ב"אוניית הקורונה" העוגנת בחופי יפן התגלה הנגיף בשלושה מהישראלים השוהים בה, והעזרה מהארץ כבר בדרך. מצד אחד זה ההליך המקובל, הדאגה ההכרחית מצד המדינה לכל אזרח ישראלי שנקלע לצרה, אבל מצד שני זה לגמרי לא מספק ומספיק. אנחנו נדרשים (וכנראה גם דורשים) הרבה יותר מזה.
אני מאה אחוז בעד ערבות הדדית תוצרת ישראל, אבל בתנאי שתהיה לה תשתית נכונה, גוף מדיני שזה יהיה כל עיסוקו. נקרא לו: המשרד לערבות הדדית. מטעמו נצא לחלץ כל אזרח בארץ ובעולם, נציע פתרונות לבעיות השונות שמתגלות חדשות לבקרים, נמלא כל צורך לתמיכה, לעזרה, לקשר עם העם והמדינה.
כרגע זה לא קיים. צריך להקים משרד כזה. כרגע רובנו מזלזלים, מצפצפים, מזניחים את הקשר עם המדינה, לא חייבים לה כלום, משתמטים מתשלומים, ואם יש הזדמנות – בורחים ממנה רחוק. כי מה אנחנו פראיירים? כל אחד דואג לעצמו והאווירה הזו הופכת חונקת.
הצלת חייל שבוי או שחרור נערה שנתפסה על סמים מצליחה כי ההורים צעקו חזק. ההד התקשורתי עשה את שלו. אבל זו הצלחה לשעה. ערבות הדדית היא צורת חיים, דאגה מתמדת לזולת, ולא רק חיבוק בשעת צרה.
ערבות הדדית היא כשכולנו מרגישים קשורים זה לזה בעבותות של קִרבה; מחויבים לזולת, לשכנים, לקולגות, לנהגים סביבנו, לגולשים איתנו ברשתות. ערבות היא כלפי העם כולו, כלפי המדינה. כמו שכתוב במקורותינו: "ואהבת לרעך כמוך – כלל גדול בתורה". זהו חוק יסודו של העם.
המשרד לערבות הדדית. לא רק נותן, גם דורש. דורש שאנשים ישלמו לו דמי חבר שיחזיקו את הגוף, דורש שאנשים יתרמו, ייתנו, יתנדבו, יתמסרו. זהו מוסד חינוכי, הסברתי, מעשי, שחובתו לייצר הרגשה שאנחנו עם אחד, להבהיר שכולנו משפחה אחת. אז ודאי שלמדינה תהיה התחייבות כלפי אזרחיה. יהיה משקל להדדיות.
ואין לטעות שאהבה קונים בתשלום מיסים ובשירות צבאי. לא. ערבות היא יותר מחוזה חתום בידי עורכי דין, זוהי רשת קשר של יחסים חמים. כמו אימא – שפועלת באהבה חלוטה כלפי ילדיה האהובים. כצעד ראשון נתחיל בינינו, בגבולות ישראל, אבל אחר כך ניתן לנגיף האהבה להתפשט ולפעול בכל העולם.