אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו מזמינים אתכם להצטרף לדיון שלנו. אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן איך אפשר לבנות את החיים שלנו כאן בישראל כמו משפחה אחת גדולה. מה זה כמו משפחה? שאתה קם בבוקר ומרגיש שאוהבים אותך, שרוצים בטובתך, שחושבים עליך טוב. לקום עם אור גדול בעיניים, כל אחד במשפחה הפרטית שלו. ויותר חשוב, כולנו ביחד כחברה ישראלית חדשה שבונה לעצמה חיים חדשים כמו של משפחה.
כדי להבין מה זה כמו משפחה, בכל דיון אנחנו משתדלים לבחור היבט מסוים מתוך התרבות שלנו הישראלית, לפעמים הולכים קצת יותר אחורה, עד התרבות היהודית שלנו, ורוצים ללמוד מתוך הדברים שהיו, איך אנחנו צריכים ללכת היום קדימה בעתיד. ואת הדיון היום אנחנו רוצים להקדיש לזווית מאוד מאוד מיוחדת, אנחנו רוצים לבחור דמויות נשיות בולטות בהיסטוריה היהודית שלנו, ודרכן להבין את התכונות, את המאפיינים, את הדברים המיוחדים שיש בכל אישה, שיכולים היום לשמש אותנו בצעידה קדימה אל חיים חדשים.
ניצה, תתחילי את הדיון ותכניסי אותנו אל עולם האישה המשמעותית.
ניצה: כשאנחנו מסתכלים על ההיסטוריה שלנו היהודית, אנחנו רואים שיש לא מעט נשים שהובילו שינויים משמעותיים בחברה ובעם, חלק ממש הצילו את העם בשינוי גורלו. אנחנו נרצה להתבונן ולראות מה אפיין אותן, מה היו הקווים שהנחו אותן, מהן התכונות המיוחדות שלהן. נשים אלה מהוות מעין דוגמה וסמל, ואפילו מופת לחברה. אנחנו היינו רוצים לצלול פנימה וללמוד מהן, אבל לפני ההתבוננות פנימה, אולי נשאל שאלה יותר כללית, על תפקידן של הנשים באותה המערכת שנקראת משפחה אחת, באותו חזון מיוחד של משפחה אחת, מה תפקיד האישה, כפי שאתה רואה אותו?
תפקיד האישה זה לשמור את המשפחה, את המסגרת המשפחתית ולפתח משפחה. לעורר את הגבר לזה, לכוון אותו, וכך להמשיך. כי בסך הכל במשך כל ההיסטוריה מאז שהיינו במשפחה הטבעית, כשחיינו במערות וביערות ועד היום, אנחנו נמצאים בתהליך בלתי פוסק של בניית המשפחה.
עד האדם הראשון חיינו בצורה טבעית במבנה המשפחתי. פעם ראשונה שהתגלה האגו בין גבר ואישה, בכל אחד מהם, זה היה עם מקרה האדם הראשון, שאנחנו לומדים אותו לא בצורה כזו, אבל אני לא רוצה עכשיו להתחיל בביקורת השוואתית וכולי.
מה בעצם רצתה חווה מאדם? שיהיה יותר צמוד למשפחה, ויותר דואג למשפחה, כאשר היא גילתה שביניהם נכנס הנחש, האגו. וכל אחד הוא עם הרצון, עם האינטרס האישי שלו, ומשהו קורה ביניהם, איזושהי תקלה, שהוא לא דואג מספיק, ואולי גם היא לא כל כך. אבל הגילוי הזה בא מצד האישה. ומאז והלאה אנחנו רואים שמשפחה זה מאמץ. צריכים את זה לבנות, זה לא בא בצורה טבעית כמו אצל החיות.
עד אז זה היה כך, שכל אחד הרגיש, "היא מתאימה לי, כי לפי מה שאני, כך גם היא, באותו גובה, אותו טעם, אותו כיוון, מאותן המשפחות". זאת אומרת, הכל היה ברור, והיצר האגואיסטי לא היה בוער ביניהם, שכל אחד רוצה לנצל את השני וכולי. ואילו מימי האדם הראשון והלאה, גם בתוך המשפחה, ולא רק בין בני האדם, נכנס האגו ומשחק תפקידים, וכל אחד רוצה במקצת, במשהו לנצל את השני.
ומאז והלאה ועד ימינו, זה הגיע למימדים שהיום אנחנו בכלל לא רוצים משפחה. לא רוצים להתחתן, לא רוצים להתחייב, לא רוצים ילדים, לא רוצים כלום. בשביל מה לנו את זה? עברו כמעט ששת אלפים שנה, אבל למרות זאת המשפחה זה יסוד העולם.
ואנחנו רואים שאם זה כך יימשך, אז זה יגיע למצב שפרט למספר ציוויליזציות שהן עדיין נמצאות בהתרבות, כמו האיסלם, כמה מדינות באפריקה ואולי בעוד כמה מקומות בעולם, כל יתר הציוויליזציות נמצאות בצניחה. זה קורה באמריקה, בדרום אמריקה, על אירופה בכלל אין מה לדבר, אבל זה גם קורה ברוסיה וגם בסין. ואפילו הערבים שהולידו פעם שמונה ילדים היום מולידים שלושה.
ויש בזה גם הרבה בעיות כלכליות, בעיות עם הפנסיות למבוגרים, כי אין מספיק צעירים שעובדים ומממנים את קופת הפנסיה. בקיצור, המון בעיות. זאת אומרת, אנחנו רואים שהאגו הוא הסיבה לזה, הוא פועל בצורה כזו שהוא מרחיק בין בני האדם, אפילו בתוך המשפחה. פעם היה המושג "ביתי הוא מבצרי", והיום זה כך אם אני לבד. ואם אני עם משפחה, אז כל האויבים נמצאים בבית, "אויבי איש יושבי ביתו"[1], כך זה יוצא. אין מה לעשות.
את זה גילתה בפעם הראשונה חווה ולכן היא אם האנושות המודרנית. אמנם עברו כבר ששת אלפים שנה, אבל אותן הבעיות, אותן הצרות, וכל מה שהם גילו, זה היא גילתה. והגבר כרגיל, כנראה שלא ראה כלום. אני חושב, שאנחנו מסכימים לכך שהרבה דברים הוא לא רואה, במיוחד ליקויים במשפחה והאישה כל הזמן אומרת, אנחנו צריכים לדבר על היחסים בינינו. כך היה, וכך גם היום.
אני לא יודע אם אדם סירב לזה או לא, אבל הנשים התחילו לטפל בזה מאז ולתמיד. ואנחנו רואים שזה בתרבות של כל עם ועם שהולכים לחכמים, כדי שיהיה שלום בית, ומאז והלאה כבר אפשר להגיד שזו משפחה. משפחה זאת אומרת, חיבור בין האנשים שכל אחד מהם מרגיש שאם לא היתה ההתחייבות ההדדית, הוא לא היה שייך לשני. כלומר, יש כאן משהו מעבר לטבע הבהמי, הגשמי שלנו, ושזה באמת מחייב. אז ילדים, משק בית, החברה, היו מחייבים בני אדם במשך המון דורות. ואנחנו רואים שבזמן האחרון גם זה נשבר. זה לא מחייב אותי ואני יוצא. נעשתה איזה קלות בזה, והאגו לא מאפשר לנו יותר. אבל האישה בכל זאת תמיד היא זו שהייתה מעוררת את הדברים.
ומפני שמטרת הבריאה, אם אנחנו מסתכלים על הטבע, שכולנו נהיה משפחה אחת, אז במיוחד היום אנחנו מגלים, בזכות המשבר שאנחנו עוברים, שחייבים להיות מחוברים יחד, כמו שכל הטבע הכללי, ולהיות בהרמוניה עם הטבע, כי רק אז אנחנו משיגים יכולת לשגשג בכל שטחי החיים. והחיבור מתחיל במשפחה, שהיא בעצם אותו יסוד של כל האנושות. ואחר כך ממשפחה למושבה, לעיר, למדינה, ובין המדינות, עד לכל העולם.
היום אנחנו מגלים רשת קשר בין כל בני האדם שבעולם, ואנחנו לא יכולים לברוח מזה, ואם אנחנו מסתכלים על כך בצורה גלובלית, אז אנחנו משפחה אחת, אמנם הרוסה, שכולם בה מתקוטטים זה עם זה, למרות שאנחנו אחים.
ואני חושב שגם כאן, אם אנחנו כבר קופצים לסוף הסיפור שלנו, גם כאן צריכה לקום אישה, דמות אישה, אולי ארגון נשים גדול, שינענע את עניין ויגיד "מספיק" אנחנו צריכים שוב לבדוק מה קורה במשפחה שלנו, אנחנו צריכים לראות מה קורה כאן בבית שלנו ובואו ונסדר את הכל.
והאישה כרגיל, קוראת לגבר, לדמות הגבר הכללית, ולילדים, כי היא מרגישה את עצמה כבעלת הבית, ואנחנו יודעים שבמושג הבית האישה שולטת, ושם היא קוראת את כולם לסדר. אז אני מאוד מקווה שבעתיד הקרוב אנחנו נראה דמות כזו של אישה שקמה, באיזה ארגון בינלאומי גדול שקם, ואומרת, זהו, דיינו, אנחנו חייבים לסדר את הבית. למרות שבינתיים הנשים לא נמצאות בשורה הראשונה של כל ההתקדמות האנושית.
אחרי חווה, אנחנו רואים שזה קרה פעם שנייה לתפקיד האישה, שגם היא תפקדה בצורה מאוד בולטת, זו שרה אמנו, שפעלה במקביל לאברהם בקומה זקופה, ופתחה גם היא אוהל משלה וקיבלה את כל הנשים, ואברהם קיבל את כל הגברים, וכך הם חיברו את כולם למשפחה אחת. היא מצד הנשים והוא מצד הגברים. וכשהייתה להם כבר קבוצה גדולה, שכולם החליטו להיות ב"ואהבת לרעך כמוך", בחסד הדדי. הוא לימד את הגברים והיא לימדה את הנשים, והם התחברו והתחתנו והביאו הרבה ילדים, וכך מהקבוצה הזו תוך כמה דורות נעשה עם ישראל.
שרה עבדה בצורה ברורה ובולטת ליד אברהם וניהלה תהליך משלה. זה באמת תפקיד מאוד גדול, בפרט כשאנחנו יודעים שלעבוד עם נשים לפעמים זה יותר קל, תלוי במה עוסקים, ולפעמים זה יותר קשה.
ולכן אפשר להגיד שבזכותה קם עם ישראל. כי אימא זה אימא. אנחנו יודעים שכמו במשפחה הכל תלוי באמא, האבא לא מסוגל לעשות שום דבר לחינוך הילדים, לתחזוקת הבית, לחיבור, ללימוד. ובפרט אז, שלא היו בתי ספר, לא מערכות ולא כלום, הכל היה תפקידה של האישה. אישה זה קרן הפנסיה, ואישה זה הבריאות, ואישה זה המטבח ואישה זה האוכל וגם סביבת הבית הכל. זה הכבשים, הפרות, זה אפילו חקלאות קטנה שהייתה אולי, הכל זה רק אישה, אישה, אישה ואין משהו ששייך כל כך לגבר. ולכן אנחנו צריכים לראות את תפקידן שהוא היה מאוד מאוד יסודי וקובע.
ואחרי שרה אלה האמהות ואני לא רוצה עכשיו להיכנס יותר פנימה, לרבקה, רחל, לאה, אסנת. האשה הייתה בתפקיד גם מצד הטוב וגם מצד הרע, תלוי על מי אני אנחנו מדברים.
היתה אשת פוטיפר וליד זה אסנת ואחר כך בתיה בת פרעה שגידלה את משה, אחר כך ציפורה אשתו של משה שגם עזרה לו הרבה וחינכה לו את הילדים. והתפקיד הבולט ביותר, היה של מרים שעזרה למשה לגדול ואחר כך עזרה לו במשך כל הדרך שלו, והייתה מנהיגה לידו, כשהיא מנהיגה של כל הנשים במצרים וביציאת מצרים.
אנחנו לא כל כך רואים את זה, כי אישה תמיד פועלת ביתר צניעות מהגברים, אבל בעוצמת יתר מהגברים. וכמו שאנחנו גם היום אומרים, שאחרי כל גבר מוצלח עומדת אישה. כל ההצלחה שלו זה בגלל שישנה אישה שמכוונת אותו ואומרת לו ונותנת לו טיפים. יש לו וודאי עוצמה והכל משלו, אבל בלי התמיכה שלה אין דבר שיצליח.
ומרים כאן זה קודם כל נביאה, כמו האמהות שלנו. "נביא" נקרא אדם שנמצא בקשר ישיר עם הבורא, עם הכוח העליון, עם הנהגת העולם ומכיר את הטבע. אני לא מדבר בדרגה דתית אלא גם בדרגה החילונית, תלוי איך שכל אחד רוצה לראות. זהו אדם שמכיר את הטבע, מכיר את המנגנון הזה, איך זה פועל, איך כל הדומם, הצומח, החי, המדבר, כל היקום, לפי איזה תוכנה הוא מתקדם לאותה המטרה שהכל יהיה בהרמוניה. הטבע כולו נמשך לאיזון, להרמוניה. זאת אומרת משפחה אחת. אז אישה מרגישה את זה מתוך בטנה, הגבר לא כל כך, לכן צריכים לכוון אותו לזה.
לכן "שמע בני תורת אמך". זה "תורה" שבאה מאמא, וכוח ההגבלה איך לסדר את זה בא מהאבא. ומרים עשתה ליד משה את כל העבודה הזאת. אנחנו כרגיל לא רואים את זה, אבל במעמד הר סיני הנשים עמדו סביב הגברים והן בעצם חייבו אותם לבנות עצמנו כמשפחה אחת. כי מה הם דרשו מהם במעמד הר סיני? להיות "כאיש אחד בלב אחד", "כל ישראל חברים", להיות בערבות הדדית, בעצם זה משפחה. הגברים עמדו סביב ההר וסביבם נשים וילדים, והן ממש דחפו וחייבו את הגברים לקבל את התנאי הזה, שבלעדיו אנחנו מאבדים את עצמנו, אנחנו כבר לא עם ישראל.
עם ישראל זה לפי מה שאברהם אבינו לימד אותנו, שאנחנו משפחה למרות האגו שגובר. אז יש בינינו עכשיו הר סיני, פרעה, כל האגו הגדול פורץ בינינו ואנחנו נמצאים בקטטות ובכל מיני חשבונות זה עם זה וזה עם זה. זה נקרא, שרק עכשיו התפטרנו קצת ממצרים, אבל עדיין אנחנו נמצאים ממש בצורה כזאת. גם כל עבודת מצרים זה להתחבר בינינו ופרעה בכל פעם מפריד, אנחנו רוצים להתחבר והוא כל פעם מפריד. זאת אומרת, הייתה כאן עבודה הדדית של גברים ונשים להיות מחוברים, לשמור על אותו עקרון של משפחה אחת.
בכלל צריך לראות את כל האנושות איך היא מתקרבת ליום הדין, וכמו במעמד הר סיני שנשאלו "האם אתם רוצים להיות משפחה אחת?". ועכשיו במיוחד אנחנו נמצאים באותו המעמד. 20:54
אם להתעמק במה שקרה לנו אחר כך בהיסטוריה, אפשר לספר על הרבה דברים שגרמו הנשים להיסטוריה גם לטובה וגם לרעה. הנשים תמיד היו קמות ומתגלות, כדי להיות נקודת המפנה, השבירה. וכשקמה אישה, אז היא מנענעת את הכל, ואומרת "זה הדבר הנכון", כשכבר היא לא מסוגלת לבלוע בפנים ואז היא כאילו מתפרצת. אנחנו רואים את זה במשפחות. בדרך כלל יש שקט והגבר לא רואה ולא יודע כלום, ופתאום האשה מתפרצות. הוא לא מבין מה קרה, בעניו הכל היה בסדר ואצלה עד שזה התפרץ היתה אש בוערת בפנים. משהו כמו זה אנחנו רואים בהיסטוריה.
אנחנו רואים נשים בולטות בנקודות זמן בהיסטוריה, שהיתה שם אש בוערת בפנים, ואחר כך קמה אישה ובזכותה מתהפך משהו וממשיך בדרגה חדשה. בכל התנ"ך כשמספרים לנו על נשים, כך הן מופיעות. וברור שהתהליך שנקבע על ידן, זה כבר דרגות גדולות רוחניות, שהיו משפיעות לתיקון העם. נניח בפורים גם כאן צריכים להתאחד יחד וכולם להתפלל. ואסתר המלכה אומרת למרדכי, ומלמדת אותו, "לך לעם ותגיד לו שיתפללו ואני אסתדר עם המלך. אם הם יתמכו בי הכל יהיה בסדר". זאת אומרת, אנחנו רואים שהיא הקובעת.
ניצה: לפני שנתקדם הלאה, יש לנו כמה דמויות וכל אחת מהווה דוגמה וסמל לתכונה, לאופי, או למשהו מיוחד באישיות שלה.
אנחנו יכולים לדבר הרבה על האמהות, כי שם זה יותר נסתר איך כל אחת פעלה לצד ימין, לצד שמאל, איך לחבר את המשפחה שיש חסד, דין, רחמים. איך כל אחת מהן פעלה בצורה אחרת, כדי להביא את המשפחה ליסוד אחד. אבל נלמד אותם בצורה נפרדת בהמשך.
ניצה: כשאנחנו מסתכלים על מרים אנחנו רואים שהיא הייתה דמות מאוד מעוררת השראה ומאוד כריזמטית. אחרי קריעת ים סוף היא לקחה תופים ויצאה במחולות וכך היא סחפה אחריה הרבה מאוד נשים. מה יש בתכונה הזאת? איך היא הצליחה לעשות את זה ומה המשמעות של זה היום, לגבינו בחברה הישראלית?
אנחנו צריכים ארגון נשים גדול, יפה, וחזק, שהוא יהיה בתפקידה של מרים, ויעורר את כל הנשים לעבודה מיוחדת של חיבור בין הנשים. וחיבור זה לא סתם, חיבור בין הנשים זה דבר מאוד מאוד לא מובן וקשה, כי זה לא לפי טבע האישה. אלא החיבור ביניהן הוא כדי לחייב את הגברים להיכנס לחיבור הדדי שאנחנו צריכים כדי להגיע למשפחה אחת.
יש כאן חלוקת תפקידים מאוד ברורה. אישה שדורשת את החיבור וגבר שמבצע את החיבור. אם הם מתבלבלים בתפקידם, הם לא מסוגלים לעשות את זה. כי האישה מרגישה שחייב להיות כאן חיבור והיא דורשת מהגבר. והגבר טוען, "מה את רוצה ממני, מה את צריכה?" הוא לא מרגיש דבר.
אם יהיה קשר בין זכר ונקבה, כניסה הדדית זה בזה, נפשית, רצונית, רעיונית, אבל הבעיה היא שמה שהיא מרגישה כחיסרון אני צריך להרגיש, ומה שאני יכול לבצע היא צריכה לקבל, כאילו זה לא ילך באחד. אבל הבעיה היא שבדרך כלל אני שומע "היא תסתדר" או "למה שהוא לא יעשה?". זאת אומרת אישה דורשת מהגבר משהו לבצע והוא לא מרגיש בכלל חיסרון בזה, הוא לא יודע אפילו מה לעשות, הוא לא מבין מה היא רוצה ממנו. כי אם היה מבין, היה מבצע.
אז אנחנו כאן צריכים להבין שחייבת להיות ביניהם קומוניקציה מיוחדת, התקשרות כזו, שהוא ירגיש בחיסרון שלה. וגם שהיא תבין שבלי שהיא תעבוד על המצב, כדי שהוא ירגיש את החיסרון שלה, הוא לא ידע מה לעשות.
זה כמו ילד שעד שלא מסבירים לו בדיוק הוא יידע לעשות, אבל זה מה שאנחנו צריכים להכניס בו. זו איזושהי מכונה גדולה, חזקה, בלי בטרייה, או מחשב גדול עם בטרייה בלי תוכנה וצריכים להכניס לו את זה ואז הוא יבצע. לב הגבר הוא כן להיות מופעל על ידי האישה, אין כאן בעיה. ואם הוא נפעל, אם הוא מרגיש חיסרון הוא יעשה את זה. אין גבר שלא יעשה, זה בטוח, כי זה הטבע, ואין כאן שאלות. השאלה היחידה היא בקשר ביניהם, שאחד לא מעביר לשני את החסרונות.
אורן: מה זה חסרונות?
חסרונות לתיקון המשפחה בכל מיני האופנים, לתיקון הקשר, לתיקון החיבור.
אורן: המילה חסרון שהשתמשת הרבה זה מלשון מה חסר לי? מה אני רוצה?
כן. כשאישה כך אומרת לגבר הוא המום, עומד כמו תינוק גדול ולא יודע מה היא רוצה ממנו, מה אמא רוצה ממני, באמת כך. ואת זה צריכים להבין, ולכן כל החסרונות האלה מגיעים מהאישה עד היום הזה, מחווה והלאה.
ניצה: מה צריך לעשות כדי לכוון נכון את הגבר?
זה לימוד שלם. אבל עד היום זה לא תוקן ולכן היום אנחנו מעדיפים להתגרש, להתרחק, כל אחד בפני עצמו. תראי עד כמה הגענו בהתפתחות שלנו, שאותו החיסרון הראשון שחווה העירה, כל יתר הנשים שלנו הלכו לכיוון התיקון. חווה גילתה את זה והלכה לכיוון התיקון, והיו שם הרבה מאוד תקלות שהיא גילתה בעבודה שלהם יחד. ואנחנו ממשיכים את זה עד היום, אבל אנחנו רואים שבכל המקומות אנחנו בינתיים מפסידים ואפשר להגיד שאין משפחות מאושרות.
כל אישה ואני חושב שבטוח גם כל גבר היה מרוצה מזה, אבל הוא לא יודע בכלל מה לעשות כאן. כל אישה נמשכת לזה וכל אישה הייתה מאוד רוצה את זה, רק הבעיה היא בהתקשרות. זה כל הבעיה של העולם שאנחנו נמצאים מול המערכת הגדולה שזה המערכת של הבית שלנו, שהוא כל העולם, ואנחנו לא יודעים איך לקשור את כל הדברים האלה בגבול, במסגרת אחת שנקראת "בית" פשוט על הכדור הארץ בית אחד שלנו, אחד לכולם.
אורן: הייתי רוצה להתעמק עוד קצת בסיפור הזה על מרים, לא כל כך בעבר שלו אלא יותר מהבחינה של התכונות, הכוחות והיכולות הנשיות המיוחדות. הייתי רוצה שננסה להמחיש לעצמנו ולכל אישה ששומעת אותנו, איך היא יכולה בתוכה להתחבר לאיכות הזו המיוחדת של מרים. ואשאל כך, כתוב שמרים, הדבר המיוחד שבה, שהיא הצליחה לסחוף אחריה את כל הנשים. וכמו שאמרת קודם, לנשים לפעמים הולך קל יותר עם נשים ולפעמים גם הולך קשה. ומספרים על מרים שהדבר המיוחד לה שהיא הצליחה לסחוף אחריה את כל הנשים ויצאה בתופים ובמחולות, וההנהגה הזאת שלה, היכולת להנהיג ולמשוך לטוב ולהוביל אחריה לכיוון חיובי את כולם, זה אני חושב הדבר הבולט ביותר בסיפור של מרים.
השאלה היא, איך אני כאישה היום בחיים המודרניים, יכולה לקלף מעלי כל מיני כיסויים וקליפות שמפריעות לי להתחבר אל האיכות הזאת הנשית המיוחדת, שהייתה למרים בצורה בולטת, כאיזה סמל ואת אותה עוצמה לרכוש בחיים שלי ולהוביל ולמשוך אחרי לכיוון חיובי.
נשים, חברות שלי, מכרות שלי שאני פוגשת במקום העובדה. אולי לא רק נשים, גם גברים. איך אני יכולה את הסיפור הזה להפוך למציאות חיי? איך אני יכולה לעורר בתוכי כוחות נפש כאלה? בסיפור הזה של מרים, מורגש שיש בה משהו ממגנט. הסיפור אומר שהיא סוחפת אחריה את כולם. אז איך אני כאישה היום, יכולה לפתח את המגנט הפנימי הזה בתוכי?
קודם כל צריכים להבין שהמעמד הוא מאוד מיוחד. מרים לא הייתה בולטת עד יציאת מצרים. אמנם היא באה מאותו מקור כמו משה, מאותה משפחה והיא אחותו הגדולה, אבל כשהיא יצאה לתפקיד, היא יצאה בכורח, אחרת לא הייתה יוצאת, כמו שקודם הייתה די בהסתרה. אמנם היא תמכה במשה ובאהרון ובכל התהליך, אבל לא התגלתה כלפי העם כמו שהתגלתה ביציאת מצרים.
אנחנו צריכים להבין, שכאשר נגיע למצב שכולם יראו שאין ברירה, שאנחנו חייבים להתעלות מעל האגו, כדי לבנות את עצמנו כולנו כמשפחה אחת, כי רק כך נהיה בהרמוניה עם הטבע, ואז נצא מכל הצרות, הבעיות, המכות והאיומים הגדולים שמתגלים, אז גם בנו יתגלה כוח "מרים".
יש מושג כזה "באר מרים", זה דברים עמוקים. אבל זה עוד יתגלה. אני לא חושב שבמצב רגיל שלא מרגישים איום, הנשים מסוגלות להתחבר סביב אישה לפי הרעיון של חיבור, אלא רק בגילוי הכרת הרע, בחיסרון חזק שיהיה מצדן. וכשאין ברירה, כל אישה ואישה תגיד, למען המשפחה שלי, למעני, למען העם שלנו וכן הלאה, ואז היא תקבל על עצמה את אותה מנהיגה שתתפקד כמרים.
אנחנו צריכים כאן לראות עד כמה אנחנו מקולקלים ובמיוחד טבע האישה שלא להיות נכנעת כלפי מישהי. אלא אם כן זה בחסידות.
אורן: רציתי לשאול בהקשר אחר, יותר על המישור הבין אישי, לא דווקא במישור הציבורי של אישה שמנהיגה ומלכדת את כל ציבור הנשים אחריה, אלה דברים גדולים. אני רוצה לשאול על המישור הבין אישי, איך למשוך את היכולת הזאת שסוחפת לטוב של מרים.
על פני הרע, לא לפני זה.
ניצה: איך אישה מעוררת את המנהיגה הפנימית הזאת של מרים בתוכה?
אורן: כן, איך האישה מעוררת את האיכות המיוחדת הזאת כמו של מרים בתוכה? לאו דווקא באמת בהנהגה ציבורית, בדברים גדולים. אלא שתהיה לה יכולת לעזור לסובבים אותה לעכל את המצב. אתה אומר שכל הקיום האנושי זורם כמו נהר אל עבר מטרה מאוד נעלה שבה כולנו מתאחדים להיות כמו משפחה אחת.
איך אישה יכולה לעורר בתוכה, בקרבה את התובנה הזאת, את ההרגשה הזאת בכזו עוצמה ובכזה כוח פנימי, כך שהיא תוכל להקרין אותה אפילו בלי מילים. שיהיה בה משהו, שיוכל למשוך את האנשים הסובבים אותה אל הכיוון הזה? אמרת שהאישה היא המכוונת, היא המלמדת. אני לא מדבר דווקא מבחינה מילולית, או מבחינה בולטת בצורה כזו או אחרת. אלא איך היא יכולה להיות כמו מגנט שמושך לכיוון הזה, האם הכוח הפנימי שלה יכול לעזור לסובבים אותה להתחבר לכיוון הזה של ההתפתחות הטבעית? מה היא יכולה לעשות כדי לחזק את הכוח הזה בתוכה?
זה קשה, אנחנו מדברים על עם שנמצא במצב כמו כל העולם. אין נביא בעירו, היום אנשים מסתכלים זה אל זה ומראש מזלזלים זה בזה, אני לא רואה איך זה יכול לקרות. העולם שלנו מתפקד לפי כוח, ולא לפי הגדרות נעלות, כוחות, ויחס מיוחד בין אדם לאדם. איפה אנחנו יכולים לראות דוגמאות כאלה? איפה אישה כזאת שבאמת רוצה לעשות למען הציבור יכולה להביע את עצמה כך שיבינו אותה נכון? אם יחד עם הנטייה שלה למשפחה, לצניעות, פתאום היא תתחיל לבלוט, ולעזור לכולם, יחשבו שהיא רוצה להיות מנהיגה במשהו. פרקטית אני לא רואה איך מה שאתה אומר יכול להיות אפשרי.
אורן: לא, אתה מתייחס לכך במישור הציבורי, אני לא התייחסתי למישור הציבורי, התייחסתי למישור הבין אישי. כאנשים אנחנו נמצאים במערכות יחסים, בקשרים עם אנשים, יש אדם שיכול למשוך אחריו את האנשים הסובבים אותו לכיוון רע, ויש אדם שיכול למשוך את האנשים שסובבים אותו לכיוון טוב. בשבילי בסיפור הזה מרים מסמלת את היכולת לכוון לכיוון החיובי של ההתפתחות, למשוך אחריה אנשים לכיוון החיובי של ההתפתחות. והשאלה שלי היא לא לגבי דברים גדולים, ציבוריים ופומביים, אלא דווקא לגבי אינטראקציה בין אישית. איך אישה יכולה לכוון את העוצמה הפנימית שלה אפילו בלי מילים, ברחשי ליבה. איך היא יכולה לכוון את האנשים שהיא באה איתם במגע?
זה מאוד אישי, אנחנו מדברים על תיקון הלב. אחרי שיש תיקון כזה, כבר מוצאים את הדרכים ואת הצורה. אפשר לעזור זה לזה בצורה הדדית וקרובה בין השכנות באותה העיר. אבל אני לא יודע איך לענות לך.
אורן: בוא נמשיך קדימה ואולי זה יתבהר בהמשך.
אני חושב שאם אישה רוצה להפעיל יחס טוב לאחרים, לנשים אחרות, זה יהיה מורגש. אין כאן שום מניפולציות שהיא צריכה לעשות, הכל תלוי בתיקון הפנימי שלה. והתיקון הפנימי אפשרי אך ורק על ידי החינוך האינטגרלי.
ניצה: אולי נמשיך לדמות הבאה. הדמות המאוד משמעותית הבאה היא דבורה הנביאה. המיוחד שבה שהיא חייתה בתקופה מאוד מיוחדת שבה השבטים היו במצב של פילוג, כל שבט דאג לעצמו ולנחלה שלו, כבר לא היה קשר ביניהם, והיא עושה מאמצים כדי בכלל לעורר, לחבר, ולאחד את אותם שבטים. ויש פה משהו מאוד מעניין, רואים שיש לה הרבה תפקידים, היא הייתה גם שופטת גם נביאה, וגם משוררת, היא כתבה את השירה המיוחדת שלה. מה אנחנו כנשים היום יכולות ללמוד מאותה דמות, מאותו סמל של דבורה?
זאת אישה שעלתה מעל כל הגברים בדורה. בדור שלה לא היה אף גבר יותר חכם, יותר צדיק ממנה. היא ממש שופטת, שופט זה המצב הכי גבוה, כמו שלמה המלך, אין יותר ממנו. השופט הוא כמו הבורא, הכוח העליון בעולמנו. וזה היה תפקיד של אישה.
מכאן אנחנו רואים שאישה יכולה לעלות מעל גברים, אין הגבלה בין אישה לגבר אם בדור אין גברים שיכולים לעלות. בדרך כלל התיקון נעשה על ידי גברים, העניין הוא שהדור הזה היה דור מאוד מפולג ולא היה בו כוח תיקון, כוח גברי אחד. את הכל אפשר היה לעשות רק מצד הגבורה, מהצד של החלק הנשי. זאת אומרת לגלות את הרע, זאת הייתה תקופה של גילוי הרע. יש את גילוי הרע, סור מרע ועשה טוב, יש כאלה תקופות. היא חייתה בדור של גילוי הרע וסור מרע, זה מה שבא מצד האישה. אחר כך בא החלק הגברי שהוא עשה טוב ומתקן. לכן היא תפקדה כך.
ניצה: מה זה אישה גיבורה?
גיבורה זה שהיא מתגברת. גם בזכות הגברים, כי כולם תמכו בה. כל הגברים הגדולים היו באים אליה לשאול ולהתייעץ, אבל היא הייתה מעליהם כי זאת הייתה תקופה שבה דווקא אישה הייתה צריכה להיות יותר בולטת מגבר.
ניצה: מה שהבנתי ממה שהסברת זה שהגבורה של האישה היא בכך שכשהיא רואה שהמצב כבר ממש קטסטרופה.
כמו במשפחה.
ניצה: היא נעמדת על שתי רגליים ואומרת, "עד כאן".
כן.
ניצה: שאי אפשר להמשיך יותר.
זה לא היה רק מצב מקרי, אלא תקופה ארוכה שבה העם חי בריב גדול והיא השתדלה להשלים ביניהם. אני לא יודע איך זה בעדות המזרח, אבל בדרום רוסיה, יש מנהג שמגיעים לאימא, משתחווים לפניה, שואלים אותה וכל מה שאומרת הוא קדוש. המושג של האישה שם לפי מה שאני יודע, מאוד חזק. אני חושב שאנחנו אבדנו את זה, אבל בכל זאת גם היום אצל היהודים המושג של ה"אימא" יותר רחב וכבד מהמושג של ה"אבא". יש בו משהו, אישה היא הבית, והבית זה כלי הקיבול של כל הדברים, זה המקום שבו כולנו נמצאים, וכאילו כולם נמצאים תחתיה.
ניצה: כשאני מנסה לעשות אנלוגיה בין התקופה של דבורה והפירוד הגדול הזה לבין התקופה שלנו, לחברה הישראלית היום, אני מרגישה שיש משהו שמאוד מזכיר, ודומה ביניהן. גם היום אנחנו נמצאים בפירוד טוטאלי כזה.
שום דבר לא השתנה.
ניצה: אבל התחושה היא שבעצם אנחנו כנשים זורמות בזרם של החיים כמו שאורן תיאר, יש מין זרימה כזאת ואף אחת לא באמת קמה, עוצרת ואומרת, "רגע". זה לא שצריכה להיות מישהי מסוימת אלא כל אחת בתוך עצמה צריכה לבוא ולהגיד, "רגע, במשפחה שלי זה לא יכול להמשיך כך. זה לא יכול להיות בחברה שאני חיה. אני לא מסכימה שכך יהיה בדור שבו אני מגדלת את הילדים שלי". במקום הזה, מה יכול לעורר בנו, בכל אחת ואחת מאיתנו את אותה דמות, את אותה דבורה שאומרת, "סליחה, עד פה".
אני חושב שזאת דוגמה מצוינת במיוחד למה שנשים צריכות לעשות. כי אנחנו נמצאים במצב של פילוג בעם לא פחות ממה שהיה אז בין השבטים, בין האחים. אני רואה לפעמים ברחובות שזה ממש כמו במלחמת אחים, יש מהומות, בין דתיים וחילוניים, בין ימניים ושמאלנים, חסר לנו עוד את האתיופים והרוסים ועוד משהו או מישהו. אפילו אם אין מלחמה, יש מין ריחוק, ולפעמים אפילו שנאה ובטוח זלזול.
אם אנחנו באמת חייבים להתקרב למושג של משפחה אחת, זה מתחיל להיות מאוד לא במקום ומאוד מדאיג. אם כך אנחנו מתייחסים, "טוב, כך זה בכל העמים, תראה את אירופה או את אמריקה, שם בכלל כולם מצפצפים על כולם". לא, אם אנחנו מדברים על מטרת החברה ובמיוחד ביציאה מהמשבר, אם אי פעם נוכל לצאת ממנו, זה יהיה רק אם נתקדם למושג של "משפחה אחת".
במושג הזה של משפחה אחת, עם ישראל חייב יהיה לתת את הדוגמה לפני כולם, אנחנו צריכים לדאוג שיהיו לנו גם את מרים, גם את דבורה, וגם את כל האימהות הגדולות, שהן יגלו את הרוע הזה שבינינו, את הרעל שחווה גילתה בפעם הראשונה. שהן יחייבו אותנו, יחברו את עצמן, וידרשו מהגברים. אנחנו יודעים, שאם אישה דורשת מהגבר, הוא לא יכול לעמוד נגדה. אם הן היו מתחברות ודורשות מהגברים בכל זאת דין וחשבון ותיקון, הגברים היו חייבים לעשות את התיקון.
הכל תלוי באישה. האישה חייבת לעורר את הגבר לעבודה, לתיקון. לכן מאחורי כל גבר מוצלח עומדת אישה שדוחפת אותו לזה. בלי הדחיפה הזאת הוא לא יכול, הוא לא יקום. לא יהיה לו מספיק גירוי כדי לקיים את זה. הוא חייב את זה, כמו לפני אימא שכל הזמן מכוונת אותו
ניצה: זה הזכיר לי, שכמו בכל בוקר, תמיד יש את האימא שמשכימה קום, מתעוררת ראשונה, מכינה את הסנדביצ'ים, מכינה את הכל לקראת היציאה לדרך. זאת אומרת, האימא באיזה מקום היא מעוררת, היא מכוונת.
הכל זה היא. האבא יודע מה קורה עם הילדים, מה קורה בבית ספר הוא לומד איתם?
אורן: יש פה עוד משהו מעניין בסיפור של דבורה, אתה אומר שהאישה היא זו שדוחפת את הגבר. הסיפור של דבורה מאוד מיוחד בזה, והכתוב אומר כך, שדבורה שולחת וקוראת לברק בן אבינועם ואומרת לו שצריך לצאת למלחמה. היא דוחפת אותו, "קום, צא למלחמה", והוא אומר לה, "ויאמר לה ברק, אם תלכי עמי והלכתי, ואם לא תלכי עמי, לא אלך"[2].
וזה אחד הסיפורים הבולטים אולי ביותר במקרא, שהגבר כאילו אומר, אני תלוי בך. אם את באה, אני הולך אחרייך למלחמה הזאת.
לא אחרייך, אפילו לפנייך, אבל את מאחור. את מחזיקה אותי, את דוחפת.
אורן: כן, ואת תגידי מה לעשות. ואת גם המתכננת ואומרת לו מה לעשות וכן הלאה וכן הלאה. מה הסיפור הזה בא להראות על העוצמה הנשית, על היכולת?
הכל, מה זאת אומרת? אני בתור ילד פחדתי מאימא ולא מאבא. אם חזרתי מבית הספר והציון לא היה כל כך טוב פחדתי מאימא. עשיתי שיעורי בית, ומשהו לא היה בסדר, לכלכתי את הדף, היא הייתה קורעת את הדף הזה ואומרת,"עכשיו תרשום שוב". היא מאוד דרשה ממני. אימא היא הלוחצת. אבא יעשה מה שהיא תלחץ עליו והוא יחלץ על הילדים. בלי זה אין לו כוח.
ממי אנחנו מקבלים את כל ההשראה העליונה? מאימא, "אימא עילאה" זה מושג. ממנה יש כל החיים. היא מולידה ומניקה ומספקת הלאה, הכל באותה הדרך ממנה.
אורן: מצטייר מכל מה שדיברנו, שכאילו האישה והגבר הם כמו איזה שילוב.
שילוב מאוד עדין. כדי לחבר אותם למשפחה אחת, אנחנו צריכים כאן להבין איפה ואיך הם משלימים זה את זה שיהיה כדור. אבל בכדור הזה, בכל מקום יש חלקיקים של הגבר וחלקיקים של האישה. ואז, הם מחוברים כך ביחד כמו פלוס ומינוס בכל מקום, כמו בכל תא שיש אלמנטים חיוביים ושליליים, שאחד מושך ואחד מוסר, אחד בכניסת החומר ואחד בהוצאת הפסולת וכן הלאה, בקיצור, הכל חייב להיות מחובר בצורה השלימה.
כך זה בטכניקה, כך זה בכל הרמות. כך זה באטום, אלקטרון פוזיטרון. כך זה במולקולות פלוס ומינוס איך שהם מתחברים בערכיות שלהם. כך זה בחילוף החומרים, בזרימת החומרים בתאים של הצומח והחי. כך זה גם במחשבה וברצון שלנו בדרגת המדבר. בתוכנה, פלוס ומינוס או אפס ואחד. רק שניהם קיימים, ובשילוב הנכון ביניהם באה זרימת החיים. או ההיפך, נסתם ואין החיים, כי חיים זה זרימה.
ובכל הדברים האלה, מה שמקיים את החיים זה הרצון של אישה, "מלכות". היא רוצה משפחה, היא רוצה להוליד ילדים, היא רוצה להיות אימא, ולכן הרצון הזה הוא שקובע את המשך האנושות, והגבר מבצע. אנחנו רואים את זה עד היום, כך זה.
רק איך לתת לכל אחד לתפקד נכון, את זה החינוך האינטגרלי בא ואומר איך להשלים. ולהשלים זאת אומרת, ממש להתאים ולהשלים, שיהיו שלמים רק יחד, "איש ואישה, שכינה ביניהם". מה זאת אומרת? גילוי החיים.
ניצה: עוד נקודה חשובה על דבורה, לפני שנעבור לדמות הבאה. בשירת דבורה, היא אמרה דברי שבח לשבטים שהצטרפו וגם נזפה בשבטים שלא הצטרפו. ממש כך, חינכה ואמרה, "אתם לא בסדר", ממש כמו אימא שבאה ואומרת לילדים, "אתם לא התנהגתם כמו שצריך, אתם לא התנהגתם בערבות הדדית, באחריות הדדית, אתם כאילו נשארתם בצד", שזה גם איזושהי תכונה מאוד יפה שבעצם אימא כמחנכת היא מורה. היא מורה מה נכון וגם מה לא נכון, איפה צריך לתקן.
לכן אני חושב שאנחנו צריכים לבנות ארגון חזק מאוד של נשים שיתנו דוגמה, חינוך ומסגרת נכונה לכל אישה ואישה, שהיא תדע איך אנחנו יכולים להתקדם לאותה "משפחה אחת" שבה אנחנו נרגיש חיים שלווים.
אורן: לגבי בנייה של ארגון, אלה דברים במישור יותר ציבורי. אנחנו מתקרבים לסוף התכנית, ואנחנו נעשה דיון נוסף, כי יש עוד המון מה לדבר בתחום. אבל את הדיון הזה אנחנו עומדים לסיים, והייתי רוצה שנסכם אותו לא בפנייה ציבורית אל החברה הישראלית, להקמה של ארגון נשים שייקח אותנו קדימה, אלא הייתי רוצה שנצייר לעצמנו עכשיו אישה אחת, ששומעת את הדיון שלנו היום. איך אנחנו יכולים לפנות אליה ולומר לה, לדבר ישר אל תוך הלב שלה, באופן שהיא תרגיש ותתחבר אל היכולת שלה לקדם את הסובבים אותה, אל עבר הכיוון הזה של "משפחה אחת". חוץ מהעשייה הציבורית והארגון, איך כל אישה יכולה במעגלי ההשפעה שלה, והם רבים, לקדם את החזון הזה הנפלא שאתה מצייר, לבנות כאן חברה חדשה שתהיה כמו משפחה אחת. בוא דבר אליה לסיכום הדיון הראשון בנושא.
אולי אגיד את זה בצורה מאוד כללית ולא פרטית לאישה. אני הייתי אומר כך, אנחנו נמצאים בכל זאת במשבר כללי, שאולי לא כל אחד ואחד חש את זה, אבל אנחנו כולנו נרגיש את זה בזמן הקרוב שזה כך. המשבר הכללי הזה הוא מפני שאנחנו לא משפחה אחת, ואנחנו לא מחוברים יחד. זה הסיבה למשבר.
המשבר הזה התחיל מימי האדם הראשון והוא צריך להסתיים מתי שאנחנו מסיימים אותו, או כמו שכתוב "ששת אלפים שנות העולם". אם נמשוך את זה, זה יתקיים עוד כמה מאות שנה, אבל האם כדאי? אנחנו יכולים להגיע לתיקון. זאת אומרת, לא שהעולם לא יתקיים אחרי ששת אלפים שנה, אלא התיקון חייב להסתיים, אבל הוא יסתיים או בדרך מאוד קשה, ואנחנו נכנסים עכשיו למשבר יותר יותר עמוק, בכל מה שאנחנו נמצאים, או שאנחנו נתקן. והתיקון הוא בעצם, להביא את כולם לדמות משפחה אחת.
אם אנחנו מסתכלים על זה, אנחנו מבינים שהתפקיד העיקרי בזה חל על הנשים. ולכן כל אישה חייבת להבין שתיקון העולם, המחר הטוב, האור למשפחה שלה הפרטית ולכל העולם, שתלויים אלו באלו, לילדים שלה, לנכדים שלה, הכל תלוי איך היא תעורר את לבן של הנשים, לזה שיהיו אחראיות על עתיד העולם.
אז לא הדור הצעיר ולא הגברים ולא כלום, אלא הנשים, שזה יותר מחצי העולם, שיקומו הן וידרשו מהגברים סוף סוף. כמו שאישה אומרת במשפחה, "מספיק, אני לא יכולה כך יותר, הכל חייב כאן להשתנות. בוא נתקן את המצב, בוא נסדר אותו אחרת, צריכים לעשות כאן סדר". היא זו שצריכה לדרוש ותמיד הדברים האלה באים מצד האישה ולא מצד הגבר. הגבר הוא תמיד פסיבי בזה.
והוא ילך אחרי האישה, כמו שבכל משפחה ומשפחה. בכל תרבות, בכל מה שיהיה. זה בא מהטבע, זה לא חשוב באיזה דת, איזה לאום ואיזה ציוויליזציה, תמיד האישה בפנים בתוך הבית היא שקובעת מה זה נקרא בית. ועכשיו כשכדור הארץ הופך להיות לבית לכולם, אישה חייבת את זה לקבוע. לא שאנחנו הגברים יכולים להוריד את זה מעצמנו וללכת לנוח עד שהיא תעיר אותנו בכוח לקום מהספה ולעשות משהו, אלא אנחנו צריכים ההיפך, לתת לה את כל האפשרויות לנענע את כל העולם לתיקון. גם במסגרת הקטנה שלה, בחינוך בני ביתה וגם במעגלים יותר רחבים, עד תפקידה של מרים, בכל העולם.
אורן: הזמן שלנו הסתיים. אני מאוד מאוד מודה לך הרב לייטמן. תודה ניצה. תודה גם לכם ולכן שהייתם איתנו, עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.