אורן: שלום לכם, תודה שאתם מצטרפים אלינו. אנחנו כאן עם "חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.
שלום לכולם.
אורן: בשיחות האחרונות למדנו מהרב לייטמן, איך אפשר לבנות מחדש את החברה הישראלית בצורה חדשה ישנה, איך להגדיר קוד חברתי שבו "כולנו משפחה אחת", "ואהבת לרעך כמוך". להפוך את הסיסמה הזאת לקוד חברתי חדש שבאמת ישרה בינינו, בין כולנו, ויהפוך את החיים של כל אחד מאיתנו כפרט ושל כולנו יחד לחיים חדשים, טובים ומאושרים יותר. והנושא שאותו נציג היום הוא נושא מיוחד.
ניצה: בתכנית הקודמת הזכרת שיסוד היהדות זה חיבור, ואי אפשר לדבר על יהדות בלי לדבר על א-לוהים. אז אנחנו רוצים קצת לדבר על א-לוהים. מה הקשר בין א-לוהים לחזון משפחה אחת, ל"ואהבת לרעך כמוך"?
זה אחד.
ניצה: איך אחד?
זה אותו דבר. א-לוהים הוא הכוח הכללי של הטבע. א-לוהים בגימטריה = הטבע, זה כוח אחד, כוח של השפעה ואהבה השורה בטבע כתשתית המנהלת את הכול. ועל פני הכוח הזה של הא-לוהים יש כוח אחר שהוא ברא, כוח הקבלה, שהוא הפוך ממנו, מכוח ההשפעה. ולמה הוא עשה זאת? שיהיה מישהו מחוצה לו, והמישהו הזה שמוגדר כרצון לקבל, יתפתח בדיוק כמו הטבע, שיהיה כא-לוהים. ואנחנו, כלומר בני האדם, צריכים להגיע לזה, ולא הדומם, הצומח והחי, אלא אנחנו, שיש לנו רגש של הרגשת הזולת, שהיא מקולקלת ורוצה לנצל את כולם, שנעבור מההרגשה המקולקלת לזולת, להרגשת הזולת הטובה. זאת אומרת, שנתחיל לתקן את עצמנו.
קודם כל נגלה עד כמה שאנחנו מקולקלים, וכל הזמן נתקן ונתאים את עצמנו, להידמות יותר ויותר לכוח ההשפעה הכללי הזה, לא-לוהים. זה נקרא "להתקרב אליו". וכל מה שיש לנו ביהדות, בתורה שלנו, זה בסך הכול מדע, הוראה של תיקונים הדרגתיים, איך האדם, כל אחד והחברה כולה יחד, מתקנים את עצמם כאדם וכחברה להידמות לכוח ההשפעה, לא-לוהים.
הכוח הזה של הא-לוהים שולט בכל, הוא מנהל אותנו, הוא תמיד מעורר בנו כל מיני מעשים, מחשבות, פעולות, רצונות. ואנחנו צריכים בהתאם לכך בכל רגע ורגע להרגיש, "זה אני, המעוצב על ידי אותו כוח שנקרא א-לוהים, כוח הטבע." וכך אני מרגיש בכל רגע בחיים שלי, הנה עכשיו, אני עושה ביקורת על עצמי, מה אני לפי הטבע, לפי הא-לוהים? ואז אני מרגיש את עצמי במעין מצב מיוחד. איך אני בודק את עצמי? כלפי מה? כלפי הזולת. זה מה שנתנו לי בעולם שלנו, להרגיש עד כמה אני מתייחס לזולת או בצורה האגואיסטית, שבה אני רוצה לממש את הזולת לטובת עצמי, או שאני רוצה לממש את עצמי לטובת הזולת, אחד מהשניים. איך אקיים את עצמי ואנצל כל הזמן את מה שיש בי היום, כרגע, לטובת הזולת, בלהידמות לא-לוהים, איך אני עושה זאת בכל רגע ורגע. זאת אומרת, החיים שלי צריכים להיות בכל רגע בתיקון הדרגתי ובהתקרבות לצורת הא-לוהים, להשפעה, עד שאני מקיים ממש את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" במלואו, זאת אומרת, בכל הלב והמוח שלי. זה מה שיש לאדם מלבד הקיום הבהמי, גופני שלו.
ניצה: איזה יחס בעצם צריך לפתח אדם כלפי א-לוהים?
בכך שאני מקיים את עצמי כמוהו, אני מתחיל להרגיש אותו לפי חוק השתוות הצורה, כי אם אני דומה לו, אז אני מרגיש במה שמתרחש בי, במה שאני דומה לו, בתוך אותה הנטייה של השפעה את חלק הא-לוהים שבי, ועוד יותר משתמש מתוך עצמי לאהבת הזולת. ואז אני עוד יותר מכיר את הא-לוהים, זה נקרא שאני מגלה את הבורא, אני מגלה אותו בי, בתוכי, ברצונות, ביחסים המתוקנים שלי כלפי טובת הזולת. זה הכול. עד שאני נעשה בדיוק כמו הטבע כולו, ובזה אני מכיר את כל הטבע, מכיר את כל הא-לוהים. והא-לוהים חי בי, זה נקרא "איש א-לוהים".
ניצה: היהדות הייתה בעצם המונותיאיסטית הראשונה, שהתחילה להאמין באל אחד.
היהדות טענה לכוח אחד שמנהל את כל המציאות, ושאנחנו רק על ידיו מנוהלים, למרות שמורגשות אצלנו המון השפעות והפרעות מנוגדות וכולי, שאת כולן אנחנו תופסים כמכלול אחד כדי שאיתו יחד נשנה את עצמנו.
ניצה: 80% מהאנשים שממגדירים את עצמם כחילוניים, מאמינים בא-לוהים. מה זאת אומרת "להאמין בא-לוהים" לפי ההגדרה שלך?
לפי ההגדרה שלי זה נקרא לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" כדי להיות דומה לאותו כוח הטבע של ההשפעה הטהורה.
ניצה: לפני כמה שנים כשאמרתי לעצמי שאני מאמינה בא-לוהים, האמנתי שיש איזה כוח שמנהל את המציאות, אבל בלי שום מושג לאן הוא מכוון אותי.
אז צריך להכיר בזה, לפתוח, לגלות אותו. עכשיו אנחנו נמצאים בתקופה כזאת בהתפתחות שלנו כחברה אנושית, שאיננו מסוגלים להתקדם הלאה, יש חוסר אונים, אי וודאות ממש, פעם ראשונה בהיסטוריה שאנחנו לא יודעים מה קורה, לא יודעים מה לעשות עם עצמנו, עם המשפחה, עם הילדים, עם הגירושים, עם הסמים, עם ההתאבדויות, עם הייאוש הזה הגדול. אנחנו לא יודעים בשביל מה לחיות, לא רק איך לחיות, אלא בכלל בשביל מה. ואת כל זה מעורר בנו אותו כוח ההשפעה, אותו הא-לוהים כדי שנצטרך לגלות אותו. נצטרך לגלות אותו מתוך כך שנגלה בתוכנו את אותה התכונה של השפעה ואהבה.
ניצה: מה זאת אומרת "לגלות אותו"? לגלות למה הוא מתכוון? למה הוא מכַוון?
הכלל הזה שאנחנו פועלים בו כדי להכיר אותו נקרא "ממעשיך הכרנוך"[1]. ממעשים שאני עושה הדומים לו, ככוח הטוב והמיטיב, בכך שאני בעצמי מדמה את עצמי לאותו הכוח הטוב והמיטיב, אני בזה מתחיל להכיר מי הוא, לפי ההכרה הפנימית שלי. מתוך המעשים הטובים שלי אני מכיר מי הוא. זה דבר פשוט, כמו כל דבר שאנחנו עושים בחיים האלה. כשמסבירים לי רעיון חדש שאותו אני לא מבין, אז אומרים לי "תנסה, אתה תעשה כך, ומתוך זאת שתתחיל לעשות את זה יגיע אליך חוש חדש, הרגשה, אתה תתרגל ופתאום תתחיל להבין מה הקשרים והתוצאות מכך." זה דבר פרקטי מאוד.
ניצה: איך אדם יכול להרגיש שהכוח העליון באמת מכוון אותנו לחיבור?
אנחנו לא יכולים להרגיש את זה סתם כך מתוך הטבע, אבל יש אנשים שמגלים זאת, ולכן יש בעולם שלנו הרבה פילוסופים, הרבה אנשים שכך חושבים. בכלל, אדם שקרוב לטבע מרגיש שהטבע כולו הוא כוח השפעה, כוח אהבה, כוח החיבור, זה כוח שמאחד את כולם. כך מרגישים אנשים שחיים במקומות רחוקים מהציוויליזציה המלאכותית שלנו, ומתוך זה יש להם מעין הרגשה שהטבע כולו כך, אבל מההרגשה הזאת להכרת הא-לוהים הדרך עוד ארוכה. כי הם צריכים להתחיל לממש את הדברים האלה בעצמם. ולממש אותם בחברה האנושית, אפשר דווקא על ידי גילוי היצר הרע, ואם נעבוד עליו ונהפוך אותו ליצר הטוב, אז בהפכיות הצורות האלה, בין היצר הרע שהיה בנו ותיקנו אותו ליצר הטוב, מרצון אגואיסטי שנקרא הרצון הרע, היצר הרע, לרצון אלטרואיסטי, שנקרא יצר טוב, לטובת הזולת, בפער בין המצבים האלה אנחנו משיגים את הא-לוהות.
ניצה: הכוח העליון הוא כוח עליון שמנהל את כולם?
כן.
ניצה: אז למה לעם היהודי יש מעין קשר שהוא אולי אפילו מיוחד, או הרגשה מיוחדת?
כי לא מדובר בעם, אלא בקבוצת אנשים שהתחברה יחד עוד מבבל והסכימה לקיים בתוכה את אותה הצורה שדומה לא-לוהים, ביחס בין החברים, ולכן הם נקראים "עם ה'", "עם הא-לוהים". כי החוקים שהם קבעו לעצמם ביניהם, הם בדיוק לפי תכונת ההשפעה ההדדית.
ניצה: אתה מתכוון שתכונת ההשפעה היא תכונת האהבה, וזה אומר "ואהבת לרעך כמוך"?
כן. זה החוק הכללי של החברה.
ניצה: אנשים שמקיימים ביניהם "ואהבת לרעך כמוך" פועלים בעצם לפי דבר ה'.
כן. הם פועלים לפי החוק הא-לוהי. לפי החוק הפנימי של כל הטבע, א-לוהים זה הכוח הכללי ששורה, שנמצא, שהוא הטבע.
ניצה: ולמה מייחסים קדושה לאלוהים? למה אנחנו אומרים "א-לוהים קדוש"?
"קדוש" זה נקרא נבדל. אם המילה "קדוש" גבוהה בעיניי, אז אני מכבד את הכלל הזה, "ואהבת לרעך כמוך", אז אני אומר "זה גדול". זאת אומרת, אני מקבל אותו כגדול מעליי, אני נמצא תחת שליטתו ורוצה לקיים אותו. אחרת אלה סתם מילים ריקות.
ניצה: ומה זאת אמונה?
אמונה היא כוח ההשפעה בעצמה.
ניצה: מה זאת אומרת? תסביר עוד קצת.
"עמך" חושב שאמונה משמעה לסגור את העיניים ולקבל משהו כעובדה, וזה לא נכון. "אמונה" היא, כשאני מקיים בפועל את "ואהבת לרעך כמוך", במידה הזאת אני נמצא בכוח האמונה, בכוח ההשפעה. אמונה והשפעה הם היינו הך.
ניצה: אמונה היא דבר מאוד חזק, היא בלב.
היא בלב, כי לב הוא כל הרצונות של האדם. אם כל הרצונות של האדם, כל התכונות האגואיסטיות שלו, כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", או חלק מהם לפחות, יהיו מכוונים להשפעה ויתוקנו לעל מנת להשפיע לזולת, זה נקרא שאני רוכש כוח אמונה.
ניצה: אני חושבת שכל הצופים שלנו עכשיו מבולבלים.
אני יודע.
ניצה: אנשים לדוגמה מאמינים שיהיה טוב.
זה סתם, להגיד "אני מאמין שיהיה טוב", אין לזה שום תוקף.
ניצה: או למשל, יש אמונות שבהן מאמינים שאם נניח עשיתי איזו פעולה לא נכונה אני איענש, גם כשאנחנו ילדים מחנכים אותנו לזה, "אם תעשה כך א-לוהים יעניש אותך",
זה שייך לחינוך ולמוסר, לא יותר. זה שקר. זה טוב לחינוך. אנחנו מדברים על עובדות, על תיקון האדם, שצריך להגיע לדרגת האדם, הדומה לא-לוהים, שכולו יהיה בהשפעה.
ניצה: אז שוב, מה זאת אמונה? קצת קשה לי לקלוט את זה.
אמונה היא כוח השפעה ששורה בי, זה נקרא גם אור האמונה, כשאני מגיע להשפעה לזולת, ואז נקרא שאני נמצא באמונה, האמונה נמצאת בי.
ניצה: אם כך, למה בעצם יש מצב שבו מאבדים תקווה? כי כביכול אין יותר במה להאמין, אין אמונה. איך מחזקים? יש קשר בין תקווה לאמונה?
זו לא אותה אמונה, זו אמונה אחרת. זו אמונה במורים שלי שאומרים לי תעשה כך יהיה לך טוב. אז אם אני שומע לאנשים הגדולים ממני, המכובדים בעיניי, ואני מקיים את מה שהם אומרים, זה נקרא חינוך. וזה לא שייך לאמונה שעליה אנחנו מדברים.
ניצה: אם ננסה להגדיר אמונה דרך חזון משפחה אחת, איזו אמונה יש לי בחזון משפחה אחת? במה אני צריכה להאמין? אני מבינה שזה כוח האהבה שמתעורר בי.
זה נקרא "אמונת חכמים". שאני מאמין בהם, מאמין שכדאי לי לקיים את מה שהם אמרו, ואז על ידי קיום ההמלצות שלהם, אני אגיע לאמונה אמיתית.
ניצה: מה היא אמונה אמיתית?
האמונה האמיתית היא כוח השפעה, "ואהבת לרעך כמוך". בתיקונים שלנו יש עצות ויש פקודות. התורה מתחלקת לתרי"ג עיתין ותרי"ג פקודין, כמו שכתוב בזוהר. תרי"ג עצות, זה קיום כל מיני פעולות, לפי המלצת הגדולים, על ידי כך שאני מקיים אותן, אני מתחיל "לשמוע בקול דברו", לקיים ולשמוע. מה זה לשמוע? שמיעה היא כוח אמונה, כוח השפעה. ואז אני מגיע "לשמוע בקול דברו" זה נקרא שאני מגיע לפקודין. פקודין אלה פקודות, פקודות הן הפיקדון. אז אני מגיע לאותו אור האמונה, לאותה ההרגשה שממלאת אותי כמקיים תכונות ההשפעה.
ניצה: בוא ניכנס רגע למשפחה אחת, אתה יכול לתאר את זה בתוך משפחה אחת?
יש לנו ילד במשפחה, ואנחנו כהורים מלמדים אותו. מה שאנחנו מלמדים אותו זה נקרא שאנחנו משפיעים עליו חינוך, או מוסר. אנחנו אומרים לו תעשה כך יהיה לך טוב, והילד נניח שומע. ולמרות שהוא מתנגד, כי לפי הטבע הוא לא רוצה, אבל אם הוא שומע, אם אנחנו גדולים בעיניו, זה נקרא שיש לו אמונת חכמים, אנחנו לעומתו חכמים, הוא מקיים את זה, ומתוך שהוא מקיים הוא מבצע תרי"ג עצות. הוא מבצע את העצות שלנו, בשבילו אלה בינתיים עצות.
ואז כשהוא מבצע ומתקן את עצמו, הוא נעשה דומה להשפעה, לכוח הא-לוהים, הוא מתחיל לגלות את הא-לוהים. וגילוי הא-לוהים, החלקי, כי בכל פעם הוא מגלה אותו יותר ויותר, זה נקרא שהוא מקבל פקודות, פיקדון, ובכל פעולה שבה הוא נעשה דומה לא-לוהים, הוא מרגיש כא‑לוהים.
ניצה: זה מונח שצריך לברר אותו.
לברר אותו זה פשוט. צריך לקיים.
אורן: נעשה סיכום ביניים על מה שהיה לנו עד כה, אמרנו שהחזון החדש-ישן של החברה הישראלית זה להיות משפחה אחת, לקיים בפועל את "ואהבת לרעך כמוך", שממש ישרה בתוך הלבבות שלנו, בינינו. והמילה בינינו היא דומיננטית פה, כלומר, לא להיות בפנטזיות או באשליות אלא ברמה הפרקטית ביותר, יחסים מתוקנים בין אנשים זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך", ולזה אתה אומר שכדאי לחברה הישראלית היום לצעוד, כי זה השורש שלה, זה העתיד וגם העבר שלה, וגם האופק שלנו, ובאמצע זה רק בזבוז זמן שיביא לנו דברים לא נעימים. ועכשיו, לתוך התמונה הזאת של בינינו, יחסים מתוקנים של "ואהבת לרעך כמוך", אנחנו זורקים כאן בדיון כוכב חדש.
מה הוא?
אורן: א-לוהים.
כן.
אורן: אז אני לא יודע איפה לשים אותו.
זה פשוט, זה הטבע שבו אנחנו קיימים, אין חוץ ממנו כלום, אין עוד מלבדו. מהכוח הזה אנחנו קיימים, והכוח מיוחד, אנחנו קיימים בתוך הא-לוהים, והכוח הזה רוצה שנהיה דומים לו. אולי אפשר לדמות את זה לבצק ואנחנו הצימוקים בתוך הבצק. הבצק זה א-לוהים, ואנחנו קיימים בתוכו כצימוקים. הצימוקים האלה צריכים להתמוסס, למרות שהם נשארים כצימוקים, אבל הם צריכים להיות כמו הבצק, בתוך הבצק. במה? בזה שהם יהיו באותו הטבע של הבצק. ונכון שהם צימוקים. אבל אם החתיכות השחורות האלה, האגואיסטיות יעשו את אותה פעולת ההשפעה כלפי כל הסביבה שלהם, אחד כלפי השני, ואחר כך הן כולן כלפי הבצק, זה נקרא שהם יהיו כאחד, יגיעו למצב של "שמע ישראל ה' א-לוהינו, ה' אחד", הכול אחד, אין עוד מלבדו.
זה מפני שהגענו בינינו למצב של "ואהבת לרעך כמוך, ויחד עם זה הגענו גם ל "ואהבת את ה' א‑לוהיך", כל הבצק וכל הצימוקים כאחד. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, להגיע לזה, זו תכלית הבריאה, ואנחנו חייבים להתקרב אליה, אם רוצים או לא רוצים. כוח הבצק, כוח הא‑לוהים, לוחץ על כל הצימוקים כדי שירגישו רע אם הם לא יתחילו את הפעולה הזאת, להתקשר ביניהם ולהתקשר לבצק ממש לפי אותו חוק ההשפעה.
ניצה: עכשיו לאחר שתיארת את זה, ענית על השאלה שכולם שואלים, איפה נמצא א‑לוהים?
אנחנו בתוכו.
ניצה: הוא כאילו עוטף את הכול.
את הכול, הוא כל הטבע. לא התמונה הזאת שאותה אנחנו רואים עכשיו, היקום הזה, אלא הרבה מעל זה, אנחנו עוד נגלה מה זה, אנחנו לא יכולים לגלות כי אנחנו במצב שבו כל אחד מאיתנו רוצה לקבל לתוכו, בכך אנחנו סוגרים את שדה הראיה שלנו, שדה ההרגשה שלנו. אם נתחיל לצאת מעצמנו, נתחיל לראות למרחקים אינסופיים. עכשיו אנחנו נמצאים בעידן החדש, שבו כל האנושות, כל הצימוקים האלה, צריכים לעבור לשיטה החדשה הזאת, של השפעה במקום קבלה. לכן אני מספר.
אורן: השפעה במקום קבלה, הכוונה היא "ואהבת לרעך כמוך" במקום "ואהבתי את עצמי"?
כן.
אורן: זה כאילו לעבור מתדר של צימוק לתדר של בצק?
כן. אתה צריך להיות כמוהו, כמו הא-לוהים.
אורן: שהוא באמת אהבה.
כן. השפעה טובה, אהבה.
אורן: השפעה טובה, אהבה. זה התדר של הבצק, של הא-לוהים, של הטבע?
כן.
אורן: והתדר שלי?
התדר שלך הפוך, אתה השחור הקטן.
אורן: זה הטבע של כל אדם?
כן. אבל בין הצימוקים האלה יש כאלה שהם בְשלים מעצמם להתחיל בעבודה הזאת. הם נקראים ישראל, לפי הנטייה שלהם ישר-אל, או ישראל נקרא "לי ראש", כי הם צריכים להיות בראש של התהליך. וכל יתר הצימוקים, אומות העולם, צריכים כבר להמשיך אחריהם.
אורן: נניח ששלושתנו זה כל החברה הישראלית. אנחנו מייצגים שלושה מגזרים שונים. נניח שאנחנו מחליטים ללכת על הסיפור הזה, רוצים לבנות חברה שהיא כמו משפחה אחת, משהו חדש, נקי וטוב, ממש "ואהבת לרעך כמוך" במלואו. מה זה אומר על א-לוהים? מה יהיה המקום שלו בתמונה הזאת?
שאתה מתחיל לעשות פעולות דומות לו, במידה שאתה מדמה את עצמך אליו, אתה מקבל ממנו כביכול עזרה. מפני שיש לך כבר כוח כללי, כוח הא-לוהים, לא מתנגד, אלא בעד. והוא ישרה ביניכם.
אורן: בינינו.
בינינו.
ניצה: כרגע הוא לא בינינו?
כרגע הוא נסתר.
ניצה: זאת אומרת, הוא בינינו אבל אנחנו לא מרגישים.
כן.
אורן: קצת התבלבלתי. קודם היינו בו, עכשיו הוא בינינו?
אנחנו נרגיש ונגלה אותו, הוא תמיד נמצא. אנחנו נמצאים בתוכו, בתוך הבצק, אבל לא מרגישים אותו כי הוא נסתר. הוא בודאי מנהל אותנו, מבפנים ומבחוץ, הוא הכול, הוא הכוח הפועל.
ניצה: צימוק כביכול לא מבין שיש מסביב בצק?
ודאי שלא, הוא סגור בתוך עצמו, האגו שלו סוגר אותו בתוך עצמו.
ניצה: זאת אומרת, הוא רואה רק את הצימוקים?
גם את הצימוקים הוא לא כל כך רואה, הוא רואה את עצמו, ואותם הוא רואה רק באופן כזה שיוכל להשתמש בהם ולנצל אותם.
אורן: ואם הוא ישנה את נקודת המבט שלו עליהם?
זה לא לשנות את נקודת המבט אלא את היחס, כך שיהפוך את כל הרצונות שלו לעל מנת להשפיע. ל "ואהבת לרעך כמוך"
אורן: נניח שאנחנו סכום כל החברה, אז אני כצימוק אחד, אם אני הופך את היחס לזולת ל- ואהבת לרעך כמוך, אז מה עם אלוהים?
אתה הופך להיות לכוח כאלוהים.
ניצה: התכונות שלי מתחילות להיות דומות לתכונות הבצק?
כן.
ניצה: בזה הוא הופך לדומה?
כן. ואז הוא מתחיל להרגיש את כוח הבצק הזה, שנמצא יחד עימו. הוא מתחיל להרגיש שהוא והבצק זה אותו דבר, שאין הבדל בינו לבין הא-לוהים. זה נקרא שהוא נמצא איתו בדבקות. יש דרגות לדבקות הזאת, להידמות לכוח הזה. הדרגות האלה נקראות העולמות, מדרגות.
אורן: אז כל אחד מאיתנו יתהפך ביחס ויהיה מתוקן לאחרים?
כן.
אורן: הבנתי שהפרט הופך להיות דומה לאלוהים, עכשיו השאלה היא, מה זה אומר עלינו כחברה, אם יש בינינו יחסים כמו במשפחה אחת, באמת, מלב אל לב?
החברה הזאת נעשית עם של א-לוהים.
אורן: מה זה?
שיש בהם אותם היחסים כמו הטבע של הבורא, הוא שורה בהם.
אורן: מה זה הוא שורה בהם?
הם מרגישים את הכוח העליון הזה, שנמצא בהם, כוח השפעה ואהבה. ובתוכו, בתוך הכוח הזה, הם מרגישים גם את הבצק עצמו. הם מתחילים להרגיש מי הוא. מלבד היחסים היפים ביניהם, הם מתחילים להרגיש מי מרגיש אותם, מחזיק אותם, מי ברא, מלווה ומנהל אותם. הם מתחילים להיות יחד עימו בכל פעולה, בכל תנועה שביניהם. זה נקרא להימצא עימו בדבקות.
אורן: למה הכוונה כשאתה אומר שהם מתחילים להרגיש מי מנהל אותם?
לכך שהם מעלים את עצמם לדרגת ניהול, לדרגת ראש, הם מתחילים לעלות למחשבת הבריאה, למחשבה שקדמה להם, לדרגה עוד יותר עליונה. זאת אומרת עכשיו הם מבינים למה הוא ברא, למה עשה, למה הוא מנהל זאת בצורה כזאת, למה הוא התחיל עם זה ומה יש עוד למעלה מזה. הם מתחילים לגלות עוד מדרגות שנמצאות למעלה מהטבע שלהם, מלבד היחסים, לְמה היחסים האלה מובילים אותי, לאילו השגות.
אורן: יש פה מעין משולש ובתוכו כל מיני "טריקים". אמרנו שאנחנו השלושה, מדגם מייצג של כל החברה. בתוך החברה הישראלית יש שני צדדים, יש אני ואתם. והיום הכנסנו למשפחה החדשה שלנו גם את א-לוהים. ואתה אומר הוא הכול, הוא מנהל את הכול.
הוא מנהל הכול מאחורי הקלעים.
אורן: זה הטריק הראשון, הוא מנהל את הכול מאחורי הקלעים.
כדי לתת לך אפשרות לעשות את הפעולות כאילו אתה לבד. כפי שאנחנו עושים את זה לילד הקטן. אנחנו בזה לא גונבים מהילד בחירה חופשית, יכולת להתקדם, להיות יותר חכם, בעל ניסיון, ההיפך, בכך שאנחנו מסתירים את עצמנו מהילד ונותנים לו לשחק בעצמו ותרגילים לפתור, ועוד קונים לו משחקים שונים, משחקים שבורים כאלה כמו לגו או פאזל וכולי, אנחנו מקדמים אותו לחיים, שהוא יבין את הדברים היותר פנימיים שבעולם. תיתן משהו לילד, אם הוא ילד חכם, הוא ישבור לך אותו. לא שברת שום דבר בילדות? היום אתה כבר לא משתוקק לזה וחבל, ילד שלא שובר, הוא לא מתחכם. הוא צריך לדעת מה יש בפנים, למה זה כך? זה הכוח הטבעי. למה אנחנו עוברים שבירה? למה אנחנו מרגישים משבר עכשיו? כי רק מתוכו, מהמצב השבור, אם נרכיב אותו טוב, נבין את המהות של הבריאה.
אורן: אני חושב שאין טוב מההגדרה הזאת של מצב שבור, כדי לתאר את התחושה שלנו היום כציבור ישראלי.
מצוין, אם כי זה עדיין לא, אבל נניח.
אורן: אבל מי שמבין רואה שלא מחכה לנו באופק משהו טוב יותר. פילוגים ושחיתויות, היכן שנשים אצבע יותר ויותר שחור.
כלומר, אנחנו נמצאים בחברה הרוסה שמתחילה להכיר את עצמה. יש בינינו משחק הרוס.
אורן: כן. ואנחנו רוצים משהו חדש.
בוא נתחיל לתקן את המשחק הזה. כי חדש לא יהיה.
אורן: לא יהיה.
יהיה רק המתוקן. זה הלגו שההורים הביאו לי ואמרו אם תחבר, יהיה לך משחק לתפארת. אתה תרכיב ממנו רכבת, מטוס, מה שתרצה, עולם שלם. הביאו לי את כל חנות הצעצועים, אבל בצורה מפורקת, תאר לעצמך חנות צעצועים מפורקת לגמרי. זה מה שיש לנו.
ניצה: צריך להתחיל לאסוף את הרסיסים האלה ולחבר אותם בחזרה לחברה.
נכון, צריך לחבר. שתהיה הדדיות, שיעבדו בצורה נכונה, כלומר, האחד נותן לשני, כל אחד לוקח מהשני בצורה הדדית, יפה, כמו נניח התאים בגוף שלי. ואז המכונה, המערכת הזאת יכולה לעבוד, אבל רק בתנאי שנחשוב על כללות המשחק, כללות המערכת שצריכה לעבוד. זאת אומרת אני לא יכול לחשוב על עצמי, אני צריך לחשוב לטובת המערכת כולה. איך אני מתברג שם כחלק הקטן, המועיל לכללות המערכת וכך כולם.
אם נחשוב על הדדיות, או כפי שאנו קוראים לזה "ערבות הדדית", כדי להתחבר יחד למען המערכת הכללית הזאת שתחיה, נרכיב בחזרה את המשחק הזה והוא יעבוד לתפארת. וכולנו נהנה. זה כל מה שאנחנו צריכים. אם לא היה משחק שבור ולא היינו מתחכמים במשך התיקון, החיבור שלו, לא היינו מגיעים לשכל ולרגש שאליהם אנחנו צריכים להגיע. העולם הזה השבור וכל התהליך שעלינו לעבור כדי לעשות אותו מתוקן, הוא בסך הכול הזדמנות בשבילנו להיות חכמים כמו הבורא.
כי בעצם מה קרה? וכך גם כתוב, שהבורא ברא עולם שלם ויפה, שבר אותו והביא אותו לנו, להתעסק בו. ואם נאסוף את זה לאט ונכון, בתנאי שקודם כל נסכם בינינו על יחסים ידידותיים, שכולנו נעבוד למען השלמות הכללית. וכשעובדים למען השלמות הכללית, בשביל מה אנחנו עובדים? כדי להכיר את הא-לוהים, זה מה שאנחנו רוצים על ידי המשחק. מי ששבר אותו, נתן לנו על ידי כך שנחבר הכול יחד, הזדמנות להכיר אותו.
זה נקרא מאהבת הבריות לאהבת ה'. אני מגיע לדרגה שלו ואז אני אקָרֵא "אדם", אם כולנו יחד, נרכיב את המערכת הזאת, היא תיקרא "אדם". הדומה לבורא, לא-לוהים. זה כל העניין. אנחנו עושים זאת עם הילדים שלנו כל הזמן, בצורה טבעית. ניקח מהם דוגמא ונעשה כמוהם.
ניצה: התיאור שלך הזכיר לי פאזל שבנוי בדרך כלל לפי דרגות קושי. בהתחלה נניח, הוא מורכב מעשרים חלקים, לאחר מכן ממאה, מאלף וכן הלאה, וכל הזמן זו אותה תמונה. ההרגשה שלי היא, שהפאזל כביכול, שאותו צריך לגלות מפורק לחתיכות קטנטנות במיוחד.
לא, זו לא קטנות, בינתיים לא. אחר כך בכל פעם זה ייראה לנו יותר ויותר מחולק. ככול שניכנס פנימה, נרגיש עוד ועוד מקומות שצריך לתקן. ואז כל חלק בפאזל הזה מתחלק לעוד ועוד חלקים.
אורן: הדוגמה של המשחק המפורק עשתה לי קצת סדר, אבל בכל זאת בנוגע לא-לוהים, אמרת שהוא הטבע, הוא הכול, אנחנו בו והוא נסתר.
כן, כי בעצם הוא מנהל מאחורי הקלעים את כל המחשבות, הרצונות וגם את כל המעשים שלנו. כמו שאתה עם הילד, הילד הקטן שמשחק במשחק שההורים הביאו והסבירו לו קצת מה לעשות, והוא, הוא זה בעצם בהמה קטנה.
אורן: מה פירוש בהמה?
הוא הילד, חתיכה של המערכת הטבעית שעוסקת במשחק, הא-לוהים נמצא בו בפנים, הטבע. האם יש לו משהו מעצמו? לא, אין לו כלום מעצמו. הוא התפתח על ידי כך שנתת לו דברים שונים, והטבע נתן גנים, הורמונים וכו' שהתפתחו בו, זאת אומרת, ממך ומהא-לוהים, אתם יחד עשיתם שותפות בילד ואתם ממשיכים הלאה. מה יש לילד הזה, בצעדים שהוא עושה עכשיו מלבד המאמץ שלו? על ידי המאמצים לחבר, הוא קונה שכל.
זאת אומרת א-לוהים מלכתחילה מקיים את כל המשחק הזה בו, דרכך, מבפנים מתוך הילד ובמערכת, וגם כשהילד מקבל חכמה יתרה, ובכל פעם הוא יותר ויותר מבין ומרגיש, את כל זה הא-לוהים מסובב לו כל הזמן. אבל לפי היגיעה של הילד. הוא צריך לתת מעצמו יגיעה. אבל במה היגיעה? הרי אם הילד משחק במה שהבאת לו מהחנות, אין לו שם יגיעה, אפילו היגיעה הזאת שלו באה מהטבע. אלא בכך שאנחנו לא רוצים לחבר את המערכת הזאת, ובכל זאת מחברים אותה כנגד הרצון שלנו, בכך אנחנו נותנים יגיעה, על זה אנחנו מרוויחים את הכרת הא-לוהים. אבל בשונה מהילד, לנו לעומתו ניתן משחק שלא רצוי לפי הטבע שלנו.
אורן: כי אין לנו כוח לבנות פה חברה של "ואהבת לרעך כמוך"?
אין לנו רצון לכך. בזה שאני מגבש רצון על ידי החברה, אני מתחיל לעשות שטיפת מוח לכל אחד מאיתנו, אנחנו לוחצים, עוזרים אחד לשני וכולי, אנחנו עובדים נגד הטבע הראשוני שלנו. אני לא רוצה להיות מחובר עם האחרים. לא בא לי. זה קשה. אני לא רוצה לחשוב על השני. בכל פעם שאני חושב, זה ממש מאמץ גדול.
אורן: נראה לי שלאף אחד לא בא.
ודאי, יצר לב האדם רע מנעוריו. בזה שאנחנו משתדלים נגד הטבע שלנו לחבר את עצמנו יחד, לעשות את החיבור, לבנות מערכת אחת, המאמצים שלנו, הם שמעלים אותנו לדרגת הא‑לוהים.
אורן: למה?
כי המאמצים האלה הם נגד הטבע שלנו. אנחנו דורכים כביכול על הטבע שלנו ובזה מעלים את עצמנו להבנה, להרגשה אחרת. אז מה זה נקרא כוח השפעה, שאין אותו בנו בכלל? המאמצים האלה נותנים לנו אפשרות לעלות, כי אנחנו בועטים בטבע שלנו.
אורן: אמרת שהטבע כולו אהבה ושא-לוהים הוא הכול.
אבל אנחנו הפוכים ממנו, אנחנו צימוקים בתוך הבצק.
אורן: מה זאת אומרת שהטבע כולו אהבה?
שסביבנו כולו אהבה, הבורא הוא כולו אהבה, ואנחנו בתוכו כל אחד הפוך ממנו.
אורן: כלומר? מה אנחנו?
כל אחד מאיתנו אגואיסט.
אורן: אז איך נבנה חברה של "ואהבת לרעך כמוך"?
נקבל כאלה מכות וייסורים ומחוסר ברירה נבין שאנחנו חייבים להתחבר למעלה מזה. אם עכשיו אני לא חושב טוב על האחר אני מקבל מכה, ואם שוב אני לא חושב טוב, עוד מכה. וכך זה על כל פרט ופרט.
אורן: זה לא מה שקורה היום?
זה עוד לא קורה.
אורן: היום זה הפוך, האדם דורך על האחרים, רומס אותם ועולה למעלה על גופותיהם.
אם לא נפרסם את הידע הזה, שכדאי לנו ללכת בדרך טובה, התסריט שציינתי יקרה. לפני המכות בואו ניצור בינינו קשר כזה שיחייב אותנו, שימשוך אותנו לבניית המערכת ההדדית.
אורן: אנחנו מדברים איתך עכשיו כדי ללמוד ולא כדי לחכות חלילה לאירועים קשים. אז מהמקום של לבנות פה משהו חדש, חברה של ו"אהבת לרען כמוך", אני שואל איך זה ייתכן? מצד אחד אתה אומר לי הטבע כולו אהבה, מצד שני אתה אומר, כל צימוק אוהב רק את עצמו.
נכון.
אורן: מי יצר את הצימוק הזה? הטבע.
הבצק עצמו.
אורן: זאת אומרת, כל הטבע אהבה והוא יצר אותי הפוך, כיצור שאוהב רק את עצמו.
כן.
אורן: ועכשיו הוא מביא לי את המשחק הזה מהחנות. מה זה? זה טירוף, הוא הביא לי משחק שאני אף פעם לא יכול להצליח בו.
אתה יכול להצליח בו.
אורן: הדדיות, זו הנוסחה לחיבור המשחק הזה על המון חלקיו?
כן.
אורן: נתת דוגמה את גוף האדם שבו כל פרט ופרט חושב על כלל הגוף, אני רוצה למצוא את המקום שלי בתוך המערכת לטובת המערכת. אין לי כאלה יכולות בכלל.
אנחנו נגיע למצב שבו כל הצימוקים האלה יאכלו זה את זה.
אורן: זה הרע?
כן. אנחנו חייבים להגיע להכרת הרע, לזה שכולנו אוכלים זה את זה, זה יכול להיות בפועל, ויכול להיות בהכרה, רצוי להגיע בהכרה ולא בכך שאני ממש שוחט את כולם. לזה אני צריך להגיע. דרך הבירור נבין שאין לנו ברירה שאנחנו חייבים להתחבר, חייבים לתקן את עצמנו. אנשים רבים היום בעולם גם סוברים כך.
אורן: גם בארץ.
כן, כי אין ברירה צריך לתקן את האדם.
אורן: אם הטבע הוא אהבה ויצר אותי כאוהב את עצמי, איך הוא רוצה שגם אני אהיה אהבה כמוהו?
אם כך אתה חושב, אז אתה נמצא במעמד הר סיני.
אורן: מה פירוש מעמד הר סיני?
זה מה שאתה מגלה, שכולנו נמצאים סביב הר של שנאה הדדית, ורוצים לאכול זה את זה, וכולם מוכנים לקבל על עצמם את התנאי "ואהבת לרען כמוך", "להיות איש אחד בלב אחד", בחוק הערבות מחוברים זה עם זה, רק חסר להם כוח הביצוע. ואז מקבלים את המאור המחזיר למוטב, תורה, מה זה נקרא תורה? "בראתי יצר רע בראתי תורת תבלין כי מאור שבה מחזירו למוטב", מחזירו יצר הרע ליצר הטוב. מה זה מחזירו? כי היה פעם יצר הטוב ובכוונה קלקלו אותו. אז אתה צריך רק את כוח התורה. אין בעיה. אתה יודע מה זה כוח התורה?
אורן: לא. כי אני עכשיו מבולבל.
אז אגיד לך מאד פשוט, אם שלושתנו זה כל האנושות, נחליט מיד שאנחנו רוצים להיות מחוברים בינינו.
אורן: קודם עושים את זה בישראל?
כן.
אורן: נניח ששלושתנו זה כל החברה הישראלית?
כן, כל החברה הישראלית. ואנחנו בינינו מחליטים שמעכשיו והלאה אנחנו רוצים להיות מחוברים בכוח ההשפעה.
אורן: השפעה היא האהבה שעליה אתה מדבר עכשיו?
כן, אהבה. אנחנו רק צריכים לדרוש מכוח הא-לוקים הזה שישתתף איתנו. דורשים, זה נקרא "ניצחוני בניי", ואז תראה איך ממש במקום הוא עוזר.
אורן: איך זה מתחבר לזה שאתה אומר שהטבע כולו אהבה?
הטבע כולו אהבה, הטבע זה לא אנחנו. אנחנו מחוץ לטבע, האדם שבנו הוא ההיפך מהטבע. "יצר האדם רע מנעוריו".
אורן: אז איך אנחנו יכולים להיות כמו הטבע?
שנרצה שבכל אחד ואחד, שבפרא האדם שבכל אחד ואחד, להיות א-לוקים.
אורן: אם אני ארצה להיות כמו הטבע, באהבה?
אז תוכל לדרוש שיתקן אותך, ואז כולנו דורשים שהרצון שלנו הכללי הזה ישרה בנינו, יתקן אותנו ויתגלה בנינו ככוח האהבה ההדדית, זה נקרא תפילת רבים.
אורן: עוד פעם יותר לאט.
הרצון שלנו המשותף, שבו אנחנו רוצים להיות מחוברים במערכת הדדית, בערבות, "ואהבת לרעך כמוך", "כאיש אחד בלב אחד". אם נרצה לעשות את המאמץ הזה, ודורשים ממנו שיעזור, זה נקרא תפילת רבים וזה עוזר. כי אנחנו רוצים להיות כמוהו.
ניצה: זה כאילו כל הצימוקים ביחד צועקים אנחנו רוצים להיות כמו הבצק?
או לפחות חלק מהם. כמו שאברהם יצא מבבל עם חלק, זה מספיק.
אורן: למה הטבע שומע את התפילה הזאת של הרבים?
תפילה נקראת רצון.
אורן: זה מה שלא הבנתי.
אם אנחנו רוצים יחד שזה יקרה, אנחנו מעוררים את אותו כוח הטמון בינינו שלא התגלה והתחיל להתגלות. ואז אנחנו מתחילים להיות קשורים בינינו דרך כוח הא-לוקים, זה נקרא שהוא מתגלה בינינו. "גילוי הבורא לנבראיו".
אורן: האם אתה יכול להרחיב, זה נראה כנקודה המרכזית.
אם אנחנו, האגואיסטים האמיתיים, יודעים מה היא הכרת הרע, ורוצים להיות מחוברים בינינו ביחסים טובים, שיביאו רק את הכוח הזה. זה נקרא שאנחנו עומדים במעמד הר סיני, זה ממש אותו דבר. אז אנחנו צריכים רק דבר אחד, את הכוח הא-לוקי, את כוח ההשפעה הזה, שיתגלה בינינו. ואנחנו לא רוצים את כוח ההשפעה כדי ליהנות ממנו, זה ההיפך ממה שהוא. אנחנו רוצים שישרה ויקשר בינינו, כדי שנהיה קשורים יחד בצורה היפה, באהבה בינינו.
אורן: אז הינה עוד פעם, סגרת לי את המשולש עכשיו. היו לי אני ואתם והיחסים בינינו שצריכים להתהפך מאהבה עצמית, לאהבת הזולת, ואם נרצה שכך יקרה, אז בעצם בינינו תתגלה האהבה של הטבע שאתה קורא לו הא-לוהים?
כן. זאת המטרה, גילוי הבורא לנבראים לפי השתוות הצורה, לפי הרצון של הנבראים שיתגלה. שיתגלה כוח השפעה בינינו, שנהיה תלויים בו, כלולים בו ושנהיה כמוהו.
אורן: מדובר בעצם בשדרוג יחסים?
נכון, שדרוג יחסים. אין יותר. ואז א-לוקים מורגש. זה נקרא עַם ה'. ככה חיינו עד החורבן.
אורן: אני אגיד את זה אחרת, אם אנחנו מתחברים ב"ואהבת לרעם כמוך" זה נקרא שהאהבה שממלאת את כל הטבע שורה בינינו.
אם האהבה שורה בינינו, זה נקרא שא-לוקים נמצא בנינו.
אורן: כאילו נעשינו כמו כל הטבע?
נעשינו כמוהו, הוא זה הטבע.
אורן: אז נעשינו אהבה?
כן. ואהבת זו המדרגה הגבוהה ביותר, ואהבת זה נקרא שאתה נכלל מכל הרצונות שמחוצה לך ואתה כולך עובד כדי להשפיע להם, למלא אותם. מחוצה לך.
אורן: וכך כל אחד כלפי כולם?
כן.
אורן: אז יש פה מעין סירקולציה כזאת, ים כזה?
וזה נקרא שהאור, הא-לוקים שורה בנינו.
אורן: אז אנחנו מרגישים שהכול אחד?
כן, אנחנו מרגישים שהכול אחד.
אורן: כשאתה אומר הכול אחד הכול אהבה? מה זה הכול אחד?
אהבה. אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בתוך הא-לוקים, והוא שורה בנו, ואנחנו נמצאים עימו בדבקות ואין הבדל בינינו, בינינו ובינו אין שום הבדל.
אורן: זה בעצם החזון של החברה הישראלית?
כן. זה נקרא גמר התיקון.
אורן: כשלאורך הדורות, חכמים דיברו על כך שלחברה הישראלית יש משימה שפורצת את גבולות החברה שלה עצמה, להביא לתיקון עולם, למה הכוונה?
לכך שאנחנו צריכים לצרף לזה את כל אומות העולם. גם את כל אותה בבל הקטנה שגדלה לכדי שבעה מיליארד איש. זה נקרא "ונהרו אליו כל הגויים". וביתי, המתוקן הזה, המערכת המתוקנת, "בית תפילה יקרא לכל העמים" כולם יבואו וירצו שישרה בכולם הא-לוקים.
אורן: האהבה.
כן. נתחיל לממש אותה.
אורן: הזמן שלנו נגמר, תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז, תודה גם לכם שהייתם איתנו, בהצלחה ולהתראות.