אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו כאן לאולפן. בסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן, שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: בימים האחרונים אמרת שאתה מרגיש שאנחנו צריכים להתחיל לפתח חומר הסברה לקראת מצבים חריגים שיכולים להתרחש כאן במדינה שלנו, והייתי רוצה להקדיש את השיחה שלנו לזה. השאלה הראשונה היא איזה מצב חריג למשל אתה רואה שיכול להגיע, אם תוכל קודם לצייר לנו אותו כנקודת פתיחה ואחר כך אולי דרכי התמודדות או איך שאתה מרגיש.
קודם כל זה נובע מזה שישראל היא במרכז העולם, אנחנו צריכים לבוא עם התיקון לעולם, לתת דוגמה לעולם, להיות "אור לגויים", "ממלכת כהנים וגוי קדוש", כל הדברים האלה שבעל הסולם כותב. לכן וודאי שהדגש של התיקון ומרכז התיקון, זאת אומרת השינוי שהעולם צריך לעבור בו לרמת קיום חדשה, הכל צריך לבוא מכאן. מהיהודים שבארץ ישראל והיהודים שבעולם וגם כן כל החברים שלנו שבכל העולם, בכל מקום ומקום שהם נמצאים, ואחר כך כבר ביתר האנושות. כך, בצורה כזאת, בעל הסולם מסביר לנו בסוף ההקדמה לספר הזוהר, שהתיקון בא מפנימיות העולם לחיצוניות העולם.
לכן אנחנו צריכים קודם כל לדאוג לחיבור בינינו כאן, בארץ ישראל. והצרות והבעיות, אמנם בינתיים מתרחשות שם באיזו פריפריה, במקומות רחוקים מאיתנו כביכול, ואנחנו עד הזמן האחרון ואפילו עכשיו עוד לא כל כך מרגישים שאנחנו נמצאים במשבר אלא שומעים שמשהו מתרחש שם באירופה. כמו איזו הפצצה רחוקה מאוד, ואנחנו נמצאים כאילו בעורף, אבל זה לא נכון. כי במידה שאנחנו מתקדמים הלאה אז המיקום של כל הבעיות והלחצים יעבור לכאן.
ואילו בעיות אני צופה? מכל הסוגים. כי אם אנחנו מדברים על זה שאנחנו לא מספיקים, שאנחנו מפגרים בהבאת האור לעולם, להיות "אור לגויים", בכלל קודם כל לעצמנו כדי שנהיה מסוגלים לעשות זאת גם כלפיהם, אז חיסרון האור מורגש בכל רמות החיים, בכל אופני החיים. ולכן לא סתם אנחנו מרגישים עכשיו שיש בעיות בחינוך, בבריאות, בכל מיני דברים שם, הקיץ חם מידי, זה כמו בכל העולם. ובאמת, בזמן האחרון איכשהו נשמרנו לעומת כל העולם מהבעיות המתגברות. אמנם תמיד אנחנו אוהבים לבכות ולהגיד "אוי קשה, המצב קשה " וכולי, אבל לשמחתנו זה לא באמת עד כדי כך.
מה שכן, אם אנחנו נמשיך לפגר בהתפתחות הפנימית שלנו ולא נדאג לליכוד שלנו, לחיבור שלנו, לאיחוד שלנו, כדי להיות מקור לרוחניות, לאור, לגילוי הא-לוהים גם לעצמנו וגם לכל העולם, אז וודאי שהלחצים האלה מסך כל העולם הרחב יתקרבו, יתרכזו ויתלכדו כאן סביב מדינת ישראל ובתוך עם ישראל. וכדי שזה לא יקרה, לכן אני אומר שאנחנו צריכים להכין את עצמנו למצבים יותר קשים. להכין את עצמנו, זה נקרא להיות הרבה יותר מחוברים, הרבה יותר מלוכדים, לקבל כמה שאפשר צורה אחידה כ"איש אחד בלב אחד", בערבות, בחיבור, "כל ישראל חברים", "אהבת ישראל", וכן הלאה. מה שאנחנו יכולים לפרש, מסוגלים לפרש, גם מתוך הלימוד שלנו וגם בכלל מתוך ההיסטוריה שלנו עצמה, היא נותנת לנו דוגמה מהעבר.
לזה אני קורא הכנה לזמנים הקשים. כי אם אנחנו נעשה זאת אז הם לא יבואו. זאת אומרת "החכם רואה את הנולד", אז הוא מכין את עצמו לקראת זה. "זקן" נקרא מי שיש לו חכמה, אז הוא הולך כפוף כזה כאילו שאיבד משהו, כי לפני שאבד לו הוא כבר מחפש מה זה החיסרון הזה שיכול להתגלות? כי מלכתחילה אני רוצה להיות מוכן אליו ולסדר את עצמי כך שאני אקבל אותו כבר בצורה המוכנה. ואז הבעיה הזאת, החיסרון הזה לא יבוא אלי ויפַּתח בעומק, במרירות שלו. אלא ההיפך, אני אשתמש בו אז בצורה נכונה, רציונאלית, שעל פני החסרונות האלה אני דווקא אגדל, ארכוש עוד יותר חכמה ועוד יותר ועוד יותר חכמה. זאת אומרת, למשוך את אור החכמה לתוך הכלים שלי. כך חושב הזקן החכם.
לכן אנחנו צריכים מראש להשתדל לאתר את הזמנים הקשים כביכול, אבל שהם יבואו אלינו בכוח ולא בפועל. שכבר מראש אנחנו בונים את עצמנו בשימוש בהם מכבר, לפני הזמן, זה נקרא שאנחנו "מזרזים את הזמנים". כמו שבכלל תפקיד עַם ישראל זה לעבור מדרך "בעיתו", שזה בא, לכך שאני עושה זאת בדרך "אחישנה", שאני מקדש את הזמנים, אני מקרב אותם בשימוש הנכון בהם. בזה אני גם מראה את עצמי כך שאני מקבל בשמחה את שלבי ההתפתחות, את תהליך ההתפתחות. ובצורה בריאה, בהכרה, בהבנה, אני הולך קדימה כגיבור באמת ולא כאומלל. אני רוצה שיבואו החסרונות, הבעיות, כי אני מוכן דווקא מהם לבנות את דרגות העלייה שלנו.
ולכן אני מזמין את כל החברים שלי להתייחס כך לחיים ולעתיד, בואו נקרב אותו ונעלה.
אורן: המטרה בשיחה הזאת היא לייצר הסברה עבור הקהל הרחב כאן בישראל. כשאתה מדבר על זה שכדאי לנו להתחיל להיערך בארץ למצבים חריגים, האם אתה חושב שבהסברה שלנו בישראל צריך לדבר על כך שאנחנו עומדים בפני מצבים חריגים? אם כן אילו מצבים, על מה בדיוק לדבר?
לעצמנו אנחנו מייצרים חסרונות שעוד לא התגלו בפועל, אבל לקהל הרחב אני לא יכול לפנות כך ולהגיד "אוי ואבוי, מה שיהיה", חלילה זה "נביא רע", אין דבר כזה. זאת אומרת, אי אפשר לבוא בצורה כזאת, אף אחד לא אוהב את זה, כולם ישנאו את זה, אף אחד לא יקבל את זה. אלא אני צריך לבוא לפי החסרונות שמגוּלים היום, ולהלביש את הגישה שלי לפי החסרונות של היום.
נניח היום חסר להם קוטג', דירות לסוג מסויים של אנשים, כמה חוגים לילדים, ועוד כל מיני דברים כאלה. זאת אומרת, בינתיים זו "השַמנת" של הדברים ההכרחיים, זה לא עד כדי כך הכרחי, אבל אני צריך לפנות לזה. ובאמת לא חשוב לי לאילו בעיות וצרות אני פונה, כי השיטה שלי היא אותה שיטה. ואם אני יכול לעורר לאדם חסרון במה שחסר לו, קצת יותר ממה שהוא מרגיש בעצמו, כי אלה חסרונות כאלה ש"בסדר, אני לא אזוז עכשיו ולא ארוץ מפני שחסר לילד שלי איזה חוג, אז חסר". מה שכן, חלילה, אם חסר בבריאות או במזון אז אין ברירה אני קם ורץ.
אבל אני יכול לחדד קצת את החסרונות האלה כדי שהרגשת החסרונות האלה תספיק לאדם, כך שישמע מה שאני הולך להגיד לו. כי אם יש לו כל מה שהוא צריך אז הוא אטום ולא שומע שום דבר שאני אומר לו. זאת אומרת, אנחנו צריכים בכל זאת לפתח קצת יותר דווקא אותו החיסרון שהאדם מרגיש. זה ברור.
אנחנו צריכים להתלבש על אותם החסרונות לקהלים שונים, בצורה שונה, לחסרונות השונים שבכל קהל וקהל בישראל, ובהתאם לזה להביא להם את שיטת התיקון, את הפתרון. הפתרון צריך לבוא תמיד מצד החיבור, האיחוד, ליכוד האומה שצריכים בסופו של דבר לבנות. וודאי שבהסבר שונה לכל פלח בעם.
אז אני לא צריך לחכות לחסרונות האמיתיים, העמוקים, שבאמת נכנסים כבר לצנע ולחוסר בחשמל ובמים ולבעיות ביטחוניות ובריאותיות, לא. מספיק אפילו אותו דבר שקיים עכשיו, במידה הקטנה ביותר, אם אנחנו כבר נתחיל לטפטף להם שכל הצרות והבעיות הם עקב חוסר החיבור שבעם ושבזה הם יכולים להיפטר מכולם, אז לאט לאט הם יתרגלו לפיתרון הזה. הם ישמעו. זה יהיה מונח באיזה מקום בתוך הקופסא של האדם ואפילו במקרה שעכשיו הוא לא רוצה להשתמש בזה, כשזה יתגבר במקצת אז הוא יקשור זה עם זה.
אנחנו צריכים לעבוד בזה בלי הפסק. לא מספיקה איזו ירייה קטנה אחת, אלא כל הזמן ועל כל דבר ודבר, על כל חסרון שמתגלה להביא להם אותו הפתרון רק בצורה שונה, באופנים שונים. אנחנו צריכים וודאי להסתמך כאן על מדענים ועל כל מי שיכול להיות בעיניהם כמחייב, מכריע, משכנע.
אורן: אני רואה שאתה לא ממשיך את הקו הזה שדברת עליו לפני כמה ימים. אמרת שאנחנו חייבים להתחיל לייצר חומר על מצבים חריגים במדינה, להתחיל להשתדל להתקרב לזה ועד שנוכל לבצע את זה בפועל זה ייקח אולי כמה חודשים אבל חייבים להתחיל את זה עכשיו.
כן. אני אומר שיחד עִם מה שאנחנו יכולים לצאת עכשיו, אנחנו צריכים להכין חומר הסברתי למצבים יותר קשים שחלילה והם ממש בפועל באים ונופלים על העם, אז שהחומר הזה גם כן יהיה לנו מוכן. וברגע שחלילה משהו מתרחש ומגיע הגל הראשון של הצונאמי הכלכלי הזה, הבריאותי, הבטחוני, אפילו מדיני, פוליטי או בתוך המדינה העַם עִם המחאות, ועם כל מיני הבעיות, אז אנחנו תמיד יכולים לשחרר את החומר הזה שברובו יהיה מוכן. יכול להיות שאנחנו נצטרך להתאים אותו קצת לאותם המצבים, אירועים שיהיו, אבל בסך הכל אנחנו נהיה מוכנים. לזה התכוונתי.
זאת אומרת, לעשות מעכשיו, לטפטף בצורה קטנה בכל מקום שאפשר על מה שקורה, כי בכל זאת המשבר כבר דופק בדלת של כל אחד ואחד, והממשלה כבר מדברת על זה, החדשות, העיתונים, כולם. כך אנחנו כבר לא כמו חוזי הרע, השקר, אלא אני הולך אחרי הכלל, לא לפניו. לכן קודם לא דיברתי כל כך על זה שאנחנו צריכים לצאת בצורה עקבית, שיטתית, בהסברה בלתי פוסקת, אלא מאז אוגוסט 2012 כשכבר התחילו לדבר כאן על זה ברייש גליי, גם ראש הממשלה.
אורן: על מה?
על זה שהמשבר הכלכלי מגיע אלינו עקב המשבר באירופה, עקב כל מיני דברים ובעיות, יכול להיות שעוד מעט יבוא גם משבר מדיני, עד שיבוא גם משבר פוליטי והמשבר הכי גרוע זה המשבר הרוחני. המשבר הרוחני זה כשכל המדינות וכל אומות העולם ממש יקומו על ישראל. ואנחנו רואים שהדברים האלה מתחילים להתרחש באירופה ומתגברים מיום ליום. שנאה, אנטישמיות, כל מיני אירועים, בריחת היהודים משם, שליטת האסלאם הקיצוני ועוד.
התופעות הן נראות לעין ובאמת שבכל העיתונות שם ובכל כלי התקשורת זה מופיע, הם לא מתביישים ובכלל לא חושבים שזה צריך להיות אחרת. בינתיים כל הממשלות והעמים בעצמם הולכים יחד עם האסלאם הקיצוני. ובכל אירוע ואירוע נגד יהודים הם מקבלים את זה כדבר שטבעי שיקרה, כי גם מצידם, מעצמם, הם מרגישים אותו דבר רק שלא יכולים לגלות את זה בפועל. וכאן הגיע האסלאם הקיצוני עם מיליוני המהגרים ומבצע את הפעולה שכל האירופאים מסכימים אליה מראש. הדברים האלה יתגברו והם יפעלו לבידוד של מדינת ישראל ועם ישראל שבכל העולם.
ולכן אנחנו צריכים את ההסברה שלנו כאן לעם ישראל על כל הדברים האלה. כי כאן לא כל כך מרגישים ומודעים למה שקורה שם ובכלל לא מרגישים את האנטישמיות והלחץ. זה "משהו שולי שנמצא אי שם". בהתאם לכך אנחנו צריכים לכוון את ההסברה שלנו ליהודים באירופה ובאמריקה. זה כבר הגל השני שאנחנו צריכים לפתח. קודם לעם ישראל שבארץ ישראל ואחר כך לעם ישראל בכל ארצות הפזורה.
אורן: נגעת פה בכל מיני תחומים. התחלת מהמשבר הכלכלי, ואמרת שבעצם הממשלה כבר מדברת על כך שהמשבר מתקרב מאירופה לכאן.
אם הם התחילו לדבר על משבר הכלכלי, אנחנו יכולים כבר לפתוח את הפס הזה.
אורן: איזה פס?
של הכלכלה, לאן זה התדרדר ועד כמה זה יתדרדר ומה יהיה, אנחנו יכולים להתקדם בזה כבר בצורה מסוימת. כל פעם ללכת עוד צעד קדימה, ועוד צעד קדימה. יש דברים שאנחנו לא רוצים לפתוח. אני לא רוצה עכשיו לדבר על המצב של עם ישראל שהוא נמצא במצב שכל העולם בא אליו ודורש ממנו ורוצה להשמיד ויש כאן ממש מלחמות גוג ומגוג וכן הלאה. לא רוצה לדבר על דברים כאלה, זה באמת נראה מוגזם. אבל על מה שכבר נעשה נחלת הכלל, על זה אני כן יכול להלביש את השיטה שלנו.
אורן: ברור. אז על מה אתה מדבר, על המשבר הכלכלי?
במיוחד על המשבר בכלכלה, בחינוך, כל מיני דברים כאלה קלים, רכים, שנמצאים במדינה. כלכלה, חינוך, טיפול באדם הפשוט, באזרח הפשוט מצד הרשויות, מצד הממשלה, מערכת הבריאות, הפנסיה, כל מה ששייך לחיים הרגילים של האדם הרגיל הפשוט. וכאן שיטת ההסברה שלי צריכה להיות בהתאם לכך. אני צריך להוכיח להם איך על ידי החיבור בינינו, דווקא הבעיות האלה שעכשיו האזרח המצוי מרגיש, יכולות להיעלם, איך אנחנו מנטרלים אותן, אבל דווקא הבעיות האלה.
אני לא נוגע בינתיים באקלים כי לאף אחד זה לא חשוב. "אז יהיה קצת יותר חם, בסדר, כל העולם סובל", "צרת רבים חצי נחמה". גם בעיות הביטחון הן לא עד כדי כך, "יש איום איראני, אבל כאילו נגד זה אין מה לעשות". אם אתה מתחיל להגיד להם שהשיטה שלנו תבריח את האיום האיראני, אז כאן אתה כבר נעשה לא מציאותי. זו מיסטיקה או הכוחות הנסתרים שבטבע, עם זה אתה לא יכול להגיע לעם. העמךָ מבין מה שיש לו ביד.
אורן: אז ביחס לזה מיקדנו את עצמנו ואנחנו אומרים שהעמךָ מבין מה שיש לו ביד ואתה מדבר על משבר בכלכלה בטיפול באזרח הפשוט מצד הרשויות, בריאות, פנסיה וכן הלאה.
כן.
אורן: מה קורה אחרי שהתמקדנו בתחום הזה של החיים, בעיות שכבר מורגשות היום אצל כל אזרח ואזרח?
אז אני ממליץ ואומר להם, בשביל מה לך לסמוך על המדינה, מתי המדינה תבוא אליך ותעזור לך? היא לא תעזור לך. בואו, אנחנו נפַתח עזרה הדדית. קודם כל נעשה גל של היכרות הדדית, "מי אנחנו עם ישראל?", "מי אתה עם ישראל?". נעשה בכיכרות, בכל מיני מקומות שולחנות העגולים, סדנאות. בואו נעשה הידברות בינינו, נשוחח, נכיר זה את זה, לא דרך הזכוכית של המכונית ולא דרך הפלאפון או אחרי מסך המחשב אלא ממש בואו אנחנו נשב יחד, נדבר יחד.
ואז אנחנו צריכים לפעול, כמו שאנחנו כבר מתכננים, באלפי חוגים שנקראים אצלנו או סדנאות או שולחנות העגולים ולעשות מזה גל ממש, אלפי אירועים כאלה. אנחנו רואים שהעם אוהב את זה. יחד עם זאת, אנחנו יכולים לפנות לממשלה ולרשויות מקומיות שיעזרו לנו לעשות את זה. אנחנו יכולים לארגן, והם יתנו לזה תמיכה מקומית, תמיכה כספית בחומר, כסאות, שולחנות, כיבוד, תאורה וכולי, דברים כאלה, אז אנחנו צריכים לעשות זאת.
לא רק לרשויות מקומיות אנחנו יכולים לפנות אלא גם לממשלה מפני שאנחנו יכולים כבר להוכיח להם ממה שהיה, וזה לא קשה להבין, שעל ידי פעולות כאלה אנחנו מרככים את העם. הפעולות האלה הן כמו חומר שמרכך, שהעמךָ לא ייצא למהומות ומחאות ומהפכות לצעוק, אלא למרות שיהיו צעקות, יהיו דברים, אנחנו יוצאים בצורת מחלקת הסברה, במה אנחנו תלויים, למה זה קורה? כי אם אנחנו רוצים להביא להם את שיטת התיקון, אז לפני כן אנחנו מסבירים מהו הקלקול, מאיפה הוא נובע.
אם היה קלקול שנבע מהממשלה, מזה שהיא לא בסדר או שאדם מסוים לא היה בסדר, אז תחליף את האדם או תחליף את הממשלה והקלקול יעלם. אנחנו אומרים ההיפך, בניגוד לכל אלה שיוצאים למחאות, אנחנו מסבירים להם שהקלקול לא תלוי באף אחד כאן אלא רק בחוסר חיבור, מחוסר איחוד של העם. ולכן אנחנו כאילו מנקים את הממשלה, כל ממשלה לא חשוב לנו איזו, מכל אשמה.
אנחנו אומרים שזאת התדרדרות של העם, זה המצב של האומה. שאם אנחנו נתחבר בינינו כל הקלקולים האלה ייעלמו עם אותה ממשלה עם אותו תקציב, עם אותן הפעולות שלהם. הכל תלוי בחיבור בינינו. אז הגישה שלנו היא טובה לכל עירייה, לכל רשות מקומית, אזורית או אפילו לממשלה כי אנחנו לא באים עם אצבע מאשימה לאף אחד והפיתרון שלנו הוא כזה שהוא לא דורש מהם שום דבר חוץ מתמיכה קלה. מצד הממשלה אולי נצטרך תמיכה בכלי התקשורת שאנחנו נעזר בהם, במתנ"סים, בכל מיני רשויות מקומיות.
זאת אומרת, אנחנו יכולים כאן לפתח גישה מאוד רחבה בתמיכה גם ממעלה וגם ממטה. וכשאנחנו מדברים על איחוד העם אנחנו בעצם לא זורקים לשוליים אף אחד, כולל את בני הדודים שלנו, כולל כולם.
אורן: אמרת שהדבר הראשון זה להסביר ממה נובע הקלקול ושהקלקול נובע מזה שיש חוסר איחוד בעם. ולכן זו לא בעיה של שלטון או של ממשל כזה או אחר אלא חוסר איחוד בעם. זה אולי נכון ברמה הפסיכולוגית.
לא אני לא הסברתי את זה, אני רק נתתי כמה נקודות.
אורן: אז בוא נפתח את זה, זה מעניין.
כי אני רציתי כאן להגיד שאנחנו לא הולכים נגד אף אחד, לא מאשימים אף אחד, לא אומרים שעקב טעות שלהם זה קרה ואם נחליף אותם, אז הבעיה תעלם. אנחנו כאן נמצאים בשיטה שלנו בעדיפות כלפי כל היתר, אלה שיכולים לבוא עם כל מיני עצות אחרות, כי כאן אנחנו ממש לא בעד להחליף, ולא נגד, ולא לקלקל, או לקלל, או לשבור, או לבנות, כלום. וגם כשאנחנו פונים לעם, אנחנו אומרים שאנחנו לא תלויים באף אחד, וזה לא עולה לנו כסף.
ובוא נבדוק תוך כמה שבועות עד כמה שאנחנו נתחיל להרגיש שהכל מסתדר ממש מהיום למחר. כי יש לך היום הרבה נתונים אפילו בכלכלה, שמודדים לפי ההרגשה את האושר, לא לפי הכסף. ואם אנחנו נפתח עכשיו מחסנים לחלוקת חינם, נפתח מקומות לאוכל חינם, נפתח מקומות לחוגים לילדים חינם, נפתח עוד כל מיני ארגוני עזר בינינו מטעם העירייה, מטעמנו, שנתחיל לעבוד בהתנדבות עם כולם, אז אנחנו נרגיש שאנחנו בזה חוסכים המון כסף. שפתאום יש לנו אפילו עודף.
בוא ניקח על עצמנו ניקיון, סדר, תיקונים, חיסכון במים, בחשמל בעיר עצמה ועוד ועוד דברים. בואו נעשה תחרות מי ישתמש פחות מכולם במשהו מסוים. פתאום אנחנו נתחיל להרגיש שיש לנו "שומן" וקודם לא חשבנו, אפילו לא השתמשנו בו, הוא נעלם בינינו. עכשיו אנחנו חותכים אותו ושמים במקום הנכון. נניח לילדים, לחוגים, לנזקקים ועוד ועוד.
אנחנו יכולים לארגן את הדברים האלה, זה תלוי בנו. אם אנחנו נחדד את הראייה שלנו כמו בעל בית אחד שהוא טוב שרואה כל דבר ודבר בביתו, איפה שהוא יכול לסדר כדי להיטיב, ממה שיש לו הוא מסדר הכל נכון. מה שאין כן בעל הבית השני, שאין לו ידיים, אין לו עין והעיקר אין לו רצון, אז אצלו הכל הולך עקום.
זאת אומרת הכל תלוי בחינוך העם, ביחס האדם לסביבה, וגם עם הילדים שלנו במיוחד. בואו אנחנו ניכנס לתוך בתי הספר, בואו אנחנו נפתח להם חוגים, בואו אנחנו נושיב אותם בשולחנות העגולים, בואו אנחנו נשתדל להביא אותם ליחד בהשתתפות איתנו, שירגישו את עצמם חשובים ועוד ועוד. וכך, בבית ניתן להם גם אותה הסביבה הנכונה העגולה, באיחוד, בשיתוף, בחיבור. אנחנו נראה תוצאה גם בבתי הספר, וגם בכלל, באחוז הפשיעה, בסמים, בכל מה שמתרחש בעיר.
החיים המודרניים שלנו ניתקו את האדם מלהיות בעל הבית על החיים שלו, הוא מתחיל להיות רגיל לזה שאת הכל מישהו צריך לעשות לו, ואנחנו רואים שזה גרוע מאד, שאף אחד לא עושה. משרד הבריאות דואג לבריאות? משרד החינוך דואג לחינוך? ואם תחליף אותם, אז גם יקרה אותו הדבר. בואו נדאג אנחנו.
אני יכול להחליף את כל המשרדים, חוץ ממשרד הביטחון. כל יתר המשרדים אני יכול להחליף. כאן אין שום בעיה, אנחנו ביחד ננהל את העיירה שלנו. תראה מה קורה בארצות הברית, היום יש שבעים ערים קטנות שנמצאות בפשיטת רגל, נכון לאוגוסט 2012. מה יהיה בעוד כמה זמן? זה יגיע לערים יותר גדולות ואפילו לגדולות ממש. עכשיו גם בסין זה מתחיל לקרות.
אז איזה פתרון בכלל יש לתושבים? שייקחו על עצמם את האחריות, שיתחילו לנהל בעצמם את כל השירותים שהם בעצמם צריכים לקבל וזהו. אבל למה הם לא מסוגלים? כי אין ביניהם חיבור, אין מי שיארגן את החיבור, כי כל חיבור שמתחיל, כבר מתחילים לשאול, "מי בראש?" ולכן כאן חייב להיות קודם חינוך, כמו שכותב בעל הסולם. לכן אנחנו צריכים קודם לשבת על ספסל הלימודים. אבל קצת מקודם, זאת אומרת, לפני שאנחנו עושים, צריכות להיות כמה סדנאות כמה שיחות, במה? חייבים לעשות הכל בשווה, אין חלוקת משרדים, אין חלוקת תפקידים כזאת. ודאי שתהיה חלוקה, שלא יהיה בלגן, אבל לא שיעבדו כאן אנשים כמו שבכל הארגונים האגואיסטים. הכל יהיה בהתנדבות, הכל כדי שבכל פעולה שאנחנו נעשה, אנחנו נרצה בסופו של דבר לעשות טוב לאותם התושבים. שיהיה איחוד. איחוד זה שכולם שווים.
לכן, בלי חינוך שהוא הולך במקביל לכל הפעולות בשטח, אי אפשר. וכך אנחנו בונים גם את איחוד העם, גם עוזרים לעצמנו בכל הפעולות, בכל הצרכים היומיומיים שלנו, ומגיעים למצב שמתחילים להרגיש בתוכנו כוח מיוחד של איחוד שנקרא "כוח עליון". כי הכוח שלנו הוא כוח הפירוד. הכוח העליון מאיתנו נקרא כוח האיחוד, מתחילים להרגיש אותו, ואז בתוכו אנחנו מתחילים כבר באמת להרגיש את החיים האחרים. מסתם חיבור למשהו שמתפתח ומתפרץ ומביא את האדם להרגשת החיים ברמה אחרת, לרמה החדשה של האנושות.
אורן: אם אני מבין את הדברים שלך, אז אתה מדבר על כך שהאדם צריך לעבור מפסיביות לאקטיביות?
כל אחד ואחד. למשל אתמול עשינו סדנה, אז אחרי הסדנה ואחרי ערב כזה, אני חושב שהיה טוב אם היינו יכולים להציג תכנית, שבה נארגן את החברים שלנו, שהגיעו מארבעים מקומות במדינה, ובעוד שבוע, שבועיים, או שלושה, כל קבוצה וקבוצה במקום שהיא נמצאת, נארגן אותם השולחנות העגולים, או סדנאות במקומותינו. ועל ידי זה אנחנו מגיעים לקהל הרחב.
נעשה זאת כמו שהיה אתמול, עם כיבוד, עם תרבות, שירים וכולי. מגיעים שמחים, משתתפים, אוהבים את זה. אנשים מתחילים להרגיש שיש בחיבור בינינו משהו מיוחד, טוב. עכשיו בואו נגיע להסבר פשוט, איך אנחנו יכולים לארגן משהו בהתאם לעיירה, בהתאם לבעיות שיש שם.
בהתחלה נעשה שם פעולה בהשתתפות של כולם. למשל נפתח איזה מחסן, נחלק אוכל לנזקקים, או נעשה פעולות חינוך, או חוגים לילדים. בואו נעשה איזו פעולה הכי קרובה לתושבים, פעולה התנדבותית. ודאי שהעירייה נותנת את התמיכה שלה, ונניח שאנחנו אוספים עשרה שקלים מכל אחד. אם יש לנו אלף אנשים, אספנו אלף שקל, מתוך זה אנחנו יכולים להתחיל לעשות משהו. סתם כך דברים קטנים.
ואז עושים עוד מגבית מכל העיירה הזאת ומחליטים, שאנחנו לוקחים איזה מקום או מחסן, ומביאים לשם חוגים לכל הילדים השונים, גם ספורט, גם מוסיקה, גם ציור, ריקוד וכן הלאה. פותחים עוד מקום בחינם. מי יכול להתנדב? כל אחד מספר שעות בשבוע, אחד בחוג כזה ואחר בקורס שונה, בואו נתחיל לארגן את החוגים האלה וכן הלאה, ועוד כל מיני דברים כאלה. בואו נעשה זאת לגיל זקנה.. לא חסר. חסרה רק השתתפות. וכל זמן ההשתתפות הזאת אנחנו צריכים להשתדל שהוא יקבל כוח מבפנים, כוח מפנים. זאת אומרת, על ידי ההפעלות האלו שנקראות סדנאות, ועל ידי פרסום האנשים שנמצאים בזה, עד כמה שהם חשובים ותורמים לכולם, תראו ממי לקחת דוגמה, ועוד ועוד.
דרך הפרסום שלהם בעיני הילדים שלהם, לעורר אותם לזה, כי אדם מאד אוהב, מאד נהנה להרגיש חשוב בעיני הצאצאים שלו. אין לו מילוי יותר גדול, תענוג יותר גדול, אלא שמי שנמצא אחריו בהשתלשלות הדורות, מעריך אותו, מעלה אותו. כך זה הטבע. אז נשתמש בכל הדברים האלה. סך הכל אנחנו צריכים ללמוד איך להשתמש נכון בכל הדברים האלה, זה כמו מפה גדולה רחבה. ואז נתקדם.
אורן: אתה אומר שמה שחסר זו רק השתתפות, השתתפות של הציבור, של האזרחים?
אז נלמד אותם להשתתפות מתוך הדברים שהם מרגישים שיטיבו להם את החיים. נפתח כל מיני דברים, מחסני כלים, ריהוט, בגדים, ועוד ועוד. נעזור בזה אחד לשני. נתחיל להכיר בזה את בני האדם, להעריך אותם, להעלות אותם. פתאום העיירה מתחילה לקבל צורה שהיא מין חיבור. נביא לכיכר להקה שתנגן באיזה ערב בשבוע ועוד כל מיני דברים.
נתחיל אולי להתארגן ולקנות מצרכים הכרחיים, נקבע סל הכרחי ומי שרוצה ירשם, ואחרי שנארגן את הרישום ואחסון והכל, אז נלך ונקנה במרוכז, ואז מי שנרשם מקבל בשני שקל פחות על כל פריט ופריט באוכל, כבר הרווחת. כבר יש לך תוספת אלף או אלפיים שקל בחודש, שזה לא הולך ברגל. יחד עם שאתה לא משלם עבור החוג חמש מאות או אלף שקל בחודש, אז כבר הרווחת אלפיים. הילד שלך כבר יכול לקחת אופניים חינם להשתמש בהם, הרווחת עוד חמישים שקל בחודש, כמה שעולה לך אופנים בתשלומים, ועוד ועוד. ואתה פתאום מתחיל ליהנות מהחיים שאתה לא משלם על זה. אתה מעלה את רמת החיים שלך. אני כבר לא מדבר על הסיפוק הפנימי. פתאום אתה לא פוחד שהבת שלך יוצאת בערב החוצה. העיירה עצמה מקבלת צורה אחרת. אפשר למדוד שימוש בסמים, אלכוהוליזם, אונס, כל מיני מקרי בריונות, עבריינות, הכל אפשר למדוד, המשטרה עצמה תוכל להגיד לך מה קורה.
בבעיות ובעצבים ואפילו בבריאות, אתה יכול לעשות סטטיסטיקה מה קורה.
אורן: כל התהליך נשמע מקסים, והוא בנוי על כך שהאזרחים בעצם יתרמו מזמנם, מרצונם.
אבל כמה כל אחד מרוויח? אם יגידו לך עכשיו שאנחנו משלמים לך אלפיים שקל בחודש, ועוד חמש מאות שקל לחוג אחד, ועוד אופנים בחמישים שקל ועוד כל מיני דברים מהעירייה, נניח שמחיר המים עולה בחצי מחיר, כי אנחנו לא מגזימים בכל העיר וחוסכים ועוד משהו עושים. ואותו חשמל ומי יודע? ויש עוד המון דברים, קונים מצרכים במרוכז, בסך הכל אתה יוצא עם משכורת כפולה. אתה יכול לעשות חשבון. אז האם אתה לא תתרום תמורת הגאווה, ההכרה, הכבוד שתקבל? האם לא תתרום כמה שעות בשבוע לעבוד באיזה מחסן? או לשרת במשהו אחר את התושבים שיחד איתך? יש רואה חשבון, רופא, נהג, מוזיקאי ואדם פשוט, וכולם כשווים, ואתם מתגאים שאתם מתנדבים.
אני זוכר שבזמני היה המשמר האזרחי, בשנת שבעים וחמש בערך. אז הייתי מסתובב עם רובה צ'כי ברחובות, תמיד היינו מסתובבים שניים שלושה אנשים בשכונה, אז פעם הייתי מישהו שהוא מורה ופעם עם מהנדס ופעם עם פרופסור, מדען, אהבתי לדבר איתו הרבה. וכולנו היינו מתגאים שאנחנו יוצאים עכשיו למשמר האזרחי כאילו כדי להגן, לשמור על השכונה שלנו. וזה היה בכבוד. אני זוכר איך אשתי הייתה מבינה שאני הולך לפעולה כזאת.
אורן: הדברים האלה כמו שאתה מתאר, משמר אזרחי, זו לא איזו המצאה חדשה.
ברור.
אורן: אין פה איזה חידוש גדול.
לא, אבל אני אומר שזה לא היה לגנאי, זה היה לכבוד.
אורן: תמיד.
אז גם כאן אותו דבר. אנחנו עושים לטובת השכונה, לטובת העם, לטובת כולנו, ואני מתנדב ועושה את החלק שלי בזה. ואני אומר לך שבזה כולם שווים, זה מה שמושך את בני האדם.
אורן: למה?
כי השוויון שומר עליך מהפגם, מכל מיני דברים. אם אתה גבוה, אתה נהנה מזה שכולם רואים שאתה כמו אחרים, אתה יורד אליהם, אתה פשוט. אתה יודע מה זה פשוט, מושג בעם, איש פשוט. פשוט – שהוא לא מתגאה, הוא יכול לרדת לכל אחד ואחד. זה מאוד מכובד. או הפוך, שאני קטן, אבל אני עם כל האחרים, עכשיו אנחנו יחד. עכשיו אני כמו כולם. באיחוד יש לך הרגשת הפיצוי על כל הדרגות.
אורן: לא בדיוק הבנתי למה. אמרת שהשוויון הוא שמושך את בני האדם בשירות כזה אזרחי, למשל כמו המשמר האזרחי. למה? מה מושך בזה?
זה שאנשים רצים להראות את עצמם בזה שהם תורמים, שהם אנושיים, הם מוכנים לתת ללא שום קבלה עצמית. זה מעלה אותם למעלה מכל העולם הזה. יש כזאת הרגשה. למה כל השחקנים או כל הזמרים הגדולים מופיעים בהתנדבות בפני ילדים חולים? לא רק בגלל שזה נותן להם שם יפה בציבור, אנחנו בדרך כלל אפילו לא רואים ולא מרגישים את זה, זה נותן להם עצמם הרגשת הגדלות, שייכות למשהו יותר גבוה מהחיים, שבהם רק כסף הוא החשבון בינינו.
זה כמו שמבקשים ממך לעשות איזו פעולה לפני כולם לטובת העיר, ואתה מסוגל לעשות את זה, ואתה מתגאה שאתה עושה את זה. אנחנו צריכים לתת על זה פיצוי יפה, לפרסם כל השקעה והשקעה של כל אחד ואחד, אחרת זה לא יהיה להם חומר דלק. אם לא כסף, אז רק כבוד, הערכה, וזה הרבה יותר מכסף.
אורן: למה?
כך אנחנו בנויים, כי זה האגו מקבל. אדם יכול למלא את האגו לא על ידי כסף. כסף זה משני, כי הוא לא מרגיש את זה. אחרי אוכל ומין ומשפחה – כבוד. כבוד זה העיקר.
אורן: בכל ההסברים שאתה נותן, שהם כולם הגיוניים בצורה פשוטה ביותר, יש פה התעלמות מתהליך שקורה במדינה בשנים האחרונות. כל הרעיון היפה פה נשען על רוח של התנדבות והשתתפות ותרומה לכלל. למרות שלא חייתי אז אני מניח שזה היסוד, שעל ידו נוצרה כאן המדינה. מתנאים קשים הצליחו לבנות כאן מדינה לתפארת. זה כמו שאתה מתאר, שלפני כמה עשרות שנים היית במשמר האזרחי וכן הלאה. אני לא עשיתי מחקרים אבל אני מניח שכל התהליכים האלה, שנשענים על כוח התנדבותי קיימים גם היום, אלא שכמות ההשתתפות בהם היא בירידה לאורך השנים.
איך אני יודע? לא צריך להיות חוקר גדול, אני אסתכל על המקום המובהק ביותר שבו נמדדת השתתפות האדם, צבא הגנה לישראל. עם השנים אחוז המתגייסים לצה"ל למשל הלך וקטן. ואם בעבר כל אחד היה חולם להיות ביחידה הקרבית ביותר ולתרום כמה שיותר לפי היכולות שלו, אז היום כל בחור צעיר, כמעט שני או שלישי ודאי, כבר פשוט מוותר על הגיוס לצבא, יש לו מחשבות משלו בראש. וזה מוכיח שהתהליך שאתה מתאר לא רק שאנחנו לא בדרך אליו, אלא אנחנו בדרך התרחקות ממנו.
מה אתה מציע שיוכל לרתום ולגייס רוח חדשה של התנדבות בקרב הציבור? כי אחרת כל הדברים האלה הרי לא יעבדו.
אם אנחנו לא נוכל לשכנע אותם, אז החיים ישכנעו, ואסור לנו לחכות לזה. זאת אומרת, כלפינו אנחנו צריכים להרגיש התחייבות למצוא דרך ושביל לליבו של האזרח, לעורר אותו בנחיצות לחיבור. ואנחנו לא סתם מביאים לו את החיבור ומסבירים לו להיות ילד טוב, כי להתחבר זה טוב, רוחני. אלא אנחנו מלבישים את זה על הצרכים האמיתיים שלו. אבל שוב אני אומר, הכל צריך להיות מלווה בסדנאות, בהרצאות, בהסבר ובהפעלות כאלו שכל הזמן הוא ירגיש בזה שבחיים שלו בעצם אין יותר כלום.
אורן: מה פירוש?
עד כמה שאנחנו נמצאים בחיים שלנו אנחנו יודעים שהם נעשים יותר ויותר ריקניים, וכאן אתה נותן לו מילוי. אני ראיתי אתמול עד כמה שאנשים שמחים מזה שהם באו לאירוע כזה והשתתפו, וקיבלו הרבה כוח והתפעלות והתרגשות מזה שהיו בהידברות זה עם זה, בחיבור זה עם זה, בשירה. קיבלו כיבוד. הם קנו בשמחה כל מיני מתנות רק כדי להשתתף בבניית העסק המשותף, בבניית הבניין שלנו וכן הלאה. זאת אומרת, הכל תלוי בתעמולה שלנו.
מי שישתתף ישתתף, מי שלא לא. זה הכל בא בחוגים. בכל איזור ואיזור, בכל עיר ועיירה. יש חוגים שירוצו לכך מתוך שהם מבינים שזה טוב, יש להם קרבה, נקודה שבלב. יש חוגים שמבינים שכדאי לעשות כך, כי זה טוב לציבור, אלטרואיסטים כאלה, יפי נפש. יש חוגים שיבואו בגלל שיש חוגים לילדים, וצריכים להשתתף, או נזקקים, או זקנים וכולי, כל מיני מחסנים וכן הלאה. פותחים מטבח לרעבים שפעם ביום תהיה שם סעודה, פשוטה, אבל לכולם, וכל אחד שיש לו כרטיס יכול לבוא. זה לא לכולם, כי מי שלא משתתף, לא מקבל כרטיס, וכל המחסנים האלה הם לא בשבילו, זאת תהיה רשת. ועוד ועוד דברים.
זאת אומרת, אתה מקבל מילוי הצרכים היומיומיים שלך, של המשפחה, הילדים והבית, בכל דבר ודבר, על ידי זה שאתה גם משתתף. לא בכסף, כי אין לך, אבל זה שווה ערך הרבה יותר מכסף. תעשה חשבון ותראה שאתה מרוויח בזה הרבה יותר. זה שווה אלפי שקלים בחודש. וחוץ מזה אתה מקבל פיצוי – גאווה, חיבור, איחוד, הרגשה יפה וטובה. זאת אומרת, יש כאן מילוי מכל הצדדים. כאילו קיבלת עוד כמה אלפי שקלים בכיס וקיבלת גם טוב בנשמה.
ובינתיים הצרות והבעיות מתגברות מיום ליום, מחודש לחודש בטוח. ובהתאם לזה אתה מחפש איך להשלים אותן. איך מעליהן לבנות משהו משלים, כי כל פעם שבאה איזו מכה ומגלה עוד חיסרון ועוד חיסרון, אז אנחנו יחד כולנו, בציבור שלנו, משתדלים לבנות כרית ביטחון, כרית כזאת שלא נרגיש עוד צרה ועוד צרה שהיא באה.
חוץ מביטחון מדיני אנחנו כך יכולים להגן על הכל, עד כדי כך שאנחנו אפילו קונים איזה גנראטור ומפעילים את החשמל בעיירה שלנו בעצמנו ולא תלויים בחברת החשמל. הייתי ביישוב שנקרא "אור הגנוז" ליד מירון, הם משתמשים בגנראטור משלהם, הם אומרים שזה הרבה יותר זול. אני לא יודע אם גם היום זה נכון עם המחירים של הסולר, אבל הם אומרים שזה הרבה יותר זול ממה שאנחנו מקבלים מחברת החשמל. עד כדי כך אנחנו יכולים לעשות. זאת אומרת, אנחנו יכולים לשחק עם כולם, עם רשתות השיווק, עם כל דבר ודבר. למה לא? ואיזה רווח אנחנו מקבלים לדור הצעיר, איך הוא מתחנך מתוך זה? כשהיום זה רק מביא לך צער בלב.
היתר תראה בעצמך. אני לא מדבר כאן על האור המחזיר למוטב, הכוח הפנימי שטמון בזה, אבל אנחנו צריכים לקחת בחשבון שבכל פעולה ופעולה מתעורר משהו מבפנים, איזו אנרגיה חדשה, איזה כוח חדש. תקרא לזה "האיחוד", כוח האיחוד שמתעורר הוא פועל. אתה יכול לשאול את הרופאים, אני לא מדבר על פסיכולוגים, אני מדבר על רופאים ממש, עד כמה שאחוז הבריאות יעלה. אנחנו יודעים שרוב המחלות, אני הייתי אומר כולן, אבל רובן הן מכל התסכולים, מכל החסרונות.
זאת אומרת, מה אני מרוויח כאן לעומת מה שאני מפסיד. הכל תלוי בתעמולה, איך אני מסדר את ההסבר ומביא אותו לכל אחד ואחד. ואם בחודש הראשון לא יהיו מספיק אנשים, אתה תראה מה שיקרה בחודש השני והשלישי, כי המכות יבואו, ואנחנו כבר נהיה מוגנים. אבל יחד חייב להיות כל הזמן חינוך, במקביל, כל הזמן.
אורן: אם אני מבין נכון, החידוש פה ביחס לארגוני מתנדבים וארגוני חסד שפועלים היום, והם רבים, שיש כאן משהו שהוא דו סטרי.
בארגוני צדקה וחסד שיש היום לא דורשים מהאדם שום דבר, לא דורשים ממנו השתתפות. הם אוספים כסף, פותחים מחסנים, ונותנים את זה, זה נקרא "חסד". מלמעלה למטה פועלים כלפי האזרחים. זה גם טוב, זה מקל על האדם. אני בא לשם, נותן משכון, למשל חמש מאות שקל, לוקח עגלה שזה השווי שלה, ומשתמש בה. אני חייב להחזיר אותה בעוד חודש, לוקח את הכסף שלי חזרה, ומשלם להם עבור השימוש עשרה או עשרים שקל, לפי ערך הבלאי. זה כדאי, זה טוב. אבל כך יכול לעשות כל בעל בית. אז הוא לא ייקח ממני עשרה שקלים בלאי, אלא ייקח עוד חמישה שקלים רווח. אין שום בעיה. וזה קיים בכמה מדינות, שאתה בא לוקח ומחזיר. לא חשוב מה, אפילו שואב אבק. זה דבר שכמה שהוא עולה ונמצא בבית.
אבל כאן זה לא כך, אנחנו לא בונים את זה על רווח והפסד, אלא אין לי מאיפה לקחת, אין לי ממה לקחת, אני משתמש רק ברצון היפה של בני אדם שרוצים להתחבר יחד לעזרה הדדית. זה הדדי. בגמ"חים האלה אין שום דבר הדדי. פשוט פותחים למסכנים או לכל מיני נזקקים מקומות כאלו שיוכלו קצת יותר ליהנות, להקל עליהם את הדברים. וגם כמה שהם לוקחים ומקבלים, בזמן האחרון זה הופך להיות עסק לא רע.
אורן: אז זה החידוש.
זה החידוש שאנחנו מקבלים כאן איחוד העם.
אורן: את זה הבנתי, אני לא שואל על איחוד העם, אני שואל על ההדדיות. זאת אומרת, כאן יש תנאי, שכדי ליהנות מהשירותים האלה, שבעצם נוצרים על ידי כוח התנדבותי, אני חייב בעצמי לתרום כוח התנדבותי למערכת.
כן.
אורן: זה התנאי? אז לדעתי זה דבר חדש, זה חידוש שלא קיים בארגוני המתנדבים שיש היום. לַמה אתה חושב שזה יביא לשיפור המצב של כלל האוכלוסייה בישראל? לכאורה אתה מחמיר את המצב. מה הכוונה? היום ארגונים התנדבותיים שקיימים בשטח, ארגוני חסד נותנים שירותים לציבור בעצם ללא תשלום או בתשלום סמלי. שם אם אני נזקק לתמיכה, אני בא אליך ומקבל. עכשיו החמרת את מצבי, לַמה? כי אתה אומר לי, אתה לא יכול לקחת. אתה תרמת במשהו לרשת ההתנדבותית הזאת? תראה לי כרטיס שלך, אם אין לך כרטיס חבר מועדון, אז אתה לא יכול לקבל.
נכון.
אורן: אני כאזרח הקטן, כאדם מן הישוב, מצבי הורע עכשיו. עד היום פעלו כלפי ארגוני התנדבות שעזרו לי. עשו כלפיי חסד והקלו עלי את מצוקת החיים. עכשיו אתה פותח רשת מקבילה שיש בה חוק חדש, אין כזה דבר לקבל חופשי, זה שאתה צריך עוד לא אומר שאתה זכאי. היום כל הארגונים האלה פועלים כלפיי, אתה אומר שאתה צריך, בבקשה, קח. הכרזת על צורך מסוים שלך, יש בידינו, אנחנו נותנים לך. עכשיו התנאים של האזרח נהיו עוד יותר קשים.
לא.
אורן: לַמה?
כי כמו שהארגונים האלה קיימים, אתה יכול לקבל מהם שירותים מוגבלים. אתה בסך הכל מוזיל רק כמה מוצרים או כמה שירותים שהם יכולים לתת לקהל. אבל אתה לא משתף את כל התושבים. שזו המטרה שלי. וחוץ מזה, אתה לא משפר כאן את היחס ביניהם, את האווירה שבעיר. אתה לא לוקח בחשבון את האווירה שהם חיים מתוך שיתוף, זה דבר אחד. ודבר שני, אתה לא יכול לתת להם פיצוי בחוגים לילדים, ובכל מיני מחסנים. תראה מה שהם עושים, אפילו שיש עשרים שלושים גמ"חים, הם כולם סך הכל רק לתת לזמן קצר איזו מזוודה או כסאות, שולחנות, דברים מאוד מאוד מוגבלים. כאן אנחנו מדברים על כך שעל ידי ההשתתפות של האנשים, אנחנו רוצים להפוך את העיירה לעסק אחד, לארגון אחד, לקומונה. מה זאת אומרת? שיוכלו להתארגן ולקנות הכל יחד בצורה יותר זולה, להשתמש בחשמל ובמים יחד, להגיע להדדיות כזאת שזה יתחלק לכולם בצורה שווה יחסית, בהתאם ליכולת האדם.
אורן: שמה יתחלק?
הכל. אנחנו מתקרבים למצבים יותר ויותר קשים, הגזירות הכלכליות יותר ויותר קשות. אנחנו צריכים בהתאם לזה לראות עד כמה שאנחנו נהיה יותר ויותר מלוכדים כדי להקל על כולם, שנוכל לשמור לפחות על רמת החיים ההכרחית, ולתת בנוסף לזה כמה שיותר שירותים של מה שאנחנו צריכים. הגמ"חים עצמם לא מקלים עליך הרבה. לא מדברים על זה שאתה לא צריך לקנות, אלא לוקח מהם עגלה או איזה שולחן או כסא בעת הצורך, כשאתה עושה מסיבה, למרות שזה גם טוב.
אורן: הם נותנים אוכל לרעבים. קבלתי אתמול במייל דו"ח סיכום שנת פעילות של אחד הארגונים. והם כותבים מה הם עשו השנה. אני זוכר שורה שלמשל נתנו אוכל לנזקקים. הרבה פועלים בתחום הזה.
כן, זה רגיל.
אורן: אז אוכל לנזקקים זה לא רע. זאת אומרת, אם הייתי נזקק ובאתי אתמול וקבלתי מהארגון הזה אוכל, עכשיו מהרשת החברתית החדשה הזו אני לא אוכל לקבל אוכל.
לא, אתה לא תוכל. אתה נותן משהו, תורם משהו? אם אתה אדם רגיל עם כוח שאתה יכול לתרום ולא תורם, אתה לא יכול לקבל.
אורן: ובעיניך המודל הזה הוא מודל עדיף?
מכל אחד לפי היכולת שלו, ולכל אחד לפי צרכיו. זה המודל.
אורן: לא הבנתי. אם תוכל תסביר.
בצורה הדדית. אני דואג למלא לך את כל ההכרחיות שלך, גשמית ורוחנית, ואני דורש ממך השתתפות בכל היכולת האפשרית שלך באותה הרשת שמספקת לך דברים הכרחיים. הכרחיות מצידי והכרחיות מצידך. קשר הדדי, זה מביא את החיבור בינינו. אם אתה לא מבין את העיקרון הזה לא מגיע לך לקבל כלום. זה לא סתם חסד, זה חסד ודין יחד, כי אנחנו ארגון חינוכי. ולכן לא יתכן שאדם יקבל משהו בלי לתת, זה לא גמ"ח. הקשר יכול להיות רק בתנאי ששניהם מקבלים ושניהם נותנים. ואם אחד נותן והשני מקבל זה לא קשר. קשר זה הדדיות בין שווים. שווים זה שאחד נותן לשני וכל אחד מקבל מהשני.
אורן: בהתארגנות כזו יהיו מדדים? זה נכון בכלל להגיד שיהיו פה מתנדבים? כי בגלל שזה דו סטרי, זאת אומרת אני מַקצה, שעה שעתיים בשבוע לפעילות כלשהי שברשת הזאת.
אם אנחנו מסכימים שזה מספיק. אם הארגון מסכים. ואם לא מסכים, אז הוא יגיד לך שזה לא מספיק.
אורן: אז תהיה התחשבות ביכולות. רוב האנשים עובדים משרה מלאה, אז הארגון הזה יצטרך להציב, אלא אם כן הוא מתכוון שיבואו אליו רק מובטלים לתרום. אם אתה מתעסק רק עם מובטלים אז יש להם הרבה זמן.
לַמה מובטלים? במשהו יתחשב ובמשהו לא, כי הוא ארגון חינוכי, הוא רוצה לאזן קבלה והשפעה.
אורן: אני אומר שאי אפשר יהיה לדרוש ממני עשרים שעות התנדבות בשבוע, אין לי אותם פשוט בלו"ז שלי, אין עשרים שעות. הנה, כבר נתת לי סוג של מדד אחד, הזמן.
בצורה יחסית, סגולית.
אורן: מה הכוונה סגולית?
כמה שיש לך זמן פנוי.
אורן: זאת אומרת יצטרך להיות פה איזשהו תהליך או שהאדם יגדיר או שיבקרו או מה, איך זה יעבוד?
אני רוצה לתת לך דוגמה. אתה אדם מאוד מוכשר, ואתה פרופסור ובאמת עסוק מבוקר ועד לילה. אבל אתה מאוד רוצה להיות ברשת הזאת. אתה לא נזקק, אבל האידיאה הזאת קוסמת לך, ואתה מצליח מהלו"ז המפוצץ שלך למצוא שעה בשבוע, ואתה בא מכל הלב ותורם את השעה הזאת.
אני לצורך העניין, פקיד במוקד שרות של אחת מחברות הסלולר, בא מחתים כרטיס בבוקר, חוזר אחר הצהריים. אני יכול למצוא לעצמי שמונה שעות בשבוע לתרום. כלפי הרשת החברתית הזו, מי מוגדר כתורם יותר, אתה שהצלחת ממש במאמץ על למצוא שעה בשבוע? אתה מתרוצץ בין אוניברסיטת באר שבע לחיפה, אתה אחד מטובי המומחים בארץ, ולי יש יותר זמן פנוי ממך.
שניהם תורמים יחסית, שעות יחסיות, פרופורציונליות, בהתאם לכמה שהם עסוקים ופנויים.
אורן: מי יגדיר את זה, האדם עצמו?
גם עכשיו זה קורה בעבודה שלי. כי אני כפרופסור, נתתי הרצאה באמריקה, שם אני נותן הרצאות, מקבל צ'ק על אלף דולר, היו לי צ'קים כאלה. אתה נותן שרות של שעה, מקבל חמישים שקל. אז גם עכשיו אנחנו פועלים בצורה כזאת.
אורן: לא הבנתי, זה כלפי המשכורת שלך בעבודה או מה?
כן. אבל אני אומר לך שגם עכשיו מודדים אותנו, מודדים את ההשקעה שלנו בצורה יחסית, כמה אני יכול לתרום וכמה אתה יכול לתרום. התרומה שלי היא, נגיד, פי עשרים מהתרומה שלך, לכן בשעות כלפי הארגון, אם אתה יכול לתרום יותר, אתה תורם. אני יכול לתרום פחות, אז אני תורם פחות. מה לעשות?
אורן: הבנתי את ההערכה כספית.
אבל אני אומר לך שלא זה העניין, אלא אנחנו צריכים להביא את הציבור למצב שכל אחד יהיה שמח לתרום את כל הזמן הפנוי שלו לשרות הציבור. כמו שכותב בעל הסולם, כל אחד יעבוד עשר, שתים עשרה שעות ויותר, למען הציבור.
אורן: זה נראה לי כמו מטרה שאליה אנחנו רוצים להתקדם.
כן, אבל זה תלוי בחינוך.
אורן: ברור. המצב הזה, נשמע לי כמצב מתוקן שבו האדם נותן את כל מה שיש לו. אנחנו בונים איזשהו תהליך מדורג, זה עוד לא קיים היום. עוד לא קבלתי לגמרי את התשובה. אתה הפרופסור ואני הפקיד בסדר? אתה הצלחת במאמץ עילאי למצוא שעה בשבוע, אני מצאתי שש שעות בשבוע. הרשת החברתית, התנדבותית הזאת, תתייחס אליך פחות טוב מאלי?
לא.
אורן: לַמה, איך היא תדע שלא?
כי זה מה שאני מסוגל לעשות.
אורן: מי יגדיר, אתה או הרשת?
הרשת.
אורן: איך היא יודעת? היא תשאל אותך, היא תראיין אותך?
כן.
אורן: זאת אומרת על פי הדיווחים שלך. לא נלך עכשיו להתחיל לבדוק.
גם בעל הסולם כותב, שאנשים הולכים מבית לבית ומבררים דברים כאלה, מה הנחיצות ומה היכולת.
אורן: זאת אומרת, אתה תספק איזשהו מידע ועל פי המידע הזה.
כן
אורן: זה מבחינת האינפוּט, מה אתה מכניס. זו המדידה של מה אתה מכניס לתוך הרשת. עכשיו אתה תקבל כרטיס חבר, וגם אני אקבל כרטיס חבר. הכרטיס חבר יהיה "וַואן סַיְיז", כרטיס אחד לכולם?
אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה. זה כל כך לא מציאותי בינתיים, שלא נראה לי שאם עכשיו אנחנו נתחיל להתווכח ולברר זה יעזור לנו במשהו.
אורן: אז עיקרון בסיסי אחד, השתתפת, יש איזה רף מינימום?
כעיקרון כן, כולם שווים.
אורן: השתתפת, אתה בפנים. ואנחנו נשלם.
כן.
אורן: אנחנו נסיים כאו את השיחה שלנו להיום. אז תודה רבה הרב לייטמן, תודה לכם שהייתם איתנו, נמשיך בשיחות הבאות, תצטרפו אלינו, נשמח. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.