אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו. אנחנו כאן עם "חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.
שלום.
אורן: אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו, מקווים שיהיה לנו דיון מרתק לגבי ההחלמה של החברה הישראלית. אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן איך אפשר לחבר ולאחד את כל הזרמים והפלגים השונים שיש בקרבנו, ולהפוך להיות גוף אחד שחי טוב, נושם ביחד, חי ביחד, שמח ביחד והולך אל חיים חדשים.
בדיון הקודם שלנו הסתכלנו אחורה אל ההיסטוריה, אל המאה, מאתיים שנים האחרונות ורצינו לזהות את מקורו של השסע הדתי החילוני שהיום מפצל ומפורר את החברה הישראלית ולמדנו ממך הרבה דברים. והיינו רוצים בשיחה הזאת ללכת קדימה בתהליך הריפוי וההחלמה של החברה הישראלית, ולהבין איך אפשר לטפל בפועל, כאן והיום, בשסע הדתי חילוני.
לצורך כך, מה שאנחנו נרצה לדמות כאן באולפן, זה סיטואציה שבה אנחנו נמצאים בכנס שיש בו כמה מאות משתתפים, והקהל הרחב מוזמן אליו. ויש שם אנשים שהראש שלהם פתוח, הלב שלהם פתוח, וכל אחד מהם חי את אורך חייו, כל אחד בא ממגזר אחר, ויש לנו שם נציגות מכל המגזרים של החברה הישראלית, גם מהציבור הדתי, גם מהציבור החילוני וגם בתוך הציבור הדתי ובתוך הציבור החילוני, כל אחד עם ריבוי הגוונים שנמצא בתוכו, כולם מכונסים כאן עכשיו מולנו, זאתי הסיטואציה. המטרה של הכנס היא לצאת עם פרקטיקה, לאתר ביחד דרך מעשית לריפוי החברה הישראלית ולהפיכתה לחברה אחת פורחת ומלבלבת.
בסיטואציה הזאת אנחנו נזמין אותך להיות נואם בכנס הזה, כשאנחנו נגדיר בפורמט של הכנס, דברים מאוד קונקרטיים שאותם צריכים לגבש בכנס, ועליהם אתה תידרש לתת את הנאום שלך. אנחנו נרצה לגבש פנייה אל הציבור הדתי שתצא מתוך הכנס הזה, נרצה לגבש גם פנייה שיוצאת אל הציבור החילוני. ואחרי שנגבש את שתי הפניות האלה, נרצה לפתח דרכים מעשיות לחיבור בין שני הפלגים האלה.
והשאלה הראשונה, באיזו פנייה אתה מציע לפנות אל הציבור הדתי היום כדי להביא לאיחוד השורות של החברה הישראלית?
אני לא יודע אם כדאי לפנות לציבור הדתי, לציבור החילוני, לחלק כך את הציבור. אני חושב שאם יש גישה נכונה, היא צריכה לתת פתרון הדדי לכולם יחד, ולא זה על חשבון זה, ואז גם הפנייה צריכה להיות לכולם יחד. ולא רק ליהודים, אפילו לכל בני המיעוטים שיש לנו במדינה הזאת, לערבים, לדרוזים, ולכל הנוצרים למיניהם, יש לנו כאן מגוון די רחב של כל מיני דתות, ואמונות, ועמים.
ולכן בזה מדינת ישראל דווקא מיוחדת מאוד כי בה נמצאים נציגים של כל העמים, כי אנחנו סוחבים אחרינו משנות הגלות גם מנטליות שונה מכל העמים, וגם הקשר שלנו לאותן המדינות שיצאנו מהן, וכל זה עדיין חי. ולכן אנחנו צריכים לראות כאן כעין מיני מודל של העולם, מיני עולם שלנו. ולכן לפנות רק למישהו חילוני או קצת דתי או יותר דתי או עוד יותר דתי, ולכל אחד אתה תצטרך לדבר אחרת, לחסידות כזאת איך אתה פונה, לחסידות הזאת אחרת, אתה יודע, זה לא יהיה פשוט.
אורן: לא נצא מזה.
לא. אני חושב שהגישה שלנו לא מאפשרת את זה, כי היא אומרת דווקא את ההיפך.
אורן: בזאת בעצם אתה מתחיל את הפנייה שלך לכלל המגזרים בישראל.
נכון. מה שאנחנו חווים עכשיו, נקרא "משבר", ואפשר לקרוא לו גם החרפת הגלות. ובסוף הגלות אנחנו מרגישים מין עלייה של האגו וכל הכוחות הרעים, וההתפרצויות של עמים ופלגים, וקריסה גדולה מכל המגמה שלנו, הפרדיגמה שלנו, לחיים כלליים שלנו, חילונים ודתיים כאחד. אנחנו כולנו נמצאים במשבר. אף מגזר ואף חלק מהאומה לא חי בצורה שהכל בסדר והכל מסתדר והכל הולך ומתפתח. כל אחד נמצא במשהו במשבר, בירידה, באילו בעיות.
ולכן אנחנו צריכים לאתר בזה את הסיבה הכללית לכל הבעיות שלנו. והסיבה הכללית היא די ברורה ומוסכמת על כולם, שהיא האגו של האדם. והאגו מגיע לממדים כאלה שאף אחד לא מסוגל להתחשב בזולת, להתחבר אל הזולת, לא במסחר ולא בתעשייה ולא בטכנולוגיה ולא בחינוך ולא בתרבות ולא בחיים המשותפים. אנחנו לא מסוגלים לחלק את העוגה הכללית שלנו במדינה, בצורה הצודקת. אנחנו לא חושבים על השכבות העניות, והחד הוריות, והזוגות הצעירים, והחיילים המשוחררים, על הדירות לזוגות צעירים, על הפנסיה, ועל עוד המון דברים שאנחנו יכולים לטפל, מה שלא תגיד. בנוסף לכך, יש אנשים שעכשיו ממש נזרקים לרחוב ונמצאים בחוסר תעסוקה, ומי יודע עד כמה שאנחנו נוכל לחלק להם אפילו אבטחת הכנסה. אנחנו נמצאים בבעיה גדולה מאוד, ולא רק אנחנו, כך זה כל העולם.
זאת אומרת, אם זה היה בעולם יותר טוב, אז היינו עוד יכולים אולי לסמוך על משהו, לקבל ממישהו תמיכה, אבל לא, העולם נמצא במצבים עוד פחות טובים ואפילו גרועים. אז לכן אנחנו צריכים להבין שהבעיה היא לא רק בעיה בתוך ישראל, אלא זו בעיה כלל העולמית. ולכן אנחנו יכולים להגיד שלא אכפת לנו.
אורן: וזה נכון.
לא. אני רוצה להגיד שזה לא נכון. כי הגישה שלנו היא דווקא עד כדי כך אוניברסאלית, שהיא נוגעת לכל העולם ומרפאה את כל העולם, ולכן אנחנו יכולים לקבל תמיכה מהעולם החיצון. ובזה אני גם מעמיד איזה דגש, שאם אנחנו נלך בגישה שאני עכשיו עומד להציג, אז אנחנו נקבל תמיכה מהעולם החיצון. אנחנו מתחילים להיות מובנים לעולם החיצון, אנחנו פותחים את עצמנו כלפי העולם החיצון כמין אוונגרד,חיל חלוץ, ובזה אנחנו רוצים להראות לכולם עד כמה שאותה התרופה שמצאנו לכל הרוע האנושי, לכל הבעיה האנושית, יכולה להתקבל ולעזור לכולם.
לכן אני דווקא מציג את הפתרון בצורה יותר רחבה. וזה גם הפתרון למשבר, כי אנחנו המרכז של העולם מבחינת המשבר בין הדתות, הטרור, המלחמה והשלום, כל מה שלא תגיד, אנחנו כמו איזו נקודה שכואבת וגם מכאיבה לעולם, כך העולם מרגיש. עד כמה הוא צודק בזה או לא, זה לא חשוב, כך הוא מרגיש. לכן אם אנחנו נטפל בנקודה הזאת, בזה נזכה לתגובה, לגלים שיתפתחו מאיתנו ויהיו מורגשים בכל העולם, ואז בהתאם לזה, נוכל לקבל את התמיכה למה שאנחנו עושים כבר מלכתחילה, מכל העולם.
בזה אנחנו הולכים לפתור את בעיית הכלכלה. זו בעיה ששייכת לכל העולם ובמיוחד לארצות הברית, סין, רוסיה, אמריקה, ברזיל, הארצות המפותחות, כל אירופה ה"כביכול" מאוחדת, וכן הלאה. כולם נמצאים בבעיה גדולה וכל המדינות האחרות נמצאות בפחד שהגל הזה של בעיות האבטלה והעוני, יגיעו גם אליהן. לכן, אם אנחנו נראה לכולם עד כמה שהשיטה הזאת מטפלת בכלכלה, אז וודאי שכבר יתחילו להתחשב בנו ויתמכו בשינויים. בזה אנחנו מזמינים את כל השכנים שלנו להתחבר. ואם אנחנו נלך יחד בקונצנזוס כללי, בפנייה גם כלפי העולם וגם כלפיהם, אז יהיה להם קשה מאוד לסתור את הדברים. בזה אנחנו פותרים בעיות סמים, גירושין וכל מיני דברים שנפתרים בדרך.
אז מה היא הגישה? הגישה היא גישה מאוד פשוטה שהיא מלחמה ישירה, פנים בפנים, נגד הטבע האנושי שהוא האגו שלנו. אין לנו יותר מה לעשות אלא רק להילחם נגדו. ולהילחם נגדו אנחנו לא מסוגלים כי אנחנו נמצאים בעצם בתוכו. כל עוד אני נמצא בתוכו, אני לא מסוגל להיות מרפא לעצמי. אלא מה שכן נמצא בתוך העם שלנו, ודווקא בתוך העם שלנו במיוחד, זה אותם שרידי החיבור, רשימות מאותו החיבור, רושם מאותו החיבור שהיה לנו פעם, כשהיינו עם ומדינה עד החורבן והיציאה לגלות.
ולכן אנחנו צריכים להתחיל לחנך את עצמנו בחינוך הזה של איחוד, אינטגרליות, "כל ישראל חברים", "ואהבת לרעך כמוך", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך", "כאיש אחד בלב אחד", שהמשפטים האלה היו מיועדים ומיוחדים והתקיימו בעם שלנו משך מאות שנים. הרבה מאוד דורות עברו בחינוך הזה, ואנחנו צריכים לחדש אותו. חזרנו לארץ ישראל, ולכן אנחנו צריכים לחזור לאותה מתכונת שהיינו חיים בה פעם.
ולא חשוב באיזו צורה חזרנו. חזרו לכאן נציגים של שבעים אומות, לא יהודים חזרו. במה אנחנו יהודים? בזה שדיכאו אותנו בכל העמים שהיינו ביניהם? אנחנו בזה לא יהודים. אנחנו ברחנו משם, אבל ברחנו משם כיהודים, והגענו לכאן כמרוקאי, כתימני, כרוסי, כבולגרי, כהונגרי, כפרסי, כטורקי וכן הלאה. בדרך מכל הארצות, כאילו עזבנו שם את היהדות שלנו, כמה שהייתה לנו, והגענו לכאן כנציגים של כל הארצות האלו. אנחנו נמצאים כאן כקבוץ גלויות. זאת אומרת, הביאו לכאן גלות.
והגלות המגוונת הזאת, היא כזאת שממש נמצאת בהתקשרות באופנים כל כך שונים וכבר כולם כלולים זה בזה עד שאי אפשר בכלל להבין מאיפה ומה קורה. אנחנו לא יצאנו מהגלות הזאת, ההיפך, אנחנו אפילו מטפחים אותה. על פני הרקע הזה אנחנו מגיעים לחלוקות עוד יותר גדולות, של מזרח ומערב, של דרום וצפון. לא רק חילוניים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, אלא בין הדתיים יש כאלו וכאלו, וגם בין החילוניים חלוקות שונות. אנחנו הגענו למצב שהגלות הזאת, הפילוגים האלו, חיים בנו ואנחנו אפילו מטפחים אותם.
לכן אצלנו יותר ממה שבכל מקום בעולם דווקא, הכוחות האלו מתגברים, הפילוג הזה מתגבר וגורם לנו ממש תוצאות רעות מאוד בחברה הישראלית. בזה אנחנו מאבדים המון כוחות. בחוץ לארץ אנחנו מרגישים את עצמנו מחוברים בינינו, כי אנחנו נמצאים בין הזאבים, ואז בצורה טבעית, אינסטינקטיבית, אנחנו נמשכים זה לזה.
אני נמצא בחו"ל ונפגש עם היהודים, אז יש כל מיני יש ארגונים. אני הולך לאזורים חילוניים יהודיים -GCC או לאוניברסיטה ל"הלל", לג'ואיש סנטר או כל מיני כאלה, או שאני נכנס לכל מיני בתי כנסת, ובעבר הייתי מופיע בהרבה מהם, אז שם יש קירבה, אין ריחוק, יש הזדהות. מה שאין כן כאן, לא. ושם זו הזדהות מעל כל הפלגים, אין כל כך הבדל.
אלא זה שאתה יהודי, זה מחבר בינינו, ותחת זה כל הדברים האחרים. יכול להיות שחור, לבן, צהוב, אדום, לא חשוב באיזו רמת קיום, מלומד פחות, מלומד יותר, מאילו מדינות הגיע, זה הכל תחת כובע אחד שנקרא "אנחנו יהודים". כי אנחנו מתייחסים אל עצמינו כמו שהעולם החיצון מתייחס אלינו, ואז שם הוא מתייחס לכולם כך, אתה יהודי אז זהו, זה לא חשוב לי אם אתה יותר כהה או פחות כהה, או שאתה דתי או שאתה חילוני. יהודי וזהו.
גם ביחס בין החילוני לדתי אין שם יחס שלילי כמו שכאן. אלא יהודים, יהודים, זהו. וודאי שרוצים חינוך שונה, אבל זה לא עושה בינינו איזה פילוג. אלא אני בונה חינוך לעצמי, אתה בונה חינוך לעצמך, אנחנו יכולים אפילו לעזור זה לזה, כי בכל זאת יש לנו אינטרס להיות כיהודים מצליחים לעומת הסביבה העוינת, שהיא יחסית זרה, ועומדת כנגדנו.
אותה גישה, אם אנחנו רוצים להיות מחוברים, צריכה להיות כאן אצלנו. אנחנו רואים שכלפי שכנינו, למרות שחשבנו שתהיה לנו סיבה להתאחד, זה לא פועל כך, אלא ההיפך, עד כדי כך השנאה בינינו היא גדולה, שיש בינינו כאלה שיותר קל להם להתקשר לשכנינו, לערבים, ולא ליהודים. והם הולכים איתם ממש בקרבה, בתהלוכות ומהומות וכן הלאה, ראינו את הדברים האלה כבר הרבה בעבר.
זאת אומרת, צריכים להבחין שבמגמה ההיסטורית יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת, שאנחנו נחכה עד שכל העולם, ובמיוחד השכנים שלנו יתלכדו נגדנו, יתחברו ביניהם כלפינו, ואז אנחנו נרגיש כאן לחץ בינלאומי ושנאה כל כך גדולים, שזה יחייב אותנו להתחבר. זה נקרא "דרך ייסורים", יכול להיות שזה יקרה. למה אני אומר יכול להיות? כי לא כדאי לנו, לא הייתי רוצה לחכות לזה.
אלא יש לנו דרך אחרת, שאנחנו כבר מעכשיו הולכים ומחנכים את עצמנו נכון לחיבור, למרות שאין כל כך לחץ חיצוני. מספיק לנו לחץ פנימי כדי שאנחנו נגיע אליו. והלחץ החיצוני גם נמצא באופק, אנחנו רואים שזה בא ומתקרב. אנחנו לא מושכים עלינו צרות ולחצים למיניהם שיכולים להגיע, אלא אנחנו בעצמנו מלכתחילה עכשיו נמשכים לחיבור. כי בטוח שאם תהיה הגדלת הצרות, אנחנו נמצא כוחות להתחבר, כי זה תמיד עוזר לנו ולכל אומה יש רגע כזה, שאז היא מתחילה להתחבר.
לכן מה שאנחנו ממליצים זה ללכת לפי הגישה שלנו. א', כמו שהייתה באותו זמן שהיינו עַם אחד במדינה אחת לפני 2000 שנה. ב', כמו שאנחנו צריכים להיות היום שחזרנו לאותה ארץ ישראל שהיא תהיה ולאותו עם ישראל שיהיה. לכן, לפי אותה השיטה אנחנו צריכים גם לבנות את מערכת הקשר בינינו, ועל ידה זה אנחנו מרפאים את כל המשבר הרב גווני שהחברה שלנו סובלת ממנו.
אנחנו נמצאים במקומות הראשונים בהבחנות הגרועות ביותר. בפער בין כולם, אמהות חד הוריות וכן הלאה. אנחנו המוצלחים במה שלא צריך להיות. ומיום ליום אנחנו נמצאים בירידה, וחוץ מזה, אין לנו שום אפשרות להתקיים. אנחנו רואים שהממשלה לא יכולה לקום, היא לא יכולה לעשות שום דבר. ההתנגשות הזאת, השנאה ההדדית הזאת שיש בממשלה, זה דומה למה שהיה לפני חורבן בית המקדש, בין אותם החכמים לכוהנים ולכולם, כולם היו בשנאה, וראינו במה זה נגמר.
וכבר יש בתוכניות האמריקאיות ובתוכניות של השכנים שלנו, ובכלל בתוכניות של כל העולם, מגמה למחוק את ישראל. אם היום בא מישהו ומתקבלת הצעה שלו לדון באו"ם על קיום ישראל, אז כולם מרימים ידיים ואומרים שלא צריך. אין שום בעיה. רק שבינתיים האו"ם לא מקבל את ההצעה הזאת. אבל אם מחר הוא ידון ויקבל את זה, אז כל העולם, כולם, יגידו, לא. אני חושב שלא יהיה מישהו שיתנגד. אנחנו כבר יודעים שבעד קיומה של ישראל, לא יהיה מי שיצביע.
אז מה אנחנו חושבים, שזה יהיה כמו שהיה בעבר, כשקיבלנו הסכמה מרוב המדינות? אנחנו ירדנו למצב שאף אחד לא בעדנו. כך אפשר להמשיך? לא. אנחנו רואים שלפי כל התוכניות אפילו של האמריקאים ובכלל לפי כל מה שקורה, שאין לנו מה ארוז מזוודות, אין לנו לאן לנסוע, אף אחד לא יקבל אותנו. זה כמו שהיה עם יוצאי גרמניה היהודים, שהפליגו לארצות הברית, אחר כך לדרום אמריקה, ולכל מיני מקומות, ואף אחד לא קיבל אותם, בסופו של דבר חזרו והלכו ישר לאושוויץ. זהו.
אז אנחנו נמצאים כאן במצב מאוד מסוכן, שדורש החלטה וביצוע. לא סתם אני עובר מהפסים של פנים המדינה והקשר בינינו, לפסים יותר רחבים, כי מה שקורה במדינה הזאת זה במאה אחוז תלוי במה שקורה בעולם. וכל הויכוחים שלנו כאן, הם כמו שילדים משחקים ומתווכחים בארגז חול. אם הם לא מקבלים בחשבון מה שקורה מסביב, אז זה בסך הכל לכמה שעות שהם משחקים שם וזהו.
לכן אנחנו צריכים לעשות חשבונות כאלו, שהתוצאה ממה שאנחנו נעשה תהיה מורגשת בעולם כריפוי לכל העולם, כגל טוב ויפה שישטוף את העולם. ואז אנחנו נקבל לא רק תמיכה מכל אומות העולם, אלא אנחנו נקבל מהם גישה אחרת אלינו, שאנחנו נחוצים. שאנחנו לא רק ראויים, אלא שאנחנו קיימים כדי להביא להם את אור החיים, שיטת הקיום, ובלעדינו אין להם במה לרפא את החיים שלהם. אחרת אין להם שום סיכוי להצליח לחיות, ובכלל, להינצל מאותו המשבר שמתפתח ומתפשט בעולם.
הריפוי הוא אך ורק על ידי חינוך לקשר חדש בין בני אדם, כי האגו שלנו כמו שכולם יודעים, הוא כל הרוע ואותו אנחנו צריכים לרפא. האגו שלנו הורס לנו את המשפחה, הוא הורס לנו את חינוך הילדים, הוא זורק אותנו בלי שנבין את מהות החיים, לייאוש, לדפרסיה, להכל. אנחנו לא מסוגלים לקשור בינינו יחסים טובים במסחר ובתעשייה, אנחנו לא מבינים איך לעשות חברה מאוזנת, מגוונת, איך לעשות חלוקה צודקת, איך להעלות את כולנו לצריכה הכרחית רציונאלית, איך לחלק לכולם לפחות אוכל נפש הכרחי.
אנחנו לא יודעים לבצע כלום בחברה האנושית, שמסוגלת היום לעשות הכל, במצב שכמעט אף אחד לא צריך לעבוד, וכולם יכולים לקבל את כל מה שהם צריכים כדי להתקיים. אלא אנחנו לא מסוגלים, מפני שאנחנו לא מקושרים נכון. זה דבר אחד. דבר שני, אנחנו צריכים למלא את בני האדם במילוי שנקרא הרגשת החיים, זה מה שחסר לאדם בעיקר, הוא לא יודע בשביל מה הוא חי.
בינתיים כל המגמה שלנו הייתה כדי להעסיק אותו, ללכת לעבודה ולבלבל אותו בטלוויזיה עם כל מיני דברים, רק שלא יחשוב, כי אין לנו במה לתת לו מילוי פנימי. ולכן אנחנו כל הזמן סחוטים אותו בעצבים, גם בעבודה, וגם בבית וגם בכל מיני צרות ובכל מיני דברים, לתת לו תעסוקה, רק שלא יחשוב, כי על מה יחשוב? מה יהיה לו? לכן, שיחשוב כמה שפחות. אנחנו קלקלנו את החינוך בעצמנו. למה? כי ככל שאדם יותר מקולקל בחינוך, הוא פחות דורש דברים גבוהים. אז מספיק לו לראות כדורגל ואיזשהו שׁוֹאו וזהו, מספיק. אם היה פעם חינוך נניח לפני 50 שנה, ורצינו להעלות אותו יותר ויותר, אחר כך הגענו למצב שאמרנו, "רגע, סטופ. לא, לא צריכים יותר חינוך". ההיפך, אם הילדים יהיו מחונכים, מה הם ישאלו, למה הם ידאגו? הם כולם ילכו לפילוסופיה, לפוליטיקה, לכל מיני דברים.
מה אנחנו, שבעה מיליארד בני האדם, צריכים? מה אנחנו נעשה איתם? אנחנו צריכים שיהיו כמו בהמות, חיות. ואז קלקלנו בעצמנו את החינוך. אנחנו צריכים לסדר את החינוך הנכון שיהיה החינוך האינטגרלי, אז הוא ייתן מילוי לכל אחד. כי היום כשהגענו עם החינוך של בני האדם לרמה כל כך נבזית, היא מסכנת את כל המין האנושי. בלי תעסוקה, אפילו אם יהיה להם במה להאכיל את עצמם באיזו צורה, הם ייצאו לרחובות ויעשו מהפיכות למיניהן. אנחנו רואים את הגל הזה כבר מתחיל. ואם בארצות ערב זה כך, בכל מדינה ומדינה באופן יחסי, אז יכולים להיות פתאום שוב משטרים נאציים בכל אירופה, אחד שמתנפל על השני ואין סוף לזה, וכך זה מתפשט לכל העולם.
זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע לחינוך החדש שנותן לאדם מילוי בהרגשת החיים החדשים, וזה רק מתוך קירבה וחיבור. על ידי החינוך, מתוך קירבה וחיבור, אנחנו נוכל לפנות לאותם האנשים שאנחנו מלמדים אותם ולהתחיל ללמד אותם, להסביר להם שאין ברירה, צריכים לקבל גישה חדשה לעולם.
העולם לא בנוי כדי שאנחנו נעבוד בעבודה פיסית. לא. אנחנו הגענו למצב שאנחנו יכולים בקלי קלות לקבל כל מה שאנחנו צריכים. אין לנו שום בעיה שאנחנו נעבוד נניח שעה בשבוע אפילו.
יש טכנולוגיות ואפשרויות כאלו, רק שאנחנו סוגרים אותן ולא רוצים להשתמש בהן, כי בזה אנחנו נצטרך לפטר מיליוני אנשים. אבל אם אנחנו מגיעים לגישה חדשה שאנשים מתעסקים בחינוך, שהם נמצאים כל הזמן בעבודה שלהם שזו עבודה רוחנית, זאת אומרת להעלות את עצמם לחיבור הדדי, וזו תעסוקה ליום שלם לכולם, למעט אלו שצריכים במקצת להיות בתעשייה, במסחר, בחלוקה, אז כל יתר האנשים יהיו בכל הזמן הפנוי שלהם רק בחינוך. החינוך העצמי הוא התעסוקה של האדם בדור הזה, ובדורות הבאים.
אורן: אחרי שפרשׂת את החזון שלך שבעצם הוא חזון כלל עולמי להילוך חברתי חדש שצריך להתחיל כאן בישראל ואחר כך לתפוס תאוצה אל עבר עולם חדש לחלוטין עם פרדיגמות חדשות ותפיסה חדשה.
העולם צריך לראות שאנחנו עושים זאת בפועל וללמוד מהדוגמה הזאת.
אורן: הוא צריך לראות שמתחילים בכיוון הזה. אז אנחנו עכשיו רוצים להבין את הדוגמה הזאת ולהתחיל ליישם אותה. אחרי שציירנו את המפה ואת האופק הרחב של העולם החדש, של החיים החדשים לכל בני האדם באשר הם, אנחנו רוצים להתחיל ליישם אותם, וזה אולי הדיון השני שהיינו רוצים לקיים במסגרת של אותו הכנס.
אז שוב אני מזכיר את הסיטואציה שאותה אנחנו רוצים לדמות. אנחנו נמצאים בכנס שיש בו אנשים מכל הגוונים בציבור הישראלי, דתיים, חילוניים, בני מיעוטים בכל ריבוי הגוונים כמו שציירת קודם. ואנחנו רוצים להתחיל להבין איך מהרמה הפילוסופית הרעיונית, אנחנו הולכים אל הפרקטיקה.
אולי ניצה תובילי מכאן את הדיון לגבי איך אפשר לגשר בין הפערים, בין ההפכים, בין הניגודים.
ניצה: קודם כל אני חייבת להגיד שממש הפתיע אותי אחד מהעקרונות שמקופלים מאחורי הגישה שנתת, ואני רוצה להדגיש אותו כי זה נראה לי עיקרון מאוד משמעותי.
במקום לקחת שני גורמים שרבים זה עם זה, וכרגע לא משנה עם זה דתי, חילוני, או שזה אשכנזי, או מזרחי, בכלל לא חשוב. זאת אומרת, יש פה איזו גישה שאומרת, אנחנו לא מתעסקים באופן ישיר בהתקוטטות של אחד מול השני, אלא אנחנו אוספים פה כלל שאנחנו מראש לוקחים בחשבון שיש ויכוחים כאלה ואחרים, וזה בעצם עיקרון אחד.
כן, אני לא נכנס ל"מטבח" הזה בכלל.
ניצה: אני חושבת שזה עיקרון שראוי באמת להבין אותו, מכיוון שעד היום זאת הדרך שבה אנחנו מנסים להתמודד.
לא. לכן כשאנחנו נכנסים, אפילו אם ניכנס נניח תיאורטית, לפוליטיקה, למרות שאני לא חושב על זה, אנחנו לא נכנס כמו מפלגה. אנחנו נכנס כמשהו שהוא בין מפלגתי, מעל המפלגות.
ניצה: אז זה עיקרון שמאוד היה חשוב להדגיש אותו, כי אני חושבת שכל מי שישמע אותו, יבין שיש פה משהו אחר לגמרי.
עכשיו עוד דבר מעניין, עיקרון נוסף שהיה מעניין, אתה בעצם אומר, יש לנו אויב אחד משותף לכולנו. במקום להתקוטט זה מול זה, יש משהו שמאחד את כולנו. יש אויב משותף שהוא נמצא בבסיס של כל אחד ואחד מאיתנו, והוא בעצם נמצא בתוך הטבע שלנו.
וזה מה שמפריע לנו להתחבר.
ניצה: כן. זאת אומרת, למה הוא רע? הוא רע כי הוא לא מאפשר לנו להתחבר.
כן.
ניצה: ברגע שפותחים בצורה כזאת, כבר יש איזו נכונות להקשבה.
ואנחנו יודעים מתוך שיחות קודמות שלנו, שכדי להתחבר, אנחנו צריכים לוותר לפעמים על משהו. דיברת על ויתור הדדי כדי להשיג אהבה. נניח בזוגיות הדגשת הרבה פעמים שעל מנת ליצור שטח משותף, צריך לבוא זה לקראת זו וליצור איזה ויתור הדדי.
האם גם פה זה אותו דבר? האם גם כאן הגישה הזאת נכונה, ואם כן על מה צריך לוותר?
לא, לגמרי לא לוותר על כלום. לא לוותר. אנחנו לא מתעסקים בכמה ממני אני צריך להתקפל ולהיות מקופח, ובכמה השני, ובו נמדוד בכמה אתה לי, ואני לך, ואז נפגש באמצע. לא.
אלה חשבונות דיפלומטיים, זה לגמרי לא מקובל. אין דבר כזה. לכן אני אומר שאחרי שרואים את הגישה הזאת, רואים שאין לה תחרות, ובה אין תחרות והיא כולה מדברת רק למרכז של כולם. כולם חייבים להיות מרוכזים סביב נקודה אחת של אחדות. כל מי שלא נמצא במגמה לאחדות, לא נמצא בתוך כל המשחק הזה.
השאלה היא מה אנחנו רואים כאן, מי אתנו ומי לא. כל האינטרסנטים הנוכחיים ודאי שיהיו נגדנו, וזה לא חשוב מאיזה צד, מימין או משמאל, דתיים או חילוניים. כל מי ששייך לפוליטיקה ורוצה על ידי הפוליטיקה להרוויח משהו לעצמו, לא יהיה איתנו כי הוא רוצה להצליח על חשבון הזולת, להתקוטט איתם, להילחם איתם כדי להצליח.
אנחנו אומרים שההצלחה היא לא בזה, אלא אנחנו בונים קבוצה של 120 איש נניח, והקבוצה הזאת חייבת להגיע לפתרון אחד. היא חייבת לשבת יחד, היא חייבת להיות בחיבור ובאיזון, היא חייבת להגיע לחיבור, להקשבה הדדית, זה חייב להיות. כל אחד מכניע את עצמו, כל אחד רואה את הקבוצה ואת האחרים למעלה מעצמו.
כל אחד חייב לקיים את כל התנאים שאנחנו מביאים כהכרחיים לחיבור. אם נקיים את התנאים האלה, אז אנחנו נגיע למטרייה שנקראת "חיבור" או "התחשבות הדדית" או אפילו "אהבה", ומתוך זה אנחנו כבר נפתור את כל הבעיות.
אז, כשאנחנו מגיעים לזה אנחנו מאוזנים, אנחנו מאוחדים, אנחנו נמצאים בשטח אחד, גם בשורש אחד וגם ברמה אחת. אף אחד לא יותר ואף אחד לא פחות. כולנו איבדנו את כל ההבדלים בינינו, הם נמצאים אי שם, ועכשיו אנחנו כמו אבא כלפי כל הילדים שמשחקים למטה, הוא חושב מה טוב לכל אחד.
הדתיים אומרים, "זה מה שאנחנו צריכים", וכולם מתחשבים גם בהם. יש חילוניים כאלה, ויש הרבה אחרים, כל אחד דורש משהו לעצמו, אבל מתוך העוגה הכללית, ורק בתנאי שכל אחד מהם מתקרב למרכז, ועל ידי זה מקבל את מה שאנחנו מחליטים.
כל הפעולה שלנו, כשאנחנו הולכים, ומחלקים ומטפלים בכל חלקי העם, היא כדי לקרב אותם לאיחוד, לחיבור. ולא שאנחנו נותנים עשרה מיליון שקל למגזר כזה או אחר, ואז הם חיים לא אכפת להם כלום, "מצפצפים" על כולם. לא. אנחנו מטפלים בכל החלקים שבעם כדי לקרב אותם למרכז. מי שלא רוצה, בבקשה, יש לך גישה אחרת. לא יחד עם ממשלה? אתה חפשי.
יש הרבה ארגונים בעולם כמו הארגונים היהודיים בארצות הברית, והם לא מקבלים מהממשלה שום דבר. הם חיים בגלל שהם אוספים כסף, כמו למשל הברסלבים או עוד חסידויות שנמצאות בבּוֹרוֹ פארק, ניו ירק. ביקרתי בהן. יש שם הרבה אנשים שאני מכיר, אף אחד לא מקבל שום דבר. כולם עובדים, כולם אוספים כסף, כולם נותנים את החינוך שלהם לפי רצונם.
אז אנחנו יכולים בינתיים, בהתחלה, להיות בתנאים האלה,למרות שאחר כך בטוח שנרצה להיות במסגרת המדינה, אחרי שאנחנו רואים עד כמה שהאיחוד שלנו פועל, עובד ומביא לתוצאות טובות. ואז גם מתוך הדוגמה, מתוך החינוך, אנחנו נרצה להשפיע על כולם, אפילו על אלה שכאילו מתנזרים. הם לא יכולים להתחבר, אבל הם גם לא יהיו נגד, כי היסוד הזה הוא יסוד של כל היהדות וגם של החינוך החילוני במקורו, כביכול. אף אחד לא יכול להגיד, "אני לא רוצה להיות מחובר עם אחרים, אני לא בעד חיבור, אני לא בעד אהבה, אני לא בעד ההשתתפות".
אותן עשרת הדיברות, מקובלות על כל האנושות. אף אחד לא יכול להגיד, "לא, זה לא בסדר לאהוב ולכבד את אביך ואמך. אני לא רוצה". אם אתה אומר כך אז אתה כאילו מוחק את עצמך מהחברה האנושית.
אותו דבר כאן. הגישה שלנו היא כזאת שלא יכולים לזלזל בה. הם יכולים להגיד, "כן אצלנו זה מתקיים באופן אחר". נראה אם באופן כזה זה מתקיים או לא. יכול להיות שכן, שאצלם באופן הדדי ומיוחד, יש גישה תרבותית להבליט בצורה אחרת אותו עיקרון "ואהבת לרעך כמוך". אדרבה, בבקשה. אנחנו צריכים להגיע למצב שהגישה הזאת, החינוך הזה של כל אדם לאהבה לזולת, יתקבל בהסכמת העם. העם ירגיש בו צורך והצלה ואז נוכל לממש אותו.
אני לא יודע אם זה יבוא דרך הממשלה או דרך תנועה חינוכית רחבה, ואז מתוך הלחץ מלמטה, זה יתחיל להיכנס לכל השדרות העם.
אני לא חושב הרבה קדימה כי השינויים יהיו גדולים מאוד בשנים הקרובות. אפילו עם כניסה שלנו או ללא כניסה שלנו, זה לא חשוב. אני אוהב לראות משהו מעשי, פרקטי לעכשיו.
אורן: אז ענית, קיבלנו תמונה מעשית לעכשיו.
נאמר שאנחנו סביב השולחן באותו כנס, ונאמר שאנחנו רוצים לתת לציבור המשתתפים בכנס טעימה מתפיסת העולם שאתה מציג. נדַמה סיטואציה שאנחנו סביב שולחן עגול ונניח שאנחנו עשרה אנשים, שכל אחד הוא ממגזר אחר בחברה הישראלית. יש שם חרדים, חילונים, דתיים, אשכנזים, ספרדים, בני מיעוטים, ואחרים, כולם. לכל ציבור יש נציג, כל אחד בא מתפיסת עולם, מהשקפה מסוימת, ולכולם יש רצון ליצור משהו חדש.
הייתי רוצה שתוליך אותנו בסדנה, שתיתן לנו טעימה מההרגשה של החיים החדשים, שעליהם אתה מדבר. אמרת שכולם צריכים להיות מרוכזים אל המרכז, שכל אחד עוזב את הבידול שלו ועוד עקרונות, מחוץ למעגל. הייתי רוצה שממש תוליך אותי לתרגיל מעשי שנוכל לעשות בכנס. לא כל הציבור, לא כל החברה, לא דברים גדולים, תוליך אותנו בתרגיל שייתן לנו לחוש קצת, משהו מהייחודיות של התהליכים שאחר כך נצטרך להוביל בכלל החברה.
התרגיל הוא פשוט ביותר. אנחנו עכשיו נמצאים עשרה איש סביב השולחן?
אורן: כל אחד מציבור אחר בישראל.
כן. אנחנו נספר איך אנחנו מרגישים בחברה שבה כולם נמצאים בחיבור הדדי, כמו במשפחה. כל אחד יספר, בבקשה. אתה תדבר ראשון. ספר מה נדמה לך. אבל אני קודם כל מכניס אותם להרגשה הזאת. כל אחד שיגיד, מה דעתו, איך צריכה להיות אותה מדינה, אותה חברה, איך יהיו היחסים בעיר שלו, בכפר שלו, היחס בכל מקום, איך אנחנו צריכים לארגן אז את החינוך, התרבות, הטלויזיה, האינטרנט, הכל, כדי לחנך את כולם להיות כמשפחה אחת. הכל בידיים שלך. מה אתה מציע?
אורן: אני חולם על חברה אחרת, שבה יש מקום לכל אחד מאתנו. אנחנו עשרה אנשים שונים, ובעצם אנחנו עשרה ציבורים שונים שמכונסים יחד במדינה אחת. הייתי מאוד רוצה להגיע לזה, בפנטזיה שלי יש מקום לכל עשרת צבעים. אף אחד לא מדכא אף אחד, אף אחד לא מגביל אף אחד, אף אחד לא מנסה לשנות או לכופף את האחר, ועשרת הגוונים השונים חיים בכפיפה אחת בהרמוניה, בטוב. כל גוון מתייחס לתשעת הגוונים האחרים בטוב ומאפשר להם את הקיום ואת המרחב שלהם. אני לא צריך להתגונן מפני השפעות לא טובות מהתשעה האחרים והם לא צריכים להתגונן מלחץ ממני.
איש תחת גפנו ותחת תאנתו. איש באמונתו יחיה, כמו שאומרים. זה בפנטזיה שלי.
אין לי שמץ של מושג איך אפשר לממש אותה כי אנחנו לא חיים בעשר מדינות שונות, אנחנו חיים במרחב אחד, שנקרא המדינה או החברה הישראלית, שבתוכה אי אפשר להימנע מהשפעות. ציירתי את הפנטזיה שיש מקום לכל דבר ואף אחד לא מנסה לכופף את השני.
עכשיו אני בטוח שאם אנחנו נעבור סביב התשעה, כולם ירצו את זה, כמו במשפחה, התחשבות, הדדיות, התחברות.
אורן: אני לא רוצה להרגיש לחץ, זה בעיקר. אני לא רוצה שאף אחד ישדר לי "אני לא בסדר, אתה כן בסדר, אתה צריך להשתנות כמו שאני, אני כמו שאתה". וכאילו הם משדרים לי שמשהו לא בסדר איתי. לא. אני רוצה להרגיש בסדר כמו שאני, ושהיא תרגיש בסדר כמו שהיא ואתה בסדר כמו שאתה.
זאת אומרת, אנחנו כמו במשפחה, לא חשוב עד כמה אנחנו כאלה או אחרים, אנחנו מתחשבים ואוהבים.
אורן: יש מקום לכולם, כמו שהם וכולם רצויים כמו שהם. בלי לשנות אותי.
בסדר. מה השלב הבא? תארנו לעצנו את החיים האלה.
אורן: זו פנטזיה.
גן עדן. מה חסר לנו כדי להיות בזה?
אורן: חסר לנו שנחיה בעשר מדינות שונות.
זה בלתי מציאותי. אנחנו מדברים איך אנחנו מגיעים לדבר כזה במציאות? מה חסר לנו כדי להיות בזה? נניח שאנחנו קמים מחר, יוצאים מהבית לכל מיני עסקים, לכל מיני פעולות, כל אחד לעבודה, לעסק, או נשאר בבית. איך אתה מתאר לעצמך שזה יהיה? איך אנחנו מחזיקים ביחס כזה?
קודם כל כשאתה מדליק רדיו וטלוויזיה, מה אתה שומע?
אורן: אני מדליק ושומע את הרשת שלי ואתה את שלך והיא את שלה.
ומה יש ברשתות האלה?
אורן: כל אחד מה שהוא אוהב.
מה זה "מה שהוא אוהב"? אבל מה צריך להיות כדי להחזיק אותנו ביחס יפה אחד לשני? אתה חייב לקבל השפעה בהתאם למקום שממנו אתה ניזון. מרדיו, מטלוויזיה, מאינטרנט, מכל מיני דברים.
אורן: איזו השפעה?
השפעה חיובית כלפי חיבור עם הזולת. נחיצות כלפי חיבור עם הזולת. יחס יפה. בשירים, במשחקים, בכל דבר שאתה או היא או הוא ניזונים ממנו. זאת אומרת, אנחנו צריכים לשנות את כלי התקשורת למגמה יפה. אבל לא שאנחנו סותמים את כולם ולא נותנים להם לשדר כלום חוץ מסרטים מצוירים מתוקים. לא.
המגמה צריכה להיות מאוד מובֶנֶת, רציונאלית לכל אחד ואחד, בכל ערוץ וערוץ שלו, בתרבות שלו, בחינוך שלו, אבל חייבת להיות מגמה ברורה, טובה, כלפי הזולת. בסרטים, בסדרות, שזה לא יהיה, "אצלי גיבור בסרט הרג ארבעים איש. לא, אצלי הוא הרג מאה ארבעים איש".
ודאי שחייבים להיות קודם כל כלי תקשורת, השפעה. אחר כך איזו השפעה חיצונית עוד צריכה להיות עליך? כשאתה יוצא כולם מתייחסים אליך יפה. שלא יהיה מצב שאתה נוסע בכביש וכל אחד ואחד רוצה "להיכנס" בך, ודווקא נהנה מזה. אולי אתה צריך גם לראות בערב או בבוקר יחס יפה בין הנהגים, איך שהם מתייחסים, ושגם אתה תצא מחר עם הדוגמה הזאת לכביש. וגם בעבודה שלך שיַראו לך כל מיני סדרות בטלוויזיה, שמדברים שם על היחס היפה בעבודה. כל מיני דברים. לא חסר למצוא בזה "אקשן", גם בהתקוטטות ואחר כך בתיקון. להראות דוגמאות. האדם צריך חינוך. הוא הרי בהמה קטנה, מה הוא יודע? כך כולנו.
אורן: מה פירוש?
אנחנו כולנו ניזונים מכל הסביבה ולפי זה אנחנו מתנהגים. אז כדי להתנהג בצורה חדשה אני צריך דוגמאות חדשות. אני חייב לצאת החוצה עם מטען פנימי חיובי וכך גם אחרים, שתהיה באוויר אווירה כזאת. הילדים שלי שהולכים לבית ספר, צריכים לקבל שם חינוך מסיבי חדש. לדוגמה, לשבת כמונו עכשיו, לדבר זה עם זה, ללמד יפה איך מתעסקים זה עם זה וכן הלאה. שהמורה יהיה מורה דרך ולא סתם שיתן להם השכלה ולא חינוך. קודם כל, חינוך. המִשחקים שהם מְשחקים בהפסקות, צריכים להיות מִשחקים יפים, שמחברים ביניהם.
אורן: אז אני מבין שאתה מדבר על שיפור התקשורת.
אני מדבר על חינוך, אבל חינוך דרך כל האפשרויות.
אורן: וזה צריך לבוא לכל מגזר בערוץ שלו. שאלת אותי מה אני רואה, יש לי את הרדיו שלי, ולכל אחד את הרדיו שלו.
גם במקום עבודה זה צריך להיות. כל כמה שעות יכולה להיות הפסקה לחצי שעה ושם ידברו על זה מחנכים מיוחדים דרך מסכי הטלוויזיות, או אולי בן אדם שיגיע אליכם וכן הלאה. כך אתה נמצא בזה.
אורן: בכל האמצעים האלה, אנחנו מנסים לבנות אוירה חדשה של סובלנות והכלה של כולם, לכולם יש מקום כמו במשפחה. אבל מה עושים בנקודות של מחלוקת? הבנתי שבכל האמצעים שבידינו, אנחנו צריכים לרומם את הערך של להכיל את כולם. נניח שהמגזר שלך רוצה שמאלה והמגזר שלי רוצה ימינה. מה עושים? איך פותרים את זה?
אני רוצה שאתה תגיד לי מה לעשות. נניח אתה נמצא במשפחה.
אורן: כן, אני אבא לארבעה ילדים.
לא, אתה עם אשתך, וניצוצות אש עוברות ממקום למקום.
אורן: ימינה ושמאלה.
אז מה, הולכים להרביץ זה לזה?
אורן: אי אפשר, אנחנו בני זוג.
כן, אי אפשר. אז איך עושים? מה היית אומר שכדאי לעשות? אתה מפסיק לדבר והיא מפסיקה לדבר. אתה מחבק אותה, מביא אותה לשולחן, אתם יושבים עם כוס קפה בשקט ומדברים.
אורן: בסוף מוצאים איזו פשרה.
מהי הפשרה, למען קיום המשפחה, למען קיום הילדים, למען שלום בינינו, אנחנו קודם כל צריכים להתעלות מעל המחלוקת. להתעלות, להתחבר כמשפחה. וכשאנחנו בטוח מחוברים, אנחנו צריכים לראות את המחלוקת כדבר טוב, מועיל. אנחנו מעל המחלוקת הזאת, נגיע לחיבור יותר חזק. למשל נניח שיש לנו עכשיו עשרה קילו חיבור, ואתה מחבק אותה, בגלל המחלוקת, כדי לעלות מעל המחלוקת, אתה צריך לחבק אותה בעשרים קילו כוח. ותראה עד כמה שהיא מרגישה טוב.
זאת אומרת מגיעה מחלוקת, מחלוקת בונה, ואתה מעלה את האהבה על ידי המחלוקת. ואז אתה מבין שכל הבריאה, כל הטבע, הכל מסודר בצורה כזאת שאני אגיע ליתר חיבור, שאני ארגיש בזה שהחיים שלי יותר טובים, יותר גבוהים, יותר חמים.
אתה מתחיל להסתכל על מה שקורה אתך, על כל התהליך שאתה עובר בחיים, ובכלל כל האנושות בהיסטוריה, ועל המשבר הזה ועל כל מה שקורה, ואתה אומר יש לנו הזדמנות להגיע למדרגת הקיום החדשה, להרגיש משהו חדש וטוב באמת. נהפוך את כל הכוחות הרעים האלה, לכוחות טובים. זה נקרא על כל פשעים תכסה האהבה. דווקא מתוך הפלפל הזה, אתה מרגיש יותר טעם. רק תתייחס לזה בצורה שאתה בונה משהו ולא הורס. וזה רק עניין של גישה.
נקודת הגישה היא אחת ופשוטה. קודם נתחבר ואחר כך נמשוך לחיבור שלנו את המחלוקת, כתומכת, כמחזקת, את החיבור. אז אנחנו קודם כל סוגרים את המחלוקת והולכים לחיבור.
התחברנו? בשביל מה התווכחנו, איך אנחנו יכולים עכשיו להכניס את זה בינינו?
אני מוותר, את מוותרת. כל אחד מוותר לשני, כל אחד ניכלל בשני, כל אחד מבין יותר את השני. אני נמצא בך, באותו הנפח של אי ההסכמה, ואת נמצאת בי באותו נפח שלי של אי הסכמה. כל אחד לוקח על עצמו את הרצון של השני, דווקא מפני שהוא מנוגד, וכל אחד מתחיל להיות יותר גדול, יותר רחב. ואז שנינו מגיעים לחיזוק האהבה. זו גישה חדשה. אין לנו את זה, ואנחנו צריכים ללמוד איך להעביר את הרע, לטוב. אנחנו נלמד.
אורן: תודה רבה הרב לייטמן. תודה ניצה מזוז. תודה גם לכם שהייתם איתנו. נלמד ביחד איך להפוך את הרע לטוב. בואו גם לשיחות הבאות. עד אז, שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.