פרשות אונס מטלטלות אותנו. פרשות אונס אלים וקבוצתי מרעידות לנו את אמות הסיפים. פרשות אונס אלים קבוצתי שמבוצע על ידי קטינים בני 17-16 ואפילו בני 12, כמו שנחשף מוקדם יותר השבוע, גורמים לנו לאחוז את הראש, לפעור את הפה ולהרגיש שבא לנו להרעיד את המדינה, העיקר שלא נשמע על דברים כאלה יותר.
שנייה אחר-כך אנחנו מתחילים לחפש אשמים. אולי הילדים אשמים כי הם לא יודעים להבדיל בין רע לטוב? אולי ההורים אשמים שלא לימדו את הילדים שלהם להבחין בין רע לטוב? אולי בית הספר אשם שלא דואג שחוץ מהשכלה ולימודי הליבה, התלמידים ילמדו איך ליצור קשרים נכונים זה עם זה?
ואני חושב שאם אנחנו באמת רוצים לחפש איפה טעינו, כדאי שנתחיל בעצמנו. בחברה שלנו. הרי ילדים לא גדלים בריק. הם לא גדלים באיזו פלנטה מרוחקת. הם חיים בינינו. הם רואים במה עוסקים המבוגרים ובגיל 8, 9, 10 כבר העולם כולו, שרווי באלימות ובתקשורת אלימה, נמצא בכף ידם. באופן מילולי. הם רואים שזה קיים בעולם ולכן אין להם אפילו בושה בזה.
כשילדים גדלים בעולם שבו הדברים האלה קיימים, אין זה פלא שהם מתחילים לעסוק בזה בעצמם. החברה שלנו מונעת על ידי דחפים חזקים מאוד של אגו ורצון של שליטה באחר, והילדים שלנו גדלים בתוך האווירה הזו וסופגים את זה. הם סופגים את זה מאיתנו.
כדי לשנות את הדברים באמת, צריך לטפל בהם מהשורש. קודם כל להסכים שאנחנו כחברה לא מוכנים שהילדים שלנו יהיו מוקפים באלימות. אנחנו צריכים להתבגר ובמקום לחפש אשמים, להתחיל לקחת אחריות. להסכים לתוכנית הבראה לאומית שתכלול פרויקט משולב שבו לוקחים חלק גם ההורים וגם משרד החינוך, לצורך הבראה ותיקון של החברה בכללותה. כשנתחיל לשנות את השיח והערכים עליהם מושתתת חברת המבוגרים, נראה איך הילדים שלנו חוזרים לשגשג ולפרוח.