כמו שהיה, והם לא מבינים, לא מרגישים שזה מצב לא טוב. הם התרגלו אליו. אז אנחנו עובדים, אנחנו מתקדמים, תסתכלו מה שאתם עושים, איזו משפחה יש לכם? אילו ילדים? מי מטפל בילדים? מתחנכים בחצר, חוגים וזהו. מה הם נותנים לכם? מה יש לכם שיש לכם דירה כל כך יפה? אבל תראו מה שיש לכם מהחיים, אתם נהנים מזה? אתם רוצים לתת תענוג לקירות שאתם צובעים בצבע יפה? אתם נהנים מהצבע הזה או לא?
זאת אומרת, יש כאן מין עצירה וזה מורגש אצל חלק גדול מהציבור עד שהוא שומע. גם כאן האגו של האדם שלא רוצה, הוא מסביר לאדם שכדאי להישאר כמו שאתה, תעזוב, זה יסתדר, כולם כך, כלי התקשורת שמשפיעים, הכל. יש עם מה להתמודד, העיקר זה להבין שאם הטבע מחייב אותנו להגיע לצורה של משפחה אחת, כי המשבר מגלה שאנחנו כולנו קשורים, וכך זה רק בצורה כזאת, אם אנחנו נקבל, אנחנו נצליח ונרוויח כולנו, בהרגשה, בבריאות, בכל דבר, אז אנחנו חייבים לקחת את זה פעם אחת ולתמיד כמטרה שלנו ולעשות הכל כדי לצאת מהמצב ההרוס הזה, מהמשבר ולא להיות כאשת לוט.
וזו בעיה כי זה נמצא שלנו בטבע. אנחנו עצלנים וכך כל אחד ואחת, ואנחנו לא יכולים אפילו לשמור על עצמנו, אלא כולנו נמשכים לאיכשהו זה יעבור, אני כמו כולם, קודם הם יעשו, אחר כך אני אולי, זה אשת לוט.
ניצה: אשת לוט זה בעצם גם ההתבוננות הקודמת, התפיסה הקודמת, הפרדיגמות השונות שלנו, דפוסי החשיבה הישנים, שיש לנו נטייה כל הזמן לחזור אליהם.
מי שנשאר ולא הולך לפי מה שהחיים מזמינים אותו לאותם השינויים, אז הוא נשאר כאשת לוט. כל המשפחה, כל הבית שלו נהרס, סדום, וגם הוא עצמו.
ניצה: יש עוד שתי נשים שאנחנו רוצים להזכיר, איזבל המלכה שהייתה אשתו של המלך אחאב וגם עתליה שככל הנראה הייתה הבת שלו.
אתם צריכים לספר על זה. מי מכיר אותן?
אורן: אנחנו נגיד עליהן רק שתי מילים.
ניצה: רק את העיקרון שלהן, העיקרון ששתיהן הסיטו לעבודה זרה. מה זה אומר עבודה זרה? אני מתכוונת שאנחנו צריכים להבין כרגע מה זו עבודה זרה בחברה שלנו?
זה כל האופנה, כל הדברים שמנתקים אותנו. אני לא נגד זה, אבל לכל דבר יש משקל מיוחד. אין דבר רע בעולם, רק תלוי עד כמה אנחנו מפריזים בו או לא, באיזו מידה אנחנו נותנים לו חשיבות בין כל הדברים. גילוי הרע צריך להיות, וקצת מריבות, אבל כדי לגדול. כדי לקחת את זה ביחס, בפרופורציה יפה ולהתקדם.
גלגל מסתובב אחורה וגם קדימה, אחורה וקדימה, אחרת הוא לא זז. כך אנחנו כל הזמן, ימין שמאל, ימין שמאל, אבל הכל צריך להיות במידה ובמשקל. זאת אומרת גילוי הרע לא על מנת לקדם את האדם הוא לרעה.
אורן: לא הבנתי.
נניח שאני מתחיל לריב אתך. אני יכול להגיד, בוא נשפר את היחסים שלנו. אתה אומר, מה פתאום? הכל בסדר. אני אומר, לא בסדר, אתה רואה כאן וכאן ואולי כאן וכאן. אני מגיע אליך על מנת לשפר את היחסים בינינו, המגמה לטובה, ואני לא זז מהמגמה הזאת, כל הזמן הולך קדימה, להיות יותר מחוברים, יותר משפחה, יותר אחים.
אורן: זה נקרא "עבודה נכונה"?
זו עבודה נכונה. אם אני הולך לא במגמה נכונה מלכתחילה ומגלה את הרע ללא כסוי, ללא הכוח שיהיה לי, כוח הערבות, הטוב, אז יש בעיה. זאת עבודה זרה. עבודה זרה זה להרוס את המושג משפחה אחת. זרה לנו, הפוכה ממה שאנחנו צריכים לעשות, זה נקרא "עבודה זרה".
ניצה: ומה שמסיט את המחשבה שלנו וגורם לנו לעבוד עבודה זרה זה בעצם כל מיני דברים כאלה.
במיוחד רכילות. אין דבר יותר גרוע, "לשון הרע" זה נקרא. בין נשים לצערנו זה דבר נפוץ ביותר. גברים לא כל כך בנויים לדיבור, יותר למעשה, יותר לשקט. הם יכולים לשבת שעה לשתות בירה, לעשן סיגריות, לראות כדורגל או משהו בטלוויזיה. שעה, שעתיים, זהו הם לא צריכים לדבר. נשים, הן לא רוצות שום דבר, העיקר זה ביניהן, כך כל אחת שיהיה לה רק זמן לדבר לפני החברות.
ניצה: בהחלט, זה משמעותי מאוד אצל נשים.
מתאספות נשים כל אחת מחכה מתי אני אדבר. לא שזה רע, השאלה על מה? השאלה מה זה גורם? אם זה מרבה שלום בעולם, אז אדרבא, אנחנו לא הולכים נגד הטבע. אם זה ניתן כך לאשה ולא לגבר, ודווקא אנחנו צריכים להשתמש בזה, בכוח האישה, בדיבורים, ביכולת הנשים להיות מעורבות על ידי הדיבור.
לכן כל דבר שהוא מושך מלבנות ולהיבנות זה נקרא "עבודה זרה". וכאן אנחנו צריכים לשים לב, העיקר שכל החיבור בין בני אדם ובמיוחד בין נשים שיהיה ממש לכיוון הטוב, ללא רכילות, ללא לשון הרע.
אורן: עוד דמות שאני רוצה שנדבר עליה ומה היא מסמלת לנו בתהליכים של בניית יחסים חדשים, מתוקנים בינינו, כאן בישראל, זאת דלילה. יש לנו את שמשון הגיבור ואת דלילה הפלישתית. שכנראה הייתה אשה מאוד יפה, היא בעצם באה כסוכנת חרישית שמצליחה לפתות את גיבור ישראל, להפיל אותו בפח, לגלות מה הוא סוד כוחו, השערות שלו, ולגזוז לו אותן ולהפיל אותו ולהפיל אחריו את כל ישראל.
השאלה הזאת על התכונות האלו זה כמו מרגלת קטנה, כמו סוכנת חרישית שבעורמתה יכולה להפיל. אנחנו מביאים אותה כדוגמה, לא כי היא מעניינת אותנו במיוחד, אלא כדי ללמוד מה התכונה המיוחדת הזאת דווקא לאישה.
היא מסוגלת לסובב את הגבר לכל הכיוונים.
אורן: אז מה אנחנו צריכים היום ללמוד בבואנו לבנות יחסים חדשים, מתוקנים בינינו כאן בארץ. מה התכונה הזאת שיכולה לצוץ בינינו שהיא תהיה כמו דלילה, שיכולה להפיל אותנו ולנתק את האחיזה שלנו בכוח, להחליש אותנו?
באשה יש יכולת להיות בשתי הדמויות, דמות פנימית ודמות חיצונית. מה זאת אומרת? זה כמו הכוח העליון, שהוא בעצמו ומציג את עצמו כלפינו. כמו אמא עילאה או כמו אמא. היא בעצמה אשה, יש לה בעל, חיים אישיים פרטיים שלה וכולי, והיא גם מציגה את עצמה כלפי הילדים כמו אמא ואם צריך מציגה את עצמה כלפיהן כמו חברה, מורידה את עצמה ומשחקת איתן כמו חברה. כלפי הבעל היא מציגה את עצמה כאישה, בעבודה שלה היא מציגה את עצמה כמומחית במשהו, יש לה הרבה מאוד לבושים.
לגבר אין יכולת מצד הטבע להיות בהרבה לבושים. אם נשים היו נמצאות בפוליטיקה, הן היו הרבה יותר ערמומיות מגברים, הרבה יותר. יש להן יכולת להתלבש, אישה כל הזמן משחקת. מה שהיא חושבת בפנים, מה שהיא מכינה, מה שהיא מסובבת, גבר לא יבין. כמו שילדים לא מבינים אותה, אבל זה לטובתם מה שהיא עושה.
היא גם יכולה להשתמש ביכולת שלה מהטבע כמו בינה עילאה, תתאה, כמו שהיא מולידה, יש לה פרצוף חיצון. יש לה הבעה חיצונה "רחם" מה שנקרא שזה כלפי הדור הבא, הנקה כלפי הדור הבא, יש לה כאלו תפקידים שזאת היא וכלפי הילדים, כלפי הנכדים, קטנים, גדולים, גבר, קרובים, והיא מסתדרת עם כולם, אין לה בעיה.
לגבר זה כאב ראש גדול להיות כך. הוא צריך עכשיו לשחק עם מישהו, עם משהו, הוא צריך לחשוב איך אני מוריד את עצמי, זה בכוח. היא לא צריכה כוח מיוחד, היא בנויה כך מהטבע ולכן אם היא משתמשת בזה לא לטובה זאת הדוגמה של הדלילה.
אורן: אז טעמנו באמת גם מהדוגמאות של שימוש בכוח הנשי לשלילה.
זה רק אומר לנו עד כמה שאנחנו צריכים להיות מלומדים, לגשת לנשים ולארגן אותן שיתמכו בכל תיקון העולם להיות כמשפחה אחת.
ניצה: פתאום קפץ לי הביטוי הזה "אישה בונה אישה הורסת", זה בדיוק שני הכוחות. או שהיא בונה או שהיא יכולה לרסק הכל. בדיוק באותו כוח, בדיוק באותם אלמנטים של משחק, של ריקוד, של שירה, השאלה לאן לוקחים את זה. לפיתוי ולדלדול הכוחות או דווקא לאיזו בניה והתבוננות פנימית.
כמו שעושה מרים וכמו שעושה דלילה.
ניצה: אשת חייל. אנחנו רוצים לסיים עם אשת חייל. אשת חייל זה סוג של שיר הלל לאישה אידיאלית.
מי ימצא?
ניצה: אנחנו מחפשים אותה. אישה אידיאלית שכאילו יודעת לעשות שימוש נכון, מושכל, חכם בכל התכונות, בכל האיכויות שיש לה.
קודם כל אנחנו מבינים שבלי התמיכה הזאת, בלי עזרה, בלי הכוונה מצד האישה, שהיא סובבת גבר, שהיא מארגנת ומכינה אותו, מלמדת אותו, מכוונת אותו, אז לא יוצא לנו איש חייל. נוקבא, אדמה, אמא, זה מושג שממנו גדל האדם, נולד וגדל. גם פיזית וגם רוחנית.
ולכן אם אנחנו חושבים לבנות משהו באמת, צריכים לבנות מהקרקע, מהאישה, ולכן הכיוון שלנו, הפניה שלנו צריכה להיות קודם כל לנשים, שיש בהן חיסרון לראות את המשפחה, לראות ילדים מוצלחים, המשך, זה בא אצלן מבפנים, ובוער וטבעי. ולכן כשאנחנו פונים, בטוח שעם פניה נכונה שלנו אנחנו יכולים למצוא שם תגובה נכונה.
אורן: אז בוא תפנה, אנחנו שתי דקות לפני סיום התוכנית והייתי רוצה שמקרב לב בצורה הכי רגשית ונוגעת תוכל לדבר לא אלינו אלא ישירות לאישה שצופה בך עכשיו ושומעת אותך בפעם הראשונה בחייה. מה יש לך לספר לה שהיא לא יודעת על החיים החדשים, על החיים הטובים שלה ושל בני משפחתה?
אני לא כל כך מוצלח בדיבור היפה, כבד לשון אנוכי, אבל הייתי אומר שכולנו רוצים לראות את עצמנו, ובמיוחד את הילדים והנכדים שלנו, מוצלחים, בריאים, חיים בעולם בטוח, בעולם הנאור, שהתמלאו כל משאלותיהם. ואי אפשר לעשות זאת אם אנחנו לא נארגן סביבה שנקראת "משפחה".
סביבה כמו שאנחנו מגלים עכשיו שחייבת להיות בגודל של העולם כולו, ואנחנו צריכים לתת דוגמה לזה, מפני שזה גם בתוך הנשמה שלנו. אנחנו כעם התחלנו מהמושג הזה, מהמטרה הזאת, להיות כמשפחה אחת. כך לימדו אותנו אברהם ושרה, כך אנחנו צריכים להמשיך. רק בזה נמצא את הצורה הנכונה והמוצלחת שלנו, ואף אחד לא יוכל לגעת בנו, אף אחד לא ירצה להזיק, אלא כולם יראו בזה דוגמה, אור לגויים, ויבואו אלינו כמו רות ויתחברו אלינו וירצו להגיע לאותה משפחה אחת. כמו שכתוב שנהרו אליו כל הגויים, שכל העולם יבוא לתיקון כאיש אחד בלב אחד, וכך אנחנו נגיע לכל התיקון, למשפחה יפה.
והכל תלוי באימא הגדולה, באשה החכמה, שהיא תחייב את כל העולם לממש את הדרישה הטבעית שלה, החזקה, הבסיסית, וכל כוחות הטבע אז יסייעו לה ונגיע לעולם הטוב.
אורן: אמן ואמן. תודה רבה. תודה ניצה מזוז, תודה גם לכם שהייתם אתנו, עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב, חיים חדשים.