אורן: שלום לכולם, אנחנו כאן עם "חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. יחד נדבר על החיים בחברה הישראלית שבה אנו חיים, נלמד איך אפשר לבנות כאן חיים חדשים שמהם נהנה כולנו, כל פרט ופרט, המשפחה, והחברה הישראלית בכללותה. הדרך אל החלום הזה של החיים המושלמים, היא דרך מאוד ברורה ומוגדרת שעל פיה אנחנו צריכים, יכולים, וראויים לבנות כאן חברה שתהיה ממש כמו משפחה אחת גדולה. החזון של בניית משפחה אחת גדולה, הוא המצפן שלנו בסדרת השיחות הזו, והיינו רוצים לתת לחזון הזה עומק, רגש, תובנות, וחשוב יותר, לאמץ אותו ולהתקדם לעברו.
היום אנחנו רוצים לקחת מהתרבות היהודית העתיקה והמפוארת שלנו, את אחד הסמלים שלאורם נבנה עם ישראל וללמוד איך הוא מתקשר לחזון של "כולנו משפחה אחת".
ניצה: כולנו נסכים שהאירוע של מעמד הר סיני היה אירוע משמעותי, מכונן, שיצר את הזהות של העם היהודי ועד היום הוא חלק מהתשתית המוצקה שעליה נבנתה החברה הישראלית.
היינו רוצים לשוחח על המעמד הזה, להבין מה קרה שם, מה המיוחד באירוע הזה ואיך הוא השפיע בצורה כל כך משמעותית על הזהות שלנו עד היום.
העם שלנו הוא מיוצאי בבל. לפי המסורת שלנו, לפי מה שכתוב בתורה, אברהם אסף את אנשי בבל שהסכימו עם החזון שלו, לבנות עם שיהיה באהבת הזולת, "ואהבת לרעך כמוך", בתכונת החסד שכל אחד יקרין לחברו, כי אברהם תכונתו היא חסד ואת זה הוא לימד בבבל. הרמב"ם כותב על כך, וצריכים להבין את המרחקים ההסטוריים, הזמן בו אברהם חי, היה לפני כ- 3,800 שנה, והרמב"ם חי במאה האחת עשרה, שזה תחילת ימי הביניים. לפי הרמב"ם, אברהם יצא מבבל עם כ- 5,000 אנשים והוא לימד אותם כל מיני חוקים, איך להתקשר ואיך לבנות חברה שבה לכולם תהייה הרגשת משפחה, הרגשת אחים ואהבת ישראל. בתוך היסוד שלנו יש "ואהבת לרעך כמוך", כולנו "כאיש אחד בלב אחד". וקבוצת האנשים הזו, השבט שאחר כך התחלק ל-12 שבטים ביציאה ממצרים, עברו איזה אירוע, שלא נכנס אליו עכשיו, אבל במהותו הוא חיזוק של אותה המגמה, אותו היסוד של החברה, שאומר אתם חייבים להתחזק מכאן והלאה ולהיות "כאיש אחד בלב אחד". זאת אומרת, הדגש הוא על מבנה החברה כמשפחה. כולנו משפחה אחת, כולנו אחים ונמצאים בקשר של ערבות הדדית, ומחזקים כל פעם את הקשר בינינו על פני כל מיני אירועים שעוברים עלינו. מקבלים כל אירוע ואירוע כהזדמנות לחיבור יתר על פני ההפרעה, ולא כהפרעה שזורקת אותנו לכל הכיוונים.
העקרון הזה הוא ה"תורה". זאת אומרת, כל מה שבא אלי ורוצה להרחיק אותי מהאחרים אני מקבל זאת ההפך, כ"עזר כנגדו", ועל פני זה מתחזק בקשר עם האחרים. ואז ה"נגדו" הופך להיות כ"עזר". בצורה כזאת אנחנו מתקדמים לחיבור יותר ויותר צמוד בינינו, כמשפחה שעוברת הרבה אירועים וניסיונות, ומתוך כך רק מתחזקת, מתלכדת, עד שבאים ללב אחד. זה הוא לב ליבה של האומה, היסוד הזה נמצא בנו בין שאנחנו רוצים או לא רוצים, ואנחנו לא רוצים להפטר מהיסוד הזה, למרות שאנחנו מתפזרים לכל המדינות. ואם אנחנו שוכחים את היסוד הזה, אז באים עלינו, על העדר שלנו, כל הכלבים והם לוחצים עלינו, ומתוך הלחץ שלהם, אנחנו מתאחדים יחד כמו הכבשים, אבל כבר לא על ידי האהבה או הכרחיות פנימית להיות כעם, אלא על ידי השנאה מבחוץ.
לכן עד היום אנחנו קיימים לפי אותו הכלל. לפרקים אנחנו מתחזקים בינינו, ולפעמים המכות מבחוץ מחייבות אותנו להתחזק ולהתחבר, כשאנחנו שוכחים שאנחנו בעצמנו צריכים לעשות זאת, וכך אנחנו מתקיימים עד היום. השיטה הזאת היא לא סוד, היא מוכרת לכולם, שזה אנחנו. פחות או יותר היה תמיד מורגש שהיהודים עוזרים זה לזה, לכן היינו מתקדמים. בעבר התקדמנו בכל מיני מדעים, בקשרים בין לאומיים, מפני שהיינו מפוזרים והיינו יכולים להיפגש בכל מקום עם בני העם שלנו. וכך גם לטובת החיים הרגילים השתמשנו לחיבור הפנימי בינינו, אבל זה היה עד לפני עשרות שנים, כשהתחלנו לחזור לציון. כשהתחלנו לחזור לכאן, בהתחלה היינו גם בסוג של יחסים טובים, באופן יחסי, ולא כמו היחס שהיינו מצפים שיהיה אחרי אלפיים שנות גלות. ואז החלו המאבקים, חילוקי הדעות, לעשות כך או אחרת, עד שזה הגיע לשנאה ממש, ולכל מיני בעיות כמו "אלטלנה", ועד שהתחילו המפלגות.
אם זה קורה בעם אחר, זה לא כל כך נורא, כי אין להם ביסוד את הדרישה להיות כעם אחד. כל העמים, נוסדו מהגישה הטבעית, הם חיו במקום אחד, ואז הם התחילו להתחתן, ולהתחבר. כתוצאה מהסביבה, מהטבע ומכל מיני תנאים, התחיל בהם משהו דומה זה לזה וכך נוסדו העמים. ביסוד שלנו נמצא התנאי של חיבור מעל האגו, הוא לא חיבור טבעי כמו שיש לתושבי כפר מסוים או תושבי אזור אחד. דווקא אין בינינו את הדחף ההדדי זה לזה, חיבור הדדי, התחייבות הדדית. אמנם הוא נמצא, אבל יותר מתוך הרגשת השנאה אלינו, אני מרגיש את עצמי כמו עוד יהודים בעולם שמרגישים ששונאים אותם, שלוחצים עליהם, אז הקשר הוא לא מתוך הטוב, אלא קשר מתוך הרע. ואם לא היה הלחץ הזה עלינו, אז לא היינו מרגישים שייכות אחד לשני.
אנחנו עם מיוחד בזה שאנחנו צריכים לבנות את עצמינו כעם בצורה מלאכותית, אנחנו צריכים להתחיל להתחבר מאפס. וכשמתחילים להתחבר מתחילים להרגיש דחף זה מזה, דחייה, וצריך להמשיך להתחבר מעל לדחייה הזאת. לכן "הר סיני" זה הר של שנאה, של גילוי הרע, גילוי השנאה ההדדית, דחייה הדדית. ומעל זה אנחנו צריכים לקבל על עצמנו את חובת החיבור, "ואהבת לרעך כמוך", להיות "כאיש אחד בלב אחד" בערבות ובתלות הדדית, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך", "כל ישראל חברים" וכולי.
אנחנו לא עם רגיל, מצד הטבע הושרש כך, לכן הוכנה לנו שנאה מיתר העמים אם לא נתחבר בינינו, ואם אנחנו מתחברים בינינו אז השנאה הזאת יורדת ונרגעת. זאת אומרת שמצד הטבע העם הזה חייב להיות. ואנחנו רואים, שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בעצמנו, אנחנו קיימים אלפי שנים וזאת תופעה שאף אחד לא יודע לפתור או להסביר אותה. אנחנו קיימים והקיום שלנו הוא בעצם קיום מלאכותי, לכן כולם מסתכלים עלינו כמו על איזו תופעת טבע מוזרה. במה אנחנו מיוחדים? מה היא האיכות שבנו? באיחוד, בזה שאנחנו מאוחדים. אפשר לדבר על זה עוד הרבה אבל זה יסוד הדברים.
ניצה: הזכרת קודם את שיטת אברהם שדיברה על "ואהבת לרעך כמוך", אבל עדיין היינו קבוצה של אנשים. מה קרה באירוע של מעמד הר סיני שהפכנו פתאום מקבוצה לעם?
עברנו כמעט אלף שנה, ארבע מאות בגלות מצרים, למרות שהיתה רק מאתיים ועשר, החשבונות הם לכאן ולכאן ואנחנו לא קובעים את זה בדיוק לפי השנים, אבל עברו מאות שנים מזמן אברהם, אחר כך יצחק, ויעקב, אחר כך יוסף, גלות מצרים והיציאה ממצרים. ובמשך השנים האלה הקבוצה הזאת כל הזמן עבדה על העיקרון של חיבור, להיות מחוברת ומחוברת. למרות הרבה מאוד הפרעות, היא הצליחה להיות מחוברת יותר ויותר חזק, כי כל הפרעה והפרעה היא מראה בעצם איפה יש קלקול בחיבור, ואז כולם היו ממש מתנפלים על ההפרעה ומתקנים אותה.
האנשים הלכו תמיד בקו אחד רק לחיבור, כמו אברהם. אחר כך הלכו בשני קווים גם בחסד וגם בדין, לפי גישת "יצחק". ואחר כך בקו השלישי, בשלושת הקווים. כל אלה הם קווים לחיבור, איך ובאיזו מגמה מתחברים. "יעקב" נקרא מיוחד, "בחיר שבאבות" והגישה שלו היא, שיש לנו חסד, זאת אומרת, אנחנו מחויבים ללכת בחיבור, אנחנו מחויבים לפתח בינינו את תכונת ההשפעה, האהבה והחסד זה לזה, וכשמתחילים לעבוד על זה, האדם משתדל בכוח להוציא מעצמו הרגשת חיבור יתר לכולם, ואז הוא מרגיש פתאום עד כמה הוא לא רוצה זאת, ועד כמה מתעורר בו הכוח הרע, הכוח הדוחה, כוח הביקורת על כל אחד ואחד, זה "קו שמאל".
אורן: זה נקרא "דין" שאמרת שזה יצחק?
זה נקרא "דין", יצחק. אלה דין ואלה רחמים. ואז אני מבין שדין ורחמים הם יחד וכך זה צריך להיות, "זה כנגד זה ברא א-להים". ואני הולך ומחבר את שניהם יחד, גם את הדין וגם את הרחמים, אני צריך את שניהם כדי לבנות מעליהם את האהבה. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". אילו פשעים? דווקא הפשעים שלי שאני לא רוצה להתחבר. זאת אומרת, בהתחלה ניסיתי להיות טוב אליך, אחר כך גיליתי שאני לא מסוגל, מתוך היחס הטוב שלי התגלה הרע, ועכשיו מעל הרע הזה אני בכל זאת הולך ומתחבר, למרות הרע שאני מרגיש ומבין אותו. זה נקרא "קו אמצעי", "יעקב".
בצורה כזאת הם הצליחו להתחבר, להתגבר ולהתקדם בבניית האומה. אבל כשהם היו בגלות מצרים, הם הרגישו את גלות מצרים בצורה פנימית ונפשית בחיבור ביניהם, הם הרגישו שהם הולכים להתקלקל בצורה שאי אפשר לשלוט זה בזה, הם התחילו לשנוא זה את זה, הם לא הצליחו להתחבר, זה נקרא שפּרעה שלט עליהם מבחינה רוחנית. הוא רצה לקלקל אותם ולהרחיק אותם זה מזה, הם התחילו להתפורר. ואם הם לא היו מרגישים את לחץ פרעה המאיים עליהם, אז הם לא היו נשארים. לכן כתוב שפּרעה קירב את בני ישראל לאבינו שבשמים, זאת אומרת, הם הרגישו עד כמה הפירוד ביניהם גורם להם למיתה, כמו היטלר, אלא שהיתה להם אפשרות לברוח ממנו, והם וברחו. אבל השנאה ביניהם, הרגשת הדחייה, הריחוק, הביקורת והזלזול, נמצאים. זה נקרא שהם הוציאו ממצרים כלים, הם לקחו מהמצרים רכוש, את האגו שנמצא ביניהם. למה? כי עכשיו התגלה האגו הגדול כהר שנקרא "הר סיני, קודם לא היתה שנאה, היו כל מיני ויכוחים קטנים וריחוקים לא משמעותיים, עכשיו זו שנאה. ואם עכשיו מעל האגו הזה, מעל השנאה הזאת, בתנאים שהם נמצאים, הם יוכלו להתגבר ולהתחבר, כמו שאמרו אברהם, יצחק ויעקב, אז הם צריכים לקיים את התנאים המדוברים במעמד הר סיני.
האם אתם מסכימים להיות בלב אחד, זאת אומרת, להרגיש שאין הבדל ביניכם, שאתם ממש כמו טיפות מים המתאספות בכוס אחת ואין הבדל בין הטיפות, הכל נוזל אחד. האם אתם מוכנים להיות בערבות? ערבות זה נקרא שאין לי שום דבר מעצמי, ואני דואג לכולם, עד כדי כך שאני לא רוצה שהם ידאגו לעצמם בכלום, אני רוצה לדאוג להם, והדאגה היחידה שלי, שתהיה לי האפשרות לדאוג להם. "כל ישראל חברים", מה זה חברים? אני מרגיש את כולם כשווים, ובאמת בעם שלנו שוויון זה נטייה טבעית, אף אחד לא "מחזיק" מהשני, אפילו בצבא ובכל מקום אפשר לראות זאת. אנחנו לא עם של אדונים ועבדים, כולנו שווים וגם זה מאותו היסוד.
כולנו צריכים להגיע לשני תנאים עיקריים. התנאי הראשון, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". זאת אומרת, מאוד להיזהר מלהזיק לשני, אפילו במחשבה. ראשית תמדוד על עצמך, כמו שמודדים חולצה, האם אתה רוצה שכך יחשבו עליך, ועל אחת כמה וכמה שיעשו לך האחרים. אחרי שבדקת, אתה רשאי להפעיל את היחס הזה על האחר, אם אתה בטוח שהיית נהנה שיתייחסו אליך כך.
התנאי השני, לאחר שמגיעים לקיום התנאי "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", התנאי המתקדם יותר, והיוצא מזה הוא "ואהבת לרעך כמוך". בו אתה מקבל את כל מה שהשני רוצה, ואתה עומד למלא את כל רצונו במסירות נפש, ורק לצורך זה אתה רוצה להיות קיים.
התנאים האלה נראים לגמרי לא מציאותיים, זה ברור, זה בגלל טבע האדם, והיום במאה העשרים ואחת אנחנו כבר מבינים את זה. מאז עברו 3000 שנה, אבל התנאים כלפי העם שלנו לא השתנו. 3800 שנה מאז ימי אברהם, שגילה אותם בפעם הראשונה לעם, לקבוצה שלו. ו-3000 שנה בערך ממעמד הר סיני. אין לנו ברירה אלא לבדוק שגם היום אנחנו נמצאים באותם החוקים, כך הטבע מתייחס אלינו, לפי קיום התנאים האלה הוא שופט אותנו.
נכון להיום הגענו למצב כמו שכתוב בספר הזוהר, אומר רבי אלעזר בן רבי שמעון, שלא רק אנחנו, אלא יגיע הזמן, אחרי 2000 שנות גלות, שכל העולם יצטרך לקבל את העיקרון הזה מאיתנו. מפני שאנחנו בסך הכל קבוצה קטנה מבבל, ובבל היא כל האנושות, אז אנחנו נצטרך לחזור וללמד אותם, כמו שאברהם לימד את הכלל הזה, לכל האנושות. והאנושות תרצה לקבל אותו כי היא תרגיש את עצמה במשבר גדול, בחוסר אונים, ובמבוי סתום.
ניצה: מעמד הר סיני, לא התרחש בין הכוח העליון לבין אדם אחד, אלא היה פה אירוע של הרבה מאוד משתתפים, בעצם של עם שלם. זה היה אירוע ייחודי לעם שלנו, לא היה עוד בהסטוריה אירוע מהסוג הזה, שעם שלם חווה מעמד ששינה אותו. מה מיוחד באירוע הזה שהיה כל רחב, מה יש בזה?
יש במעמד הזה התאמה לטבע. את חוקי הטבע אנחנו לומדים על ידי המדעים שלנו, אותם אנחנו יכולים לגלות, ולהשתמש בהם והם שווים לכולם. ויש חוק מיוחד בטבע, חוק ההשפעה והאהבה, שחלק מהאנשים חייבים לקיים אותו, ואחר כך דרכם זה צריך להתפשט לכל האנושות. לכן אותה קבוצת אנשים שמסוגלת לקיים אותו התנתקה מבבל. במשך ההיסטוריה היו הרבה אנשים שהצטרפו אלינו כדי לקיים את התנאי הזה, הם חפשו את התנאי הזה והיו מוכנים לבוא, כמו רבי עקיבא שהיה בן גרים ועוד אנשים. ואנחנו צריכים לראות בזה מגמה כללית. אי אפשר לקיים את החוק הזה בכל העולם בבת אחת, אלא דרך קבוצה מסוימת שחיה על פני כדור הארץ באותם התנאים כמו כולם, ומקיימת בחיים שלה את הכלל הזה, לומדת אותו, מיישמת אותו ומממשת אותו, עד שהיא תהיה כדוגמה, וכל אחד מהקבוצה הזאת יהיה כמורה דרך, כמחנך.
ואז כל הקבוצה תהיה כמו שכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", שתצא מגדרה ותתחיל להשפיע וללמד את כל האנושות לקיים את חוק הטבע הסופי שנקרא אהבה, השפעה לזולת, חיבור וכן הלאה. וזה יקרה כשיבוא הזמן שכל האנושות גם תגיע להכרחיות לקיים את החוק הזה.
יש אנשים שמתמקדים בחוק הזה, ולא בחכמה, או בהצטיינות במוסיקה, בציור או בפיסול, הם רגישים יותר מאחרים ליחס ביניהם, ומוכנים בהכנה הזאת לנסות לקיים את התנאי הזה. ובמשך ההיסטוריה התחברו אליהם פה ושם עוד ועוד אנשים. אנחנו רואים לפעמים שעמים שלמים היו מתחברים אלינו. אבל האנושות בכללה, יחד עם עם ישראל, צריכים לעבור משבר גדול. עם ישראל עבר 2000 שנות גלות, וכל האנושות התקדמה בינתיים. ב-2000 שנות הגלות אנחנו כאילו ירדנו בגישה ההדדית בינינו, וכל האנושות בינתיים עולה מתחזקת ומתחברת בצורה אינסטינקטיבית, רגילה ארצית, ואחרי 2000 שנות גלות אנחנו נפגשים באיזה מקום שבו מגיעים למצב, שאנחנו צריכים גם להתעורר לקיום היסוד הקדום שלנו, וגם כדי לממש את החוק הזה איתם יחד.
אורן: במעמד הר סיני יש פסוק שאומר "ויחן שם ישראל נגד ההר", ורש"י אומר, למה דברה התורה בלשון יחיד? כי הם היו "כאיש אחד בלב אחד". וכולם היו צריכים להגיד "נעשה ונשמע", זאת אומרת, כולם היו חייבים להכנס לברית עם הכוח העליון, יחד בערבות הדדית. האנשים נדרשו להתקשרות בין אישית שהפכה אותם להיות מורגשים "כאיש אחד בלב אחד", זה התנאי להווצרות מעמד הר סיני. הם קיימו דרישה מקדימה, ואז יש התגלות של הכוח העליון, מה זה?
האנשים נמצאים בהתלהבות, בהתפעלות מזה שהם מתקשרים ביניהם בצורה הדדית. המעמד הזה שנקרא "הר סיני", יכול להיות בכינוסים, באולמות כמו בגני התערוכה, לא צריך לרדת לסיני ולעמוד מול איזה הר. זה גם לא הר גבוה, גבעה.
זאת התרגשות פנימית שהתעוררה בבני אדם מתוך זה שהם מתחברים יחד, תחת המנהיג "משה", שמעורר אותם, והם מרגישים בהתעוררות. גם לפני כן הם הרגישו התעוררות, כשהם יצאו מהאגו, ברחו ממצרים והלכו להתחבר. המגמה הזאת הייתה בהם כבר מראש, הם לא כמו עדר, אלא הם רצו לחיות לפי החוק הזה. ואל תראה את כל הגאוגרפיה הזאת, מצרים, הר סיני, אנחנו כל הזמן נמצאים במקום אחד, נניח באותו אולם, כמו בגני התערוכה, או במקום אחר, ועוברים כל מיני אירועים פנימיים. אנחנו מתלהבים, מתחברים יותר, ומרגישים יותר זה את זה, עד כמה שאנחנו יכולים להרגיש את ההתעלות, ההתפתחות וההתנתקות מכל מה שקורה לנו כאן, ובעיקר מהשנאה, מהדחייה, מהביקורת ומהאינדיבידואליזם. ואז אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מוכנים להתנתק מהאגו וזה רק לעת עתה, לא לעולם ועד, לכן זה לזמן קצר, זה מעמד בלבד. וברגע שאנחנו מרגישים כך, אנחנו כאילו עפים באוויר, אנחנו כאילו לא מרגישים את עצמנו, אנחנו מרגישים את כולם ביחד, וההרגשה הזאת היא כמין התגלות הא-לוהות. מה זה א-לוהות? תכונת ההשפעה ההדדית. ואז אנחנו מרגישים שזה מה שממלא אותנו. אנחנו סיכמנו שרוצים להיות כך. ובזמן הכנס שאלנו את הקהל שלנו, האם אתם רוצים? התשובה היתה "כן" ובאלפי קולות. שמונת אלפים קולות צועקים שהם מסכימים, וזה לא תיאטרון, הם מרגישים כך יחד.
השאלה היא, במה נבדלים האנשים האלה שמרגישים כך יחד, מאלה שצועקים באיזו תהלוכה או בהתאספות אחרת, האם אתם מוכנים, הנאצים להבדיל גם צעקו יחד. אלא חשוב מה שמגיע אחרי זה, אחרי זה המורה חייב ללמד אותם שיטה, איך באמת להגיע לזה. ההסכמה הזאת היא סתם התפעלות כללית קולקטיבית.
אורן: איך להגיע לְמה?
לאהבה. כל התורה היא "ואהבת לרעך כמוך". אין תורה אחרת, אין שום פעולה, מאשר לקראת אהבה. יש לנו, בתוך כל אחד ואחד מאיתנו תרי"ג רצונות, 613 רצונות, כולם אגואיסטיים, כל הרצונות הם רק כדי לנצל את כולם לטובת עצמי, ואני חייב לשנות את כל הרצונות לטובת הזולת, להפוך את כוונת השימוש שבכל רצון. זה נקרא שאני עושה מצווה, זה נקרא שאני עושה את התיקון שלי, לשנות כל רצון מלהנות בעצמי על חשבון הזולת ללהנות לזולת בשירות של עצמי.
כשאנשים מתחילים להתקרב לזה, ולחשוב על זה ולקבל את זה, מתחילה להיות בעיה, מה לעשות עם "עגל הזהב", זאת אומרת עם האגו שלנו. פתאום האגו מתעורר בכולם, ויוצא שאנחנו כאילו בונים עגל זהב.
ניצה: מה זאת אומרת שאנחנו בונים עגל זהב?
אנחנו רוצים ליהנות שיהיה לנו טוב. אנחנו רוצים לאהוב זה את זה, אנחנו מבינים שזה טוב, אבל שמזה ייהנה האגו שלנו, שלכל אחד יהיה טוב. זו מין גישה קומוניסטית, סובייטית, כמו ברוסיה. אנחנו בונים חברה שבה כולם מחוברים, כל אחד למען הזולת, כולם אחים וכולי. למה? כדי להגיע לחיים טובים ארציים ופשוטים, שיהיה לנו טוב. ובזה אנחנו נראה לכולם כמה שאנחנו מוצלחים, בצורה אגואיסטית מובהקת כזאת, כמו שהרוסים רצו להראות לכל העולם כמה שהם חכמים, גדולים וצודקים. בצורה אחרת עשו הנאצים אותו הדבר, "אנחנו נתחבר ונראה לכולם" זה מאוד דומה אחד לשני, כמעט ואין הבדל.
זה נקרא שהתגלה עגל הזהב, שכל החיבור שלנו הוא למען מילוי האגו שלנו. וזה נגד התפתחות הטבע, כי למלא את האגו שלנו, זה להיות יותר בהמיים, להישאר בדרגת חי. עברנו דרגות בהתפתחות שלנו, ירדנו מהעץ כמו הקופים, עברנו אלפי שנות התפתחות עד היום, והדרגה שאנחנו צריכים להגיע אליה עכשיו זו דרגת המדבר, דרגת האדם.
הדרגה הנוכחית, דרגת החי שלי, היא מקבלת את מה שמגיע לה, זאת אומרת, דברים רציונאליים שהגוף צריך כדי להתקיים בצורה נוחה וטובה בלי לסבול. הגישה הנכונה היא שהגוף לא יסבול, כגוף בריא. הרופא בודק, עם שעון, עם כל מיני מכשירים, ומרגיש או שומע בסטטוסקופ ואומר, הלב שלך בסדר, הדופק ולחץ הדם בסדר. זאת אומרת, הגוף מתקיים כמו חי, כמו כלב, כמו אריה, כמו פיל, הוא מתקיים בצורה שטוב לו, והוא לא רץ אחרי מה שהוא לא צריך, ממש בדרגת החי הטובה, כמו כלב במלונה, חזיר בחצר, וכל חיה במקומה. גם אנחנו צריכים דירה, משפחה וכל מיני דברים שיהיו בבית, אוכל נורמאלי, חינוך לילדים, בריאות, טיפול, פנסיה ועוד ועוד. על זה אנחנו לא מתפשרים ולא מדברים, העולם צריך להיות מסודר בצורה כזאת, זאת דרגת החי שבנו, כי אם לא היינו בגוף, לא היינו דואגים לזה.
אבל השלב הבא שהאנושות עכשיו עוברת, זה השלב שהיא מתחברת יחד, היא חייבת להתחבר, ובזה אנחנו מגיעים לדמות האדם. מה אנחנו משיגים על ידי כך שאנחנו הולכים להתחבר? ההתחברות שלנו היא לא בשביל שאנחנו נחבק זה את זה פיזית, נחיה יחד בדירה אחת, נאכל יחד עשרות אלפי אנשים במסעדה אחת, ונתלבש באותם מדים כמו הסינים. לא. החיבור שלנו הוא בצורה רגשית, שאנחנו מרגישים את עצמנו שייכים לשדה רוחני אחד, לרגש אחד הדדי, למערכת אחת שמקשרת בינינו. הקשר הזה לא שייך לגוף, הוא אפילו נצחי. כשאני מתחיל להתחבר כך עם כולם אני מפסיק להרגיש את עצמי, אני כאילו עוזב את הגוף שלי ונמצא מעליו. אני מתקשר לאחרים ואני מבין שההתקשרות הזאת היא באיזה שדה ווירטואלי בינינו, שלא שייך לגוף, ואפילו אם אני חי בגוף שלי או אם הגוף שלי מת, זה לא חשוב, אני נמצא בקשר הזה וזה נצחי. זו מין מערכת שלמה, נצחית, שכולנו קשורים יחד ואנחנו צריכים רק להשתתף בזה. ובאמת המערכת הזאת כל הזמן קיימת בינינו, רק שעכשיו נדרש מאיתנו להתכלל בה ברגש, בשכל, בהבנה ובהשגה. בזה שאנחנו לא רק נתכלל בה, אלא נלמד אותה, את הקשר הכללי הזה בינינו, ושהמערכת הזאת תהיה בשבילנו רמת חיים חדשה שנקראת "אדם".
אורן: האם לגלות את מערכת הקשר הנצחית בינינו, זה נקרא לגלות את הכוח העליון? זה מה שהם הרגישו במעמד המיוחד בהר סיני, הם גילו את המערכת הזאת?
הם שמעו על זה. הם לא גילו זאת ממש בפועל, אבל הם שמעו על כך, הם קיבלו התעוררות לזה מתוך מה שמשה דיבר אליהם. הם קיבלו התעוררות כמו שאתה מקבל התעוררות בכנס, שאתה מוכן להישאר כך כל החיים, וחוץ מהרגשה הזאת אתה לא צריך כלום, רק להישאר בה.
זאת התעוררות רגשית, שלא הגיעה להם, אבל מתעוררים. אם לא הייתי מסדר לכם את הכנס, אני חושב שלא הייתם מגיעים לעניין הזה. יש עניין שהמורה הוא זה שמסדר את הדברים האלה, אבל אחרי שהוא מעורר את התלמידים, הוא גם מלמד אותם, כדי שהם ישיגו את הדבר בעצמם, שישלטו בו, שיהיו בו, שיחיו בו, וגם ילמדו את האחרים. זה העניין של המשכיות הדורות.
אורן: אני חוזר להבדל בחיבור בין האנשים, החיבור שאתה קורא לו עגל הזהב למשל בקומוניזם או בנאציזם, לבין החיבור שהיה ביניהם במעמד הר סיני. רצית ללמד אותנו מה לא לעשות, הבנתי שיש חיבור שאנשים מתחברים ביניהם למטרות גשמיות.
גשמיות, של אותה מדרגה שבה הם נמצאים.
אורן: זה נקרא עגל הזהב?
כן, להישאר בדרגת החי כדי להטיב את המצב בתוך המדרגה הזאת.
אורן: יש חיבור איכותי יותר בין האנשים?
כן, שמתוך החיבור הם עולים לדרגת המדבר.
אורן: מה מהות הדברים?
מהות הדברים היא שהם קשורים יחד בצורה פנימית, בהשפעה הדדית זה לזה, כדי לחיות ברמה של ההדדיות שלא שייכת לגוף, לא שייכת לאונס של בני אדם, להילחם נגד מישהו, לדכא מישהו, אלא רק לאהוב. האהבה היא ההבדל. ולא אהבה פרוטקצייניסטית אינדיבידואליסטית, אלא אהבת העולם.
אורן: איך האהבה הזאת שעושה את ההבדל, קשורה לכוח העליון שמתגלה במעמד הר סיני?
זה ההכוח הפנימי שמתגלה בתוך האדם. מה זה כוח עליון? עליון, שהוא מעל מה שהיה קודם. קודם הייתה לי הרגשה יפה ונעימה כשהייתי ממלא את הבטן שלי בבשר, דגים ובירות, ועכשיו ההרגשה שלי באה מזה שהנשמה מתמלאת, זאת אומרת למעלה מזמן, תנועה, ומקום. הרגשה שנמצאת מחוצה לי, הרגשה שנותנת לי סימן לנצחיות, ואפילו אם אני לא קיים בגוף, פתאום אני יוצא וחי באחרים. זה נקרא "עליון", "כוח עליון", "העולם העליון", זאת נקראת "הרגשה עליונה".
אורן: זה מה שהם טעמו במעמד הר סיני, אחרי שהצליחו להתקשר ביניהם כאיש אחד בלב אחד, והפכו להיות כאחד?
כן.
אורן: כשאנשים הופכים להיות כמו אחד, למען מה הם עושים זאת?
למען ההתעלות.
אורן: התעלות לאן?
שכל אחד יוצא מעצמו למען הזולת, וחי למען הזולת. כך הם מרגישים.
אורן: זה נקרא ששורה ביניהם הכוח העליון של האהבה, שהוא הכוח הכללי שנקרא "אחד", "א-לוהים".
אני לא הייתי אומר א-לוהים, אתה אמרת, אבל זה באמת כך. בגימטריה יש מושג "עם הכולל", כשיש סכום של אנשים שמתחברים ביניהם ומכוח החיבור ביניהם נוצר ביניהם קשר הדדי. זה כמו שמדברים היום על "חוכמת ההמונים", אמנם זה לא בדיוק, אבל כשיש לך עשרה אנשים, שיכולים להיות גם טפשים, והם מתחילים לדבר על משהו, ופתאום מתוך הדיבור שלהם, כשהם מתחברים יחד, מתגלה ביניהם משהו יותר חכם מהם.
ניצה: אתה מתכוון לביטוי שאומר "שהשלם גדול יותר מסך חלקיו"?
כן, לזה בעל הסולם קורא א-לוהים.
אורן: אם אנחנו לוקחים את חוכמת ההמונים, זה הדבר שמקדם אותנו בדיון, הייתי רוצה לקשור את כל ההתקשרות הזאת בין האנשים, אל החזון שאתה מציע היום לחברה הישראלית.
אתה אומר שהעתיד הטוב של החברה הישראלית תלוי אך ורק בדבר אחד, אם אנחנו נצליח או אפילו אם רק נרצה, לבנות כאן ביחד חברה שתהיה כמו משפחה אחת. כך שכל החברה הישראלית תהיה כמשפחה אחת. איך מה שלימדת אותנו היום על ההתקשרות, האינטראקציה המיוחדת הזאת בין אנשים שקראנו לה מעמד "הר סיני", מול ההתקשרות של "עגל הזהב" שהיא ההתחברות הלא נכונה בין אנשים, איך היא קשורה לחזון שאנחנו רוצים לממש כאן ועכשיו בחברה הישראלית?
אנחנו נמצאים בזמן מיוחד, במשבר כללי, העולם זועם, צועק, מבקש, ובוכה ממש כמו תינוק כי אין לו שכל, הוא רק מרגיש שהוא הולך להתדרדר, שהוא נמצא בסכנות, במכות אקלים, מכות של חוסר עבודה, רעב, מחלות, מגיפות, ומלחמת עולם אטומית שכבר מדברים עליה בלי שום פחד, כאילו בטוח שהיא תקרה. השליטים לא מסוגלים לעשות שום דבר, אין להם תכניות, היום אין מישהו שקם ואומר אני יודע, זה פלא. תמיד היו בעולם כמה כאלה, אחד היה אומר קומוניזם, אחר אומר קפיטליזם, אלה כך ואלה כך, והיום אין מישהו שיש לו ביד חזון, ולא חשוב איזה. קמים משטרים נאציים, פרוטקציוניסטים, שכל אחד רוצה לבנות את עצמו על חורבן השני, זאת אומרת, נגד המגמה של הטבע, לחיבור ואיחוד כמשפחה אחת, שהוא מכין לכל העולם.
ובזמן הזה אנחנו חייבים להיות אור לגויים. אנחנו חייבים להגיע מהר להיות באמת כמשפחה אחת, לקבוע בינינו חוקים של משפחה אחת, מ"איש את רעהו יעזורו", "אהבת ישראל", "אהבת חברים", "כולם כאיש אחד בלב אחד", "כל ישראל אחים", ועד "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ו"ואהבת לרעך כמוך". ללמד את כל החוקים האלה, לכל האנושות ולהראות להם שאצלנו זה כבר קיים, ושדווקא בזכותם, בזכות קיום החוקים האלה אנחנו נמצאים במצב אחר לגמרי מכל העולם.
כי ברגע שאנחנו מתחילים להתקרב זה לזה, לפי החוקים האלה, ובאמת לבנות, אפילו רק להתחיל לבנות את מה שנקרא "משפחה אחת", אתה פתאום מרגיש שאין לך שונאים, כל העולם נרגע, וכאילו שוכח ממך. ואחר כך בהתאם לזה שמצליחים להתחיל להתחבר בינכם, כל העולם מתחיל להיות ידידותי אליך, פתאום רוצים להיכנס אתך למסחר, לעזרה, באים תיירים. הם בעצמם לא יודעים למה, אבל פתאום הם לא אנטישמיים, הם מתייחסים אליך יפה וטוב. פתאום אתה רואה ומרגיש לפי התגובות שלהם שהם מתייחסים אליך כמו לכולם, כאילו היחס המיוחד שהיה אליך נעלם, ואחר כך עוד יותר, הם מתחילים לכבד, ממש לאהוב, ומתחילים להגיד, נבוא ללמוד אצלכם, כמה יפה כאן, תלמדו גם אותנו. במידה שאתה מקיים את החוקים האלה בפנים, אתה מרגיש שזה קורה ממש בצורה טבעית.
אורן: מה הם מרגישים? הם מרגישים שיש בחברה כזאת כוח עליון?
הם לא מרגישים שיש בהם שינוי של יחס, זה עד כדי כך טבעי.
אורן: אפילו בצורה לא מודעת, מה מושך אותם? אמרת שהם נמשכים כמו דבורים אל הצוף, שהם מרגישים שיש פה משהו טוב. אז אפילו אם האדם או אלה העמים, לא משנה על איזו רמה אנחנו מדברים, מה מושך אותם, האם זה אותו כוח עליון שיש ברשת הקשר הנכון בין האנשים?
כן, אבל בינתיים הם מתרגמים זאת לכך שאתה יוצא מהמשבר, שיש לך צלחה בכלכלה, בבניה, במערכת הפיננסית. בינתיים אלה כל הדברים הרגילים בדרגה שלהם, בדרגה החומרית, כי הם נמצאים במשבר מאוד רציני, ופתאום הם מרגישים "אנחנו יכולים ללמוד מהם, מהיהודים, תראה איך הם מצליחים". והם חושבים כך לא בצורה של קנאה, אלא קנאה טובה.
אורן: אם אנחנו נבנה את החברה הישראלית כמו משפחה אחת, ובאמת, לא במילים, אלא בין הלבבות ונהיה עוד פעם כאיש אחד בלב אחד, האם זה ייתן לנו חיבור, בין הלבבות שלנו לכוח הכי חזק בטבע שאתה אומר שהוא אהבה, וזה מה שייתן לנו חוסן פנימי, ויעיף אותנו קדימה?
וודאי, כי כך אנחנו נקבל את הכוח של הטבע הכללי שהוא התשתית של כל הבריאה. אין כוח יותר חזק, יותר כללי, יותר שולט בכל, מהיסוד הזה שהוא האהבה, החיבור ההדדי בין כל חלקי מערכת המציאות. כל החלקים של המערכת הכללית, של כל המציאות, מחוברים ביניהם לפי הכלל, לפי החוק שנקרא "אהבה", "התכללות". ואתה מקיים אותו בדיוק, אז אתה נמצא בתשתית שלו, זאת אומרת ביסוד שלו. אתה נמצא בהשתוות הצורה, אתה נמצא בהזדהות עם כל הטבע, זה נקרא "דבקות" עם הא-לוהים, כי א-לוהים בגימטרייה שווה הטבע.
אורן: לא נעים להגיד, אבל כשמסתכלים בעיניים מפוכחות על החברה שבה אנחנו חיים היום, וזה כל אחד מאתנו, אני לא בא להתייפייף או להעביר ביקורת על מישהו, אני מסתכל על עצמי, והבנתי מדבריך, שבסופו של דבר הכל תלוי ביחסים בין אנשים, והיום היחסים בחברה הישראלית הם "לא משהו", בלשון המעטה, הם אפילו מתחברים לי לדימוי של שנאה. אמרת שהר סיני הוא הר של שנאה ודחייה, ואתה אומר שיכול להיות אפילו יותר גרוע. היום יש בהחלט דחייה ושנאה, האם מהמקום הזה אתה רואה אפשרות לאהבה? זה דווקא נראה הפוך, אנחנו מדברים פה על אהבה וקשר ומה שרואים היום זה יותר פירוד, יותר פילוג, יותר שנאה.
לצורך זה קיבלנו אישור כניסה לארץ ישראל, למקום הזה, לבנות כאן מדינה, לבנות כאן עם, בכל צורה שתהיה, כדי לבנות מכך תשתית, יסוד שממנו אנחנו חייבים לעלות לתנאי של להיות עם ישראל ממש, אמיתי כמו שהיה פעם, כמו שהוא צריך להיות לפי הטבע שלנו, הטבע הפנימי, ובארץ ישראל, זאת אומרת, באותו המקום שהופך להיות מיועד לישיבת העם.
אנחנו צריכים לממש את הדברים האלה, אם לא נממש זאת לא תהיה לנו שום אפשרות להמשיך כאן. בינתיים נתנו לנו הזדמנות ולפי מה שאני רואה, אנחנו חייבים לממש זאת, וגם כל העולם רואה ודורש זאת, כל אלה שנמצאים אתנו עכשיו בוויכוחים ובמלחמות, זה אך ורק כדי לדחוף אותנו ליישום של ואהבת לרעך כמוך בתוך עמנו.
אורן: הזמן שלנו נגמר, תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז, תודה לכם שהייתם אתנו, עד הפעם הבאה ננסה לממש זאת, כל טוב ולהתראות.