ב-13 במאי 1939 הפליגה ספינת נוסעים מפוארת בשם "סנט-לואיס" מנמל המבורג שבגרמניה לקובה ועל סיפונה כ-900 פליטים יהודים. הכרטיסים להפלגה נחטפו מיד ונמכרו במחיר מופקע. שישה חודשים קודם לכן אירע "ליל הבדולח", הפוגרום הנורא ביהודי "ליל הבדולח", ורבים מהם חיפשו מקום מקלט מאימת ציפורני המשטר הנאצי
"סנט-לואיס" יצאה לדרכה כשנוסעיה בתחושת הודיה על ההזדמנות שניתנה להם לברוח מהתופת המתקרב. בין נוסעי הספינה המתענגים על ארוחות דשנות, רוקדים לצלילי מוזיקה קלאסית ומשתכשכים בבריכה הקרירה שררה אווירת חופשה נעימה. הילדים הקטנים רצו לאורך הסיפון, שיחקו בהנאה רבה בדרכם אל עתיד חדש, והמבוגרים הצטלמו למזכרת על רקע האוקיינוס הגדול.
ב-27 במאי 1939 נכנסה האונייה לנמל הוואנה בירת קובה אך לא הורשתה לעגון. למרות שכל הנוסעים היו בעלי אשרות כניסה, הם לא הורשו לרדת ממנה. רובם המכריע היו יהודים אמידים, אך הם לא ידעו שאשרות הכניסה בוטלו קודם יציאתם בידי הממשלה הקובנית. עננים קודרים כיסו את השמיים. על החוף התנהל משא ומתן מייגע למען הורדת היהודים לחוף. פקידים מושחתים דרשו שוחד, ושר התעמולה הנאצי גבלס שלח שליחים לסכל את כניסת היהודים להוואנה.
הסיפור לא נסתר מעיני העולם. ככל שהתעכבה כניסת היהודים עקב העולם ביתר דריכות אחר גורל היהודים שעל הספינה. השגריר האמריקני ניסה לשכנע את הממשלה המקומית להתיר ליהודים להיכנס לשטחה, אך ללא הועיל. מצבם הנפשי של היהודים על הספינה הלך והידרדר. אחד הנוסעים אף ניסה להתאבד, ומחשש שמא נוסעים נוספים יקפצו אל מותם, הוקם מערך שמירה קפדני על הסיפון.
לבסוף אילצו השלטונות הקובנים את נוסעי הספינה לצאת מתחום קובה. "סנט-לואיס" הפליגה צפונה לכיוון חופי פלורידה, בתקווה שארה"ב תאפשר לה לעגון שם, אך שוב נתקלה בסירוב עקב הוראה ישירה של הנשיא רוזוולט. גם קנדה הפנתה עורף ליהודים, ולמרות סכומי הכסף האדירים שהוצעו בכל נמל, אף מדינה לא השתכנעה. לבסוף סבבה האונייה על צירה וחזרה לאירופה.
ברגע האחרון הצליח ארגון "הג'וינט" היהודי להשיג אשרות כניסה למדינות במערב אירופה: 181 נוסעים נקלטו בהולנד, 224 בצרפת, 214 בבלגיה ו-228 בבריטניה. פרט למדינה האחרונה, רוב היהודים ש"מצאו מקלט" באירופה נרצחו במחנות ההשמדה של הנאצים במסגרת "הפתרון הסופי".
"אנחנו מתנצלים בפני 907 היהודים שהיו על הספינה ובני משפחותיהם", אמר אמש ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו בבית הנבחרים. "מצטערים על חוסר הרגישות בפעולת קנדה ועל כך שלא התנצלנו מוקדם יותר".
התנצלותו של טרודו מגיעה על רקע עלייה במספר גילויי האנטישמיות בארה"ב ובקנדה. שמונים שנה אחרי תקרית "סנט-לואיס" והאנטישמיות ממשיכה להכות ללא רחם. עוד יהודי העולם מנסים לעכל את פיגוע הירי הנורא בבית הכנסת בפיטסבורג לפני כשבועיים, וכבר אנו מתבשרים על אירועים נוספים של תקיפות יהודים, על צלבי קרס שרוססו על דלתות יהודים, ורשת האינטרנט גועשת בשנאה אנטישמית יוקדת.
אומנם נדמה כי לעם היהודי יש כיום בית על אדמת ישראל, אך בשעת משבר אף מדינה, כולל ארה"ב וקנדה, לא תתמוך בנו. גם אם חלילה ההיסטוריה תשוב על עצמה – ואל תמהרו לשלול את האפשרות הזו – אף מדינה, גם הנאורה ביותר, לא תקלוט אותנו לתוכה. גלי האנטישמיות המודרנית שפוקדים היום את היהודים באירופה, צריכים לשמש לנו תזכורת לתפקיד המוטל עלינו: להתאחד.
היהודים אחראים לכל מה שקורה בעולם, אם לטוב ואם לרע. הדברים קשים להבנה, כי בינתיים איננו מרגישים זאת, אך כך בנויה מערכת הקשר האנושית מבפנים. ספר הזוהר מקביל את הקשר בין ישראל והעולם לאיברים בגוף האדם: "ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים. וכמו שאיברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל" (פרשת פנחס, קנ"ב). מכאן נובעת השנאה הטבעית, האינסטינקטיבית כלפי היהודים. כל האשמה, כל רדיפה, כל דחייה, כל זעם ואיום – מבטאים את תביעת העולם מעם ישראל, מיהודי כל העולם, לממש את תפקידו, ולהוביל את האנושות כולה אל האושר ואל תכלית החיים.
באופן לא מודע, האנושות מרגישה שבידי היהודים מצוי הפתרון לכל בעיותיה, והמפתח לאושרה. ולא בכדי. לחץ העולם על ישראל מכוון על ידי תוכנית ההתפתחות האנושית שמוגדרת בטבע. חז"ל ביטאו זאת כשהבהירו: "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל" (מסכת יבמות סג, ע"א). אם כן, במוקדם או במאוחר על ישראל לממש את תפקידו כלפי האנושות ולהיות "אור לגויים" – להוות דוגמה טובה לחברה מתוקנת שבה כולם חיים באהבת אחים מעל לכל ההבדלים. רק כך נפליג אל עולם חדש וטוב.