אורן: שלום לכם וברוכים הבאים לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: איתנו באולפן גם ניצה מזוז. אנחנו בסדרת השיחות הזאת, מתחילים ללמוד מהרב לייטמן איך להיות חכמים. בשיחה הקודמת שלנו הרב לייטמן הסביר ש"חכם עיניו בראשו", יודע להסתכל קדימה, לראות מה עומד לבוא ולהיערך לכך כבר היום. כך אנחנו רגילים מהצבא, מכל המערכות שעובדות בראייה קדימה, לא חיים מהיום להיום. היום אנחנו ננסה להמשיך לפתח את הכיוון הזה כדי להבין מה אנחנו יכולים לעשות כאן ועכשיו כדי להגיע לביטחון בחיים שלנו, בחיים האישיים של כל אחד מאיתנו, בחיי המשפחה שלנו ובכלל בחברה שבה אנחנו חיים במצב הכל כך מיוחד שישראל נמצאת בו היום. ניצה האם תוכלי לתת לנו מבוא שיעלה אותנו על הנתיב של השיחה היום.
ניצה: בפעם הקודמת התחלנו לדבר על נושא של הבראה, חשבנו שיהיה נכון בתהליך הזה לבנות תוכנית הבראה שהמטרה שלה לספק ביטחון לאדם, בכל המישורים, במישור הקיומי, האישי, ולאט לאט תנחיל את הערכים של עזרה הדדית חיבור ואהבה ואיחוד, כל הדברים שדיברנו עליהם.
כשהולכים לבנות תוכנית הבראה יש צעדים שבדרך כלל אנחנו נוקטים. בשלב הראשון אנחנו בודקים איפה הכשלים, איפה נכשלנו, מה דורש השלמה, מה דורש שיפור? בשלב השני אנחנו בונים תמונה שאנחנו רוצים כבר להיות במצב הבריא, לא רחוק מידי משהו שהוא קרוב. ואז, בשלב השלישי אנחנו כבר מתחילים ממש לבנות צעדים, פעולות, ממש מטרות לעבר התמונה. תוביל אותנו לאט לאט לבנות את התהליך הזה.
דיברנו על תיקון המשפחה בין בני הזוג, היו לנו גם שיחות על חינוך ילדים. יש על כך כבר מספיק חומר, אחר כך כשנצטרך לקשור את כל הדברים האלה יחד נצטרך להוסיף כדי שתהיה מערכת אחידה, אבל בינתיים אלו שני הנושאים. אנחנו באים מהמצב הפנימי, מתיקון החינוך, משפחה, זוגיות ומה שקרוב לאדם. והדברים הקרובים אליו בחוג יותר רחב הם באזור שהוא נמצא, זו יכולה להיות שכונה, עיירה, עיר. כאן חשוב מאוד לאדם שיהיה מקום טוב, נקי, מקום שהוא יקבל עזרה ושירות מהסביבה, שיהיה טוב לו ולכל בני ביתו.
לכן אנחנו צריכים לעורר את האדם, לגרום לו מתוך האגו שלו לבנות סביבה טובה נכונה. עכשיו במיוחד אנחנו נמצאים במשבר ולא יהיה לנו הרבה כסף לדרוש מהמדינה שתטפל בנו דרך הרשויות המקומיות, אנחנו נצטרך לקחת את הדברים האלה על עצמנו. זאת אומרת, צריכים לבדוק אילו שירותים נותנות לנו הרשויות המקומיות ואילו שירותים אנחנו יכולים לקחת על עצמנו שבכך יהיה גם תועלת במיוחד לכל האנשים שיוצאים עכשיו משוק העבודה, המובטלים ואלו שלא מובטלים, שיכולים בכל שעות הפנאי לארגן לסביבה הקרובה ואחר כך אולי ליותר רחבה, חיים יותר טובים, יותר בטוחים.
אנחנו מבינים ש"צרת רבים חצי נחמה", בזה שאני רואה את האחרים מתחילים להסתפק בפחות ממה שהיה קודם כך גם אני לא סובל מזה כביכול. אני רואה שזה הופך לנורמה חברתית זה לא שאנחנו יורדים בצריכה, כמו שאנחנו יכולים לספק את כל הצרכים שלנו ובצורה מאוד טובה ויפה. אני לא מדבר על המילוי הנפשי הפנימי החברתי שהאדם מקבל מכך, אלא על כך שאנחנו מארגנים מחסנים לביגוד, לכל מיני כלי בית, לריהוט, לכל דבר ודבר, אנחנו מארגנים רשימות של אנשים שיכולים לעזור זה לזה בתיקונים מסוימים, אנחנו יכולים לפתוח כל מיני בתי מלאכה לתיקונים של בגדים ונעלים, כל דבר אפשר לעשות על ידי השתתפות של הסביבה. אנחנו יכולים לארגן חוגים יפים וטובים לילדים ולא לשלם סכומי עתק על כל חוג אלא בהתנדבות, יש בינינו הרבה אנשים שמסוגלים לכך, הם ילמדו את הילדים שלנו בשעות הפנאי, מחוץ לבית הספר, כל מיני דברים טובים שמועילים לילד כמו ספורט וכל מיני דברים נוספים.
אנחנו יכולים להיכנס לחיבור בינינו בסביבה שלנו, אפילו באזור שלנו או בכל העיירה, ולדרוש אספקה במחירים מוזלים. לָמה מָה שאנחנו צורכים הוא פי שלוש ממה שקורה באירופה? במה אנחנו מיוחדים? אלא שזה הולך לכל מיני מקומות, בשביל מה לנו לתת למישהו להרוויח מיליונים? המיליונים האלה יכולים להתפזר בינינו, סל הקניות של כל אחד יהיה יותר זול. וודאי שמצד אחד אנחנו נגרום בכך למשבר בכמה רשתות אספקה, סוּפרים למיניהם, אבל מצד שני כל הקהל הגדול ירוויח.
כך גם נקטין את הצריכה הגדולה הזאת, גם בכמות וגם בסוגים, זאת אומרת לא צריכים להיות חמישים סוגי קוטג' ומאתים סוגי גבינות וכן הלאה. אלא לאט לאט אנחנו נגיע למצב שיש הכול אבל בצורה נורמאלית. אז האדם יבין ויהיה בטוח שיש לו ומספיק מכל סוגי המזון שהגוף צריך. לא שאנחנו מגיעים כאן לצמצומים גדולים, אבל זה יוצא חצי אם לא פחות במחיר ובאספקה נוחה, קלה, לכולם.
גם עם כל יתר השירותים שאנחנו כעיירה צורכים מבחוץ, אנחנו יכולים לעשות את אותם ההסכמים. למה בחברת החשמל כל פועל צריך להרוויח חמישים אלף שקל בחודש ואצלנו לא? אנחנו רוצים להיכנס איתם להסכם מיוחד שנקבל מהם אפילו את החשמל בתנאים מיוחדים, קונים במחיר מיוחד. זה סך הכול עניין של תנאים, אנחנו להם והם לנו.
זאת אומרת, לא להיות תחת כל מיני רשתות שמרוויחות 70%-80% מהמוצר שהן מוכרות לנו, אלא אנחנו רוצים שיהיה שירות הוגן. הכל נמצא בידיים של החברה שמתחברת, מתלכדת ומחליטה שהיא עושה כך, כמו שעשו בזמנו הקיבוצים והמושבים בקניות מרוכזות, בתנאים מיוחדים.
זה מה שאנחנו חושבים שצריכים לעשות. אבל אי אפשר לעשות את כל הדברים האלה ללא התערבות של הכנת האדם, הוא צריך להיות מוכן לגישה החדשה הזאת שנקראת "גישה אינטגרלית", "חינוך אינטגרלי". אנחנו צריכים ללמד אותם שנמצאות כאן שתי מערכות, מערכת אנושית בִפנים והיא נמצאת במערכת של הטבע הכולל, הכללי, שתי המערכות האלה משפיעות זו על זו והמצב הנוח והטוב הוא אם אנחנו נמצאים באיזון, בהרמוניה, בין האנושות לטבע הכללי. אז גם מצד הטבע אנחנו לא נרגיש את כל אותן המכות שאנחנו היום מעוררים בטבע ואנחנו בעצם הגורם לכך.
כשהאדם לומד את חוקי הטבע וחוקי החברה האנושית, איך שהאגו שלנו צריך להיות תחת השליטה שלנו, לרסן אותו, האנשים מתחילים לאט לאט להרגיש עד כמה שהם יכולים לבנות את הסביבה החדשה אחרי קריסת כל המערכות הקודמות. אנחנו רואים שהם נכנסים לאט לאט לקריסה ואין להם תקנה בצורה הזאת, שמכל הצורות שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, רק צורת הקשר בינינו היא הצורה היחידה שיכולה להתקיים כי זה נמצא באיזון עם הטבע. בכך אנחנו מביאים את כל האנושות לצורה אחת. זה לא כל האנושות בינתיים אלו אזורים, מדינה וכן הלאה. בכך אנחנו מאזנים לגמרי את המעמד שלנו מול הסביבה, הסביבה הטבעית, האקולוגית.
זה בעצם התהליך שאנחנו צריכים לעבור, התהליך הזה לא תלוי בנו, אנחנו נצטרך לעבור אותו גם כך וגם כך, אלא רצוי שנעשה זאת על ידי הבנה והכרה, שההתקדמות אליו תהיה בהבנה, אם לא, הטבע יחייב אותנו על ידי מכות ומשברים כמו שיש עכשיו וכל מיני מלחמות ובעיות, ורק אחר כך אנחנו נחכים ונבין שאין ברירה.
ניצה: כמו שאורן הזכיר קודם אנחנו לא רוצים לחכות לרגע הזה של קריסת מערכות, אנחנו רוצים לצד המערכות הקיימות כבר להתחיל לאט לאט לבנות מערכת שהיא מערכת משלימה, מערכת שכבר פועלת על פי החוקים החדשים. איך אנחנו מתחילים לבנות את המערכת החדשה? מה הם החוקים שמנהלים את המערכת החדשה הזאת, במה היא שונה מהמערכות שקיימות היום ולא עובדות כבר, תעשה לנו הבחנה.
אני מדבר בדרך כלל על מערכות, אני מתייחס גם לטבע כמו למערכת שפועלת לפי חוקים. ועל ידי החוקים שהיא מפעילה עלינו היא בעצם מפתחת את החברה האנושית, אדם והחברה עצמה.
עד כה, עד המאה העשרים, קצת יותר, עד המשבר הראשון שהיה בשנות השלושים באמריקה התפתחנו על ידי האגו הפשוט הליניארי, הטבע היה לוחץ עלינו ומפתח אותנו לכיוון אחד, מקסימום לקבל במינימום להשקיע זה החוק של ההתפתחות האגואיסטית. היינו מחפשים רק איפה אנחנו יכולים מקסימום לקבל ואיפה אנחנו יכולים להקטין את ההשקעה שלנו.
פתאום המערכת הזאת התחילה להיכנס לאיזו האטה או אפילו משבר, כמו שזה קרה באמריקה. אם לא הייתה מלחמת העולם השנייה, זה היה קורה עוד ועוד אלא שעל ידי מלחמות אנחנו בדרך כלל יוצאים מזה. אבל על ידי מלחמות אנחנו לא יוצאים מהמשבר, על ידי המלחמה תיקנו את המצב, את הנזק שנגרם על ידי המלחמה. מיד כשגמרנו לתקן אותו, התחלנו שוב להרגיש כבר בשנות השישים, שזה בעצם חמש עשרה שנה אחרי המלחמה, שבקושי יצאנו ממנו. במזרח ומערב אירופה בכל מיני מקומות התחלנו להרגיש שהמשבר השני לא נגמר, על ידי מלחמה הוא כאילו רק נסתר ושוב התגלה.
מה מתגלה? מתגלה הניגוד שלנו לטבע, הטבע כל פעם מעורר את עצמו יותר ויותר כאינטגרלי, הוא פועל עלינו מכל הצדדים וסוגר אותנו בתוך חוקים משלו. יש הרבה מחקרים על כך. ואנחנו בצורה האגואיסטית דואגים כל אחד לעצמו או כל מדינה לעצמה על חשבון השכנים, הזולת וכן הלאה, בצורה כזאת אנחנו נכנסנו לעיוות.
ניסינו כמה שיותר להשתמש באגו שלנו מצד אחד, ומצד שני להשתמש בכוח האינטגרלי של הטבע, בנינו מסחר בינלאומי וכל מיני קשרים בינלאומיים. אחרי המלחמה מיד הקמנו את האו"ם, אונסק"ו ועוד כל מיני מערכות בינלאומיות, חברות בינלאומיות, מסחר בינלאומי. התחלנו להשתמש באפריקה שהייתה אז ללא שימוש של הארצות המפותחות במזרח הקרוב והרחוק.
התפתחנו על ידי כמה שיכולנו להשתמש בשתי המערכות האלו, גם במערכת האינטגרלית בקשר בינינו וגם במערכת האגואיסטית, ניצלנו אותן ובנינו מנגנון בינלאומי אגואיסטי. בכך הגענו למצב שלפי הטבע שמתקדם ומחייב אותנו בכל זאת ללכת יותר לכיוון החיבור, יותר לכיוון האינטגרלי, לא יכולנו יותר להתקדם. למרות שניסינו לעשות זאת אפילו באירופה, במקום הכי מפותח שמרגיש שחייבים להיות באיזה קשר הדדי, בשיתוף, אז הלכנו לכך, אבל בצורה אגואיסטית, באותה המגמה. כביכול בנינו משהו משותף, אבל כאגואיסטים שהתחברו יחד.
לכן כל החיבור הזה הוא לא לטובת כולם ואפילו לא לטובת כל אחד. פשוט, חלק מרוויחים בכסף, חלק במעמד, חלק בחופש התנועה, במעבר בין כל המדינות וכן הלאה. אבל זה לא חיבור שצריך להיות כמו מדינה אחת, עם אחד. זו לא אירופה המאוחדת, ביטול גבולות הוא לא ביטול גבולות, אין לימוד משותף לכל האומות באירופה שילמדו תוכניות מיוחדות השוות לכולם. אנחנו לא פועלים כך שהם יבינו ויכירו ויתחברו יותר זה לזה. אנחנו לא עושים להם הכרות יותר קרובה, לא מכניסים בהם רוח של שותפות, התקרבות, חום, הדדיות, שזו בכל זאת יבשת אחת, היסטוריה אחת, כבר נפסיק את כל ההיסטוריה הזאת שהייתה עד כה, עכשיו אנחנו שייכים לעם אחד.
בכך לא עשינו ממשלה אחת, אין מערכות כלכליות, מערכות תרבותיות, חינוכיות. סך הכל אלו אגואיסטים שבנו לעצמם שוק משותף, באמת שוק ולא יותר. לכן המצב הזה, בגלל שהוא יצא מטעם האגו ולא מטעם החיבור, כי יש כאן שתי מערכות, הגיע לאיזו התחלה ונעצר, והטבע מפני שהוא מתקדם ורוצה לקדם באבולוציה שלו את החברה האנושית, לוחץ ודורש מאיתנו להתקדם. הטבע מראה לנו את המשבר, שאנחנו לא בסדר, לא באיזון בין שתי המערכות, החברה האנושית וחברת הטבע הכללית. אנחנו נמצאים במערכת חוקים, אנחנו רואים שיש בזה חוקיות אנחנו גם תוצאה מהטבע, המין האנושי לא מנותק, גם הוא בהתפתחות הטבע. לכן אנחנו צריכים ללמוד את החוקים שלו וכך אולי נגיע לאיזו הבנה מה לעשות, באיזו צורה יכולים להצליח.
אי ידיעת חוקי הטבע מביאה לנו כל רע, אם אני לא יודע איזה חוק בטבע ונכנס לאש, אני לא יודע מה זה, או משתמש במשהו שיכול לפוצץ אותי, או עוד משהו לעשות איתי. אני צריך ללמוד את חוקי הטבע, בהתאם לכך אני מקבל ידיעה איך להיטיב למצבי.
וכאן אנחנו לא יודעים, אנחנו חושבים שבחברה האנושית אנחנו נמצאים במערכת שבה אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו. ואתה רואה מאתיים מדינות בעולם ומאתיים שיטות איך לנהל את המין האנושי בכל מקום ומקום, ולכן במוקדם או במאוחר כולם באים לפשיטת רגל. ומכל המחקרים שלנו אנחנו רואים שהטבע דוחף אותנו לחיבור, לצורה האחידה כמו שהוא מציג את עצמו, שהוא גם נמצא בצורה אחידה מחובר בכל החלקים שלו.
אני זוכר שבצעירותי לא היינו מדברים על כך שאם אנחנו נשמיד איזה מין, איזה זן, איזה משהו בטבע מהצומח או החי, או נוציא את כל המשאבים מכדור הארץ, אז מה יהיה אחר כך. מי חשב? חשבו שאחד לא שייך לשני. אנחנו יכולים להרוג את כל הזבובים, בסדר, הם מפריעים לנו לחיות. או את כל הזאבים, הם מפריעים לנו לחיות, והכל יהיה בסדר. אחר כך הגענו להבנה ששום דבר אי אפשר להשמיד אלא לכל דבר שנמצא בטבע יש הכרחיות בקיום שלו. ואם אתם משמיד משהו אז אתה גורם לחוסר איזון בכל המערכת ואתה לא יודע מאיפה פתאום אתה מקבל מכה. כי אי האיזון הזה מופיע לך פתאום בהתפרצות הר געש וצונאמי ועוד משהו, ואתה חושב מאיפה זה בא. ויכול להיות שזה בא מזה שייבשת איזו ביצה, כמו שאנחנו עשינו בארץ עם ביצת החולה, ורוצים להחזיר את זה כי רואים עד כמה שנעשה מזה נזק וכן הלאה.
זאת אומרת ככל שהאדם עושה דברים על פני כדור הארץ הקטן שלו שאין לו תחליף, ללא הבנת החוקי הטבע, כך זה גורם נזק. כל שכן בחברה האנושית, שהיא כל כך חזקה, שהיא יכולה לעשות נזקים כל כך גדולים, ואולי אפילו בלתי הפיכים. עכשיו מדברים על זה הרבה ואת הבעיה האקולוגית אנחנו מרגישים על עצמנו. אף פעם לא הרגשנו כמו שהשנה אנחנו מרגישים. מה יהיה בשנה הבאה, פחד לחשוב. אם תהיה קפיצה באותו הקצב שהיה משנה שעברה לשנה הזאת גם כלפי השנה הבאה, אז תהיה תוספת חום של 7%-8%, איך אנחנו נחיה? ובעוד שנה מה יהיה? זאת אומרת אנחנו מתקרבים לאיזה מצב בלתי הפיך.
לכן החינוך האינטגרלי אומר שאנחנו צריכים להיכנס ללימודי הטבע ורק מתוכה לקבוע אילו צעדים אנחנו צריכים לעשות, גם בינינו בכל מיני הרמות, בחינוך ביתי, חינוך ילדים, בני זוג, ובחברה האנושית, ובין המדינות, ובכל העולם. כי הטבע מחייב אותנו היום להתקדם בכלל למצב שתהיה ממשלה אחת, תרבות וחינוך אחד, שבכל העולם תהיה ממש רמת חיים אחת וכן הלאה.
הטבע מחייב, עד כמה אנחנו נוכל להתקדם לזה עם האגו שלנו, זאת השאלה. אבל בכל זאת אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו רוצים לחיות במצב פחות מאיים, אז הכיוון צריך להיות לכיוון הזה, אין ברירה. ולא לחכות שמשהו ישתנה מבחוץ אלא כמה אנחנו נוכל לשכנע את עצמנו להשתנות מבפנים כדי להתאים את עצמנו למערכת הטבע החיצון.
אורן: השאלה היא האם אנחנו רוצים בשיחות האלה לפתח את ההסברה ברמה הכלל אנושית או ברמה הפנים ישראלית?
יותר פנים ישראלית.
אורן: אם זה ברמה היותר פנים ישראלית, אז ממשלה אחת כלל עולמית זה כרגע פחות.
זה נכון, אבל בכל זאת אם אנחנו נמצאים מול הטבע אז אין מנוס, אנחנו נצטרך לפעמים להגיד את זה בצורה יותר גלובלית.
אורן: עוד שאלה שעלתה לי עכשיו שדיברת. בשיחה הקודמת שלנו הדגשת שאתה לא רוצה לנקוט במונח חינוך כי חינוך נתפס אצל אנשים כמשהו ששייך לילדים ומשהו שהוא נמשך על פני זמן מאוד מאוד ארוך.
שינוי דעת החברה. אפשר לשנות את המילים.
אורן: ניצה קודם שאלה שאלה שהייתי שמח אם תוכל להרחיב את התשובה לגביה. אמרת הדגשת בשיחה הקודמת שלנו "חכם עיניו בראשו" הוא לא מחכה עד שהקריסה תטביע אותו ותמית אותו סופית, הוא מראש רואה את המגמה, מנתח אותה וגוזר ממנה מה צריך לעשות.
אנחנו היום מרגישים כאן בארץ שהמצב הכלכלי של כל אחד מהאנשים שחיים פה הולך ונהיה קשה יותר. מחודש לחודש קשה יותר, המחירים כל הזמן עולים, עוד גזרות כלכליות מפה ומשם, ואנשים כבר מתחילים לספור כל שקל לאן הוא בדיוק הולך. אם פעם הגיע הקיץ והאדם נוסע אוטומט לחו"ל, היום הוא אומר "רגע אולי לא, אולי נשים בצד, אולי כבר השנה לא ניסע".
ודאי ראיתי את זה בחו"ל. גם את היית, שמת לב או לא?
ניצה: כן בטח.
חצי, שליש ממה שיש.
אורן: ניצה מכירה היטב את התחום, והיא אומרת שהקיץ הזה אנשים הרבה פחות נוסעים. זה מעיד על זה, שאנשים מסתכלים קדימה, כמו שאתה אומר "חכם עיניו בראשו", ואומרים אי ודאות מתקרבת, נראה שהמגמה היא שלילית ולא חיובית, לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין את זה, בואו נתחיל להיערך לזה מעכשיו.
ואתה ציינת פה כמה צעדים. ציינת למשל בוא נתארגן בינינו עם מחסנים לביגוד, עם כלי בית, עם ריהוט, בוא נארגן רשימות של נותני שירות ללא תשלום, בוא נעשה גוף רכישה, נוריד מחירים וכן הלאה. מה שניצה קודם שאלה, והייתי רוצה שתענה על זה. אנחנו רוצים להיות חכמים, אני לא רוצה לחכות לזה שכל המערכות הנוכחיות קורסות, אלא כבר מהיום להתחיל להגדיר תכנית הבראה. שהיא באה, והיא לא מתנגשת בשום דבר, אלא היא באה כתוספת, כמשלימה.
ניתן דוגמה. למשל יש לי 4 ילדים. הבן הצעיר שלי, עכשיו הוא רוצה ללמוד לנגן בכלי נשיפה. וחשבתי שכמו לשני הגדולים ממנו, שנתתי להם שיעורי נגינה בכלים שהם רצו לנגן, אני גם נותן לו עכשיו שיעורים בכלי נשיפה. אשתי ביררה כמה זה עולה והגענו למסקנה שכרגע התקציב שלנו לא מאפשר, וזה גורם לי צער, כי בסך הכל אני רוצה שהוא יתפתח, ואין לי אפשרות לממן את זה.
ואתה פה מצייר איזשהו מודל של שיתוף חברתי, שבו בעצם אנחנו נעזרים אחד בשני. עכשיו כשתיארת מחסנים לביגוד, ולכלי בית, ולריהוט, על מה אתה פה מדבר בעצם? האם אתה מדבר על דברים שאני לא משתמש בהם. תאר לי קודם את זה, ואז נעבור לנותני שירות, כי זה הרבה יותר בעיתי בעיני.
דברים שאתה יודע שאתה לא משתמש בהם והם יכולים לעזור לזולת, אתה מוציא מהבית ומביא למחסן. במחסן עובדים אנשים שמסדרים את הדברים האלה, מתקנים אותם, ומציגים אותם. ומי שצריך בא, מסתכל, רואה, ומקבל את זה לעצמו.
לאנשים, לכל אחד יש עודף, חצי מהבית שלו בדרך כלל. וכך אנחנו יכולים לעזור זה לזה בזמן שאין לך במה לקנות, וכל מה שיש לך זה בסך הכל כדי לקנות מזון נניח, ולשלם על כל מיני שירותים הכרחיים.
אורן: וזה גם כבר במינוס, גם לזה לא מספיק.
נגיד, כן.
אורן: זה לא נגיד, זה היום. רוב המדינה במינוס.
אז ודאי שהדברים האלה יכולים להקל ולעזור. לגבי החוגים, אז ודאי שבמסגרת העיירה שלנו, או השיכון שלנו, איפה שאנחנו נמצאים, אנחנו יכולים גם לעשות כאלה חוגים לילדים, כל מיני דברים שבאים בהתנדבות.
אורן: מי מעביר את החוג, מי ידריך?
מישהו מומחה.
אורן: האם הוא יקבל תשלום?
יכול להיות שהוא יקבל מתלמיד.
אורן: ממי? אין לי כסף לשלם לו היום.
כאן השאלה, או שאנחנו מעבירים את זה לפסים של הכסף, אז זה כמעט כמו שהיה כאן.
אורן: נכון, זה מה שלא הבנתי. אין לי כסף.
לא. או שאנחנו עושים את זה בצורה התנדבותית, אנחנו לא לוקחים אף אחד במשכורת. אבל השאלה, מה עושים כל אותם האנשים שעכשיו יוצאים משוק העבודה.
אורן: המובטלים?
כן.
אורן: בטח יושבים בבית, מקבלים קצבה, חלק מחפשים עבודה.
אין, אין עבודה.
אורן: אתה שואל היום, במצב הנוכחי? היום כמה יש במדינה, אני לא בקי במספרים, 7% משהו כזה.
אז יהיו 50%, מה תעשה איתם?
אורן: 50% אתה כבר בונה על קריסה כללית. השאלה היא אם אנחנו יכולים להגדיר מערכות, שכבר מהיום יתחילו לפעול ולא יחכו ל- 50%. למה לי לחכות, החכם עיניו בראשו. כבר רואים שהאבטלה הולכת וגוברת, כבר יותר קשה לי. אני נותן לך דוגמה, זה לא עתיד, היום אני מחליט שלילד השלישי אין חוג, כי אין לי. זה לא חזון אפוקליפטי, זאת המציאות שלי.
אז שוב אני אומר לך. אנחנו בונים כאלה מרכזים שיהיו לילדים שלנו חוגים. האנשים האלה יעבדו בהתנדבות. והם כמו כולם יצטרכו לקבל קצבה.
אורן: נגיד שהוא מובטל היום. מורה למוסיקה למשל.
כן. ואם לא מובטל אז לא מובטל.
אורן: לא, אם הוא לא מובטל אז הוא עסוק, אז הוא מתפרנס. אתה אומר מובטל.
כן. שהוא מקבל קצבה רגילה, וחוץ מזה מקבל מאיתנו כרטיס חבר לכל מיני הדברים שלנו. לביגוד, אפילו למזון הכרחי, לעוד משהו. הוא נמצא כמשתתף, כמו בקיבוץ נניח. הוא פועל, הוא עובד, הוא נותן לחברה.
אורן: אני לא בדיוק תופס. היום הוא מקבל דמי אבטלה, אם אני זוכר זה 70% ממה שהוא היה מקבל. נגיד שיש לי כזה מורה למוסיקה, מובטל לצורך העניין יש את הדוגמה הזאת. לי אין כסף, ולהרבה אנשים אני מניח שהיום כבר אין כסף לחוג.
על ידי זה שהוא עובר אצלנו חינוך אינטגראלי, הוא כן מסכים לעבוד כמורה למוסיקה לילדים. אז יש לו זמן פנוי כל היום, יש לו ילדים שרוצים את זה, ואנחנו חוץ מזה נותנים לו אילו הטבות עבור זה שהוא עובד. הוא נקרא אצלנו "חבר מועדון" נניח. בצורות כאלה אנחנו צריכים למשוך אנשים, גם בצורה קצת אגואיסטית, וגם על ידי ההערכה שאנחנו נותנים. ואם הוא בעל מקצוע הוא גם כן רוצה את זה.
אורן: למה?
כי בעל מקצוע, זה הביטוי שלו. אם אני יודע ללמד לנגן חליל, אז בשבילי זה גם תענוג ללמד ילדים לנגן. ואחר כך אני מוציא אותם לכיכר באיזה ערב, והם מנגנים לפני כולם, יש לי מזה הכרה, יש לי מזה גאווה, יש לי מזה כבוד. ההורים של הילדים האלה מכבדים אותי, והם ממש רוצים לעזור לי בהכל. אם יש לי איזו בעיה בבית, מגיעים אלי אינסטלאטור, חשמלאי, עוד מישהו, עוזרים לי לתקן משהו.
אורן: למה הם באים?
כי גם אני עוזר לילדים שלהם, והם עוזרים לבית שלי.
אורן: לא הבנתי. יש אינסטלאטור, כשאני מזמין אינסטלאטור, עולה לי כך וכך בשכונה.
לא עולה לך כלום.
אורן: מה זאת אומרת לא עולה לי כלום? הוא צריך להתפרנס.
הוא גם כך וגם כך. אנחנו מדברים על זה שכולם מקבלים איזו מין קצבה.
אורן: למה? הוא מתפרנס, הוא עובד, הוא בשוק, הוא עובד. האינסטלאטור הזה עובד. האם אנחנו מדברים על אינסטלאטור שהוא גם מובטל?
כן.
אורן: אז נגיד יש לי מורה למוסיקה מובטל ואינסטלאטור מובטל.
אנחנו צריכים להוריד את הכל ההוצאות המיותרות.
אורן: של מי?
של כולם. אז אנחנו צריכים לעשות כך שכל משפחה ומשפחה יכולה להתקיים. נניח חשמל היא צריכה, גז היא צריכה, מזון נורמאלי, ביגוד, את כל הדברים האלה היא צריכה בסך הכל.
אורן: בריאות, חינוך, כל הדברים האלה, זה אלמנטארי.
המשפחה צריכה אותם. כמה זה בסך הכל עולה למשפחה? אנחנו צריכים לראות, האם אנחנו יכולים לכסות את זה, ועל ידי מה אנחנו יכולים לכסות את זה.
אורן: לכסות הכוונה להשלים את מה שאני לא מסוגל בעצמי?
כן. עכשיו אני אומר לך, אתה אומר שזה בקריסה אם חצי מהמדינה תהיה מובטלים, אבל כך זה יהיה.
אורן: על זה אנחנו רוצים לדבר, על תרחיש כזה עתידי שחצי מהמדינה תהיה מובטלים?
זה לא כל כך עתידי, אז נגיד שליש ולא חצי.
אורן: 33%.
זה מה שקורה, כל אלה שיוצאים עכשיו לכיכרות וצועקים, ביניהם אני חושב רוב המובטלים. אמהות חד הוריות ועוד כל מיני אנשים, תדבר איתם, כל שני יגיד לך "אני יושב בבית"
אורן: מובטל, לא כל שני. רוב האנשים זה דווקא אנשים שהולכים לעבודה, וכמו שאני תיארתי, מה שהם מתפרנסים לא מספיק להם לכסות את מה שהם צריכים, אלמנטארי, לא מותרות, דברים פשוטים.
דברים פשוטים.
אורן: כן, וזה התסכול שלהם. למה אני גם עובד, גם שרתי בצבא, גם אשתי עובדת ושרתה בצבא, ואני חי בחברה שלא מאפשרת לי לחיות בכבוד. כאילו שאני צריך להיות נתמך סעד, ובאתי לקבץ נדבות.
אני מסתכל על כך כמו על אבטלה סמויה.
אורן: מה פירוש?
כי עוד מעט זה יתפוצץ כמו בועה.
אורן: מה יתפוצץ?
כל עניין התעסוקה, אבל נניח כמו היום, שאין לאנשים במה להשלים את החודש.
אורן: נכון, חסר לכל אחד כסף כדי לגמור את החודש.
למה אתה חושב שאתה לא יכול לבנות מערכות שיעזרו אלה לאלה?
אורן: זו בדיוק מטרת השיחה. לברר, ללמוד ממך מה אתה מציע במציאות הזאת, שבה רוב האוכלוסייה לא מסוגלת לסיים את החודש בכבוד. נתתי דוגמה ספציפית, איך אתה מציע לבנות לפי התפיסה חדשה, שהיא לא תבטל את כל מה שיש, אלא פשוט נתחיל לבנות אותה כך, שתצמח ותגרום לשינוי?
כי ממה התחלנו? בהמשך לשיחה הקודמת, הגדרנו את הנושא שלנו היום, איך אנחנו בונים תכנית הבראה חברתית שמספקת לחברה ביטחון קיומי, ומקנה לכל אדם הרגשת ביטחון פנימי, מתוך כך שנתחיל לבנות בינינו ערכים של חיבור, של איחוד, של עזרה הדדית, זה בגדול. ועכשיו אנחנו רוצים להתקדם. איך אנחנו פורטים את ההגדרה הגדולה ששמנו, לתכנית פעולה מא' לת'?
נקודת האפס שלנו, היא המצב הנוכחי. לרוב האוכלוסייה בארץ נעשה יותר ויותר קשה, היא לא מצליחה לספק לעצמה את כל מה שהיא צריכה, כדי ללכת לישון בלב שקט, אני כאב לארבעה ילדים, לא הולך לישון בלב שקט, ואותו דבר רוב האנשים בארץ.
זאת נקודת הפתיחה, ומכאן מה אנחנו יכולים להציע, ואיך לפעול כדי להביא אותי למקום שאני כאבא אהיה רגוע? שאם הילד שלי רוצה ללמוד מוסיקה, איך אני כאדם נורמאלי יכול לספק לו למשל לימודי מוסיקה, ומחר חס ושלום את האוכל שלו אפילו? היום אלה מותרות, אבל אני כבר מתרגם לעצמי לאן הכל הולך, כי מחודש לחודש המחירים עולים.
אני שואל אותך, עם כל מה שיש לך היום, בלי לקבל גרוש נוסף מאף אחד, בלי להשקיע, כי אין לך מאיפה, איך בכל זאת אתה בונה, על ידי חיבור בין בני אדם, מערכות עזר הדדיות, שפתאום תרגיש שאתה תקבל יותר. היום אתה מתרגם הכל לכסף. אינסטלאטור עולה כך וכך, חוג למוסיקה כך וכך, לתיקונים כך וכך, אז אם אנשים בונים לעצמם מסגרת, שבה הם יכולים לקבל את השירותים האלה, בצורה הדדית אחד מהשני ללא תשלום, אלא מפני שהם נמצאים בחברה שקשורה בצורת עזרה הדדית, אז האנשים שמסוגלים לתת שיעור במוסיקה, או לעשות תיקונים בבית, יעשו זאת.
ואנשים שהם חופשיים, יצאו לרחוב וינקו אותו, או יעשו כל מיני תיקונים בעיר, ובכך יחסכו את הכסף מהעירייה, הם יעשו בהתנדבות עוד עבודות שונות שהעירייה עושה ומבזבזת עליהן המון כסף. וזה יקל עליהם בהתאם לכך את התשלומים העירוניים. הם יצטרכו לשלם על המים ועל החשמל אבל בצורה אחרת. כי הם יכנסו להסכמים מיוחדים עם חברת החשמל והחברה למים, הם יגידו ש"אנחנו רוצים לקבל את זה כך וכך, ולא אחרת, אנחנו הצרכן הגדול".
ואז תשלם חצי ממחיר החשמל, ושליש ממחיר המים, וגם המזון שתקבל, לא יעלה לך פי שלוש מאשר באירופה, אלא דומה, או אפילו פחות. אז כל קוטג' יעלה שקל וחצי, ולא שבעה שקלים. הכל תלוי עד כמה שאתה מקבץ את הכוח הצרכני, ומנהל אותו מול רשתות האספקה. גם בחשמל, גם במים, גם בבריאות, גם בביטוחים, בכל דבר הכוח בידך. וודאי שהם לא מעוניינים בכך.
אורן: יש פה כמה מישורים שציינת והייתי רוצה שתרחיב על כל אחד ואחד. במישור הראשון שהוא גם המעניין ביותר בעיני, הוא שאתה אומר, שאנשים שלא מצליחים היום לשלם עבור הצרכים שלהם, נאמר אני, ניצה ואתה, שלושה אנשים, אתה צריך משהו ולא מספיק, אני משהו והיא משהו, לכל אחד מאיתנו יש צרכים אחרים, ולמעשה אנחנו יכולים להיכנס בינינו למעין שותפות, קראת לה "חברה של עזרה הדדית" שבה אנחנו עוזרים אחד לשני.
נכון.
אורן: זה מאוד מזכיר לי את המושב שבו נולדתי. ברחוב שבו גרנו היו כמה בתים, אבא שלי היה רואה חשבון, לידינו גר שכן שהיה מסגר, ומעליו גר שכן שהיה אינסטלאטור, והרביעי היה בתחום האלקטרוניקה. אני זוכר שתמיד כשהטלוויזיה הייתה מתקלקלת, השכן הרביעי בא אלינו הביתה, כשהייתה נזילה השכן השלישי בא הביתה, וכשהם היו מקבלים מכתבים ממס הכנסה כולם באו לאבא שלי, וכך החיים התנהלו להם בנחת.
הציור שציירת עכשיו לוקח את העיקרון הזה וממקסם אותו. החברה הזאת של עזרה הדדית של אנשים נניח עם כרטיס מועדון או משהו דומה, מה יש בה, יש שם אנשים שרוצים להתנדב, מה הרציונל שמניע, מה האינטרסים?
אני שואל אותך, אתה גם רואה חשבון כמו אבא שלך וגדלת בחברה כזאת, תגיד לי אתה, מה הרווח הכלכלי?
אורן: גדול, עצום.
עצום?
אורן: בטח, זה לא רק רווח כלכלי, זה גם ביטחון. ביטחון נפשי שאתה יודע שאם הוא בא, הוא יסדר לך את הטלוויזיה כמו שצריך, כמו לאח שלו.
כן, כי בשביל מה לו לבוא עוד פעם? כמו בסין, שם משלמים לרופא כשאתה בריא ולא כשאתה חולה.
אורן: נכון, כי הוא יודע שהוא יצטרך להתמודד עם זה, אז שיעשה מההתחלה כבר כמו שצריך. אתה גם יודע שהוא לא ישקר לך, אם תזמין בעל מקצוע אחר הוא יגנוב אותך, הכל בשביל הכסף.
עכשיו השאלה, איך מהפסטורליה של המושב שבו גדלתי, אתה מדבר על זה כאן ועכשיו? לא אי שם בחום של החממה. אתה מדבר על העיר הקשוחה, שבה כל אחד נמצא בקונכייה שלו, לא משאיר את הדלת פתוחה אפילו שנייה אחת, ישר נועל אותה, ומישהו יכול לדפוק עד שימות בצד השני, רק שאף אחד לא יפריע לו.
על ידי מערכת החינוך, דרך כלי התקשורת המקומיים והארציים, אבל אנחנו מבינים שבמקביל חייבת להיות תעמולה והיא קודמת לכל.
אורן: הסברה רחבה.
כן, ושההסברה תהיה מכוונת בדיוק מול הצרכים של האוכלוסייה. ועל ידי כך יהיה להם טוב על המקום, ותוך כמה שבועות הם כבר ירגישו את השינוי.
אורן: נניח שאני הצרכן של ההסברה הזאת, יש ערוץ טלוויזיה מקומי שמשדר תוכניות הסברה, ואני סופג מכלי התקשורת כמו שאתה מציע. אבל בוא נבחין, יש שני סוגי אנשים ,שני סטאטוסים שמקבלים את ההסברה הזאת, יש את רוב האוכלוסייה שעובדת והכסף לא מספיק לה כדי לכסות את הצרכים הקיומיים המשפחתיים, ויש ציבור שהיום לא עובד. יותר קל לי לדבר על האנשים שעובדים כי הם פשוט הרוב. אם אני אומר הסברה, אני מתכוון לכך שאני מסביר משהו ויש מישהו שמקשיב. רוב המקשיבים היום, אלה אנשים שנמצאים בסטאטוס העובד, ואם היית ממציא מודל שבו על ידי אינטראקציות ביניהם, הם יכולים להיטיב את חייהם, אני חושב שכל אחד מהם היה קונה אותו. אתה רק צריך להסביר לי מה נדרש ממני. מה שאני דורש זה להמציא שיטה משלימה שתבוא ותתווסף לחיים שלי היום, אחרי שקיבלתי את המשכורת, שילמתי את המיסים ויש לי מינוס, אני קורא לזה "החיים במינוס". כולם פה מבינים מה זה החיים במינוס, אתה צורך יותר ממה שאתה מכניס.
אתה אומר לי "בוא נתחיל להקים עזרה הדדית שתביא לי תוספת". את התוספת אני רוצה.
בסדר גמור.
אורן: אז מה עכשיו?
יש גם דרך אחרת.
אורן: כן, מה?
לא עושים כלום.
אורן: לא לעשות כלום, את זה אני מכיר מעצמי. אמרת שהחכם רואה את הנולד, למה לא עושים כלום?
לא, כשאתה מגיע לקריסה כזאת שאין לך מה לאכול והילדים סובלים, אז אתה רץ למקום שיכול לספק לך את הדברים ההכרחיים.
אורן: נכון.
אתה רוצה להגיע לקריסה כזאת?
אורן: לא רוצה.
אז כדאי להתחיל להקים את המערכת המשלימה.
אורן: בדיוק, "החכם עיניו בראשו", אני אומר לעצמי אחד פלוס אחד, היום אין לי כסף לתת לו לחוג נגינה, לשני הילדים הקודמים היה לי, מאז עברו שנתיים שלוש, לא מאה שנה, ואני מניח שבעוד שנתיים שלוש חס ושלום אם זאת המגמה לא יהיה לי לתת לו לאכול עוף, ואז אני אגיד שרק פעם בשבוע תאכל עוף. וכן הלאה. אני רואה את הכיוון, אז מה שאתה מציע, אני קונה. רק בוא תסביר לי מה עושים? הייתי שמח להיות באינטראקציה כזאת כדי לקבל השלמה. אתה מציע לי מערכת משלימה, מתאים לי, אבל בוא נהיה קונקרטיים, לכן בעיקר מה אתה דורש ממני, מה זה אומר?
השתתפות.
אורן: כי כסף אין לי לשלם, את זה אני מבין.
במערכת הזאת אין כסף בכלל, אולי יש בה כרטיס מועדון, שמי שנמצא בעזרה ההדדית הזאת אז הילדים והבית שלו זוכים לשרות הדדי. אני מורה לחליל, ואני נותן שעורים מהבוקר עד הלילה, ממלא את השעות שלי בשיעורים לקבוצות ילדים.
אורן: אתה יכול לעשות זאת רק אם אתה מובטל. בהנחה שרוב האוכלוסייה כן מפרנסת, לְמה אני אדרש? אני רוצה את הזכאות לכרטיס המועדון, אני ואשתי עובדים מהבוקר עד הערב וגם זה לא מספיק. אני רוצה להיות זכאי לכרטיס מועדון, מה אני צריך לעשות?
אתה חייב לתת משהו למערכת לפי מה שהיא צריכה, אחרת איך תקבל בלי לתת?
אורן: מה למשל אני יכול לתת?
לא יודע, אולי בפעם בשבוע תנקה את הרחוב.
אורן: מתי בערב? בוא נתרגם את זה למשהו שאני באמת אוכל לעשות.
לדוגמא, אם אנחנו רוצים להקל על התשלומים שלנו לעירייה עבור הניקיון, או לכל דבר, אנחנו צריכים להקטין צריכה, נכון?
אורן: להקטין את ההוצאות שלנו.
תראה את ההוצאות שלך לעירייה, איזה פירוט יש בהן.
אורן: אני מנסה לתרגם מה זה אומר פרקטית. אתה אומר, אתם אנשים עובדים, אין שום בעיה, פעם בשבוע תמצאו שעתיים.
למה לא יותר?
אורן: אולי אפשר יותר, זה תלוי מתי האדם עובד, יש אדם שגומר לעבוד בחמש אחר הצהריים, יש אנשים מגיעים הביתה בשבע בערב. מה אני צריך לתת כדי לקבל כרטיס מועדון?בזמן הפנוי שלי, או נניח ביום שישי כשאני לא עובד? ביום שישי הרבה אנשים לא עובדים, אז ביום שישי, אני בא ונותן ארבע שעות של מה, של התנדבות?
של התנדבות.
אורן: ואז מנתבים אותי לפי היכולות שלי, למשהו שצריכים? אם יש לי איזה שהן יכולות אז כדאי להרוויח ממני מכסימום.
וודאי
אורן: אני נותן לפי יכולתי, או שאתם תמדדו את זה?
"כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו"
אורן: למשל תמורת ארבע שעות התנדבות שבועיות, מה אני מקבל?
אתה מקבל יכולת להיכנס למחסן, אם צריך לבחור בגדים לילדים שלך, ושירותים שאותו אינסטלאטור או חשמלאי יבוא אלייך הביתה. אתה מקבל את הדברים האלה בלי להשקיע כסף, ובמקום זה אתה תורם את היגיעה שלך לחברה.
וודאי שכך אנחנו בורחים מתשלום מיסים, המדינה לא מרוויחה על כל פעולה ופעולה שלנו כמו שהיא רגילה להרוויח, אנחנו חוזרים לחיים כמו שהיו לפני כמה מאות שנה. כי בדרך כלל אם אני נותן שירותים בחליל ואתה באינסטלציה והוא בחשמל, המדינה מקבלת מכל דבר מס ומזה היא חיה. כאן אין מס.
אורן: אז עוד פעם יעלו לי את מיסי העירייה?
אנחנו מדברים על אנשים שלא סוגרים את החודש, לא על אנשים שרוצים להתעשר.
אורן: לא, מה זה להתעשר? אני אומר לך שאני לא סוגר את המינוס כל חודש.
לכן אנחנו אומרים שהחברה שנמצאת במצב כזה, במצוקה כזאת, כדי שהיא לא תתדרדר יותר, אנחנו מדברים על המצב כזה, ואם לא יבואו אליך הביתה ולא יעזרו, אתה תישאר בלי חשמל, בלי אינסטלציה, ועם כל מיני בעיות, הילדים בוודאי יהיו בלי חינוך, בלי שיעורים לחליל, וכולי. אתה לא תקנה זאת בשום בצורה אחרת.
אורן: את האינסטלאטור אין ברירה, אני אקח בכל מצב, אני לא אשב בתוך שלולית.
אבל את החליל אני לא אקנה בוודאות.
לכן בכרטיס המועדון אנחנו יכולים לכתוב מה כן ומה לא. אבל מה אנחנו רוצים בכך? אנחנו לא רוצים שהאוכלוסייה תתדרדר, אתה מבין? זאת בעצם צריכה להיות קודם כל הדאגה של המדינה, אם כל הערים יהפכו להיות כמו עיירות הפיתוח שנמצאות בנגב או מקום אחר, מזה אף אחד לא ירוויח. זה יעשה המון בעיות וצרות, עד למצב שיכול בסופו של דבר להביא למלחמת אחים. כי אם יש לך מסות, המונים שיוצאים לרחובות ואין להם לא רק איך לסגור את החודש, אין להם במקרר דברים ממש הכרחיים, אז האדם נהיה מסוכן.
אנחנו לא מדברים כאן על המיסים, שלא יהיה ממה לשלם, מה זה "לא יהיה ממה לשלם", אין מה לאכול. אתה מבין שהמזון הוא הדבר העיקרי? אם אתה אומר שבעוד שנתיים המצב יתדרדר כך, אז לא יהיה לך במה לסגור את החודש, ואיך לתת לילדים שלך מזון, אז לא מדובר כאן על "האם יבוא אינסטלאטור או לא", הכרחי שאתה תקבל צורה כלשהיא שירותים הכרחיים. אחרת אתה תהפוך מרואה חשבון להיות עבריין, עבריין בפועל עם אקדח ,לא עם עט ביד.
אורן: בוא נחזור רגע לאינסטלאטור. אני הבנתי שהכלל הבסיסי בחברה של העזרה ההדדית הוא שאתה נותן ארבע שעות בשבוע ומקבל כרטיס מועדון. בוא נדבר רק ביחס לאנשים עובדים.
האמת, אני לא כל כך רוצה לדבר על אנשים עובדים, כי הדבר הזה חולף.
אורן: אני נותן X שעות בשבוע בהתנדבות מהזמן הפנוי שלי, ומקבל כרטיס מועדון. נניח שאני אינסטלאטור, ובארבע שעות בשבוע שאני נותן בהתנדבות, יכולתי גם לעבוד בהן?
כן, יכולת לעבוד בהן.
אורן: זאת אומרת, שאתה צריך לתת לי כרטיס מועדון כזה שהרווח השבועי שלי ממנו יהיה שווה יותר מארבע שעות שלי באינסטלציה?
זה בתנאי שאתה שומע את ההרצאות, השיחות, הסדנאות שלנו, השולחנות העגולים. בתנאי שאתה מבין שבכך אתה נכנס לחברה חדשה, שמספקת לך פיצוי פנימי, נפשי, שאתה מרגיש אחרת, את מה שאתה לא יכול לתרגם לכסף. בבקשה, תישאר חיצוני, אנחנו נותנים לך אפשרות כזאת, אם אתה רוצה להיות אינסטלאטור עצמאי, לך, אנחנו נמצא מישהו אחר. אפילו אם אתה רופא, אתה שווה לכולם.
זה לא שאתה אינסטלאטור דגול, אתה שווה לכולם, אתה נותן את השעות שלך ומקבל תמורתן מהחברה שלנו כמו כולם, לא חשוב מי הוא הרואה חשבון, האינסטלאטור, המורה לחליל, הרופא, ומנקה הרחובות. אם אתה לא יודע כלום, אתה הולך לנקות רחובות, ואתה מקבל אותו דבר כמו שכל אחד. אין כאן חשבון של כסף, יש כאן חשבון של השתתפות מצד האדם שרוצה לתרום לחברה, ועל ידי כך הוא מקבל השלמה של ביטחון, יחס, סביבה יפה, חינוך ילדים הדדי. אלה הרווחים שהוא יקבל.
הוא חייב מזון הכרחי, הוא חייב גג ובית כדי להתקיים עם המשפחה, אבל על כל יתר הדברים חוץ מהמינימום הזה הוא צריך פיצוי פנימי, ואת זה הוא יקבל מהחברה. כמו שהקיבוצים רצו שיקרה, שלכל אחד יהיה את הכל, אבל עיקר הפיצוי הוא נפשי, פנימי.
אורן: הזמן שלנו כבר הסתיים, תודה לכם שהייתם איתנו, אנחנו ממשיכים, תבואו, מבטיחים שיהיה מעניין.