פרשת "אחרי מות" מדברת על כך, שהאדם צריך להקריב קורבן, מלשון "קרוב", כדי להצליח להתקרב באמת לאחרים. דווקא בכך שאנחנו מתקרבים לסובבים אותנו, אנחנו מתקרבים גם לכוח העליון, כמו שכתוב, "מאהבת הבריות, לאהבת ה'". כלומר, ניתנה לנו האפשרות להיפגש, לראות לגלות את הבורא, הכוח העליון, רק מתוך הרגשת החיבור בינינו.
מה עלינו להקריב כדי להתקרב אחד לשני? עלינו להקריב את עצמנו, את האגו שלנו. עלינו ללחוץ על עצמנו מעט, ולפעול לא בדיוק לפי רצוננו. בדומה למה שאנחנו מבקשים מילדינו "בואו נפסיק לריב, בואו נתחבר, נשחק יפה זה עם זה, תוותרו מעט זה לזה". את אותו הדבר בדיוק עלינו לדרוש מעצמנו.
הוויתורים הללו, הקרבת האגו שלנו בשביל להתקרב זה לזה – זהו ה"קורבן" שמקרב בינינו. במידה שאנחנו מתעלים מעל האגו, ומצליחים להתקרב זה לזה, אנחנו רוכשים את תכונת ההשפעה והאהבה, תכונת הקירבה, ובה אנחנו מגלים את הכוח הטוב והמיטיב שמנהל את המציאות ומשיגים חיים חוץ גופיים, מחוץ לאגו שלנו.
לכן עבודת הקורבנות היא העבודה הנעלה ביותר שעלינו לממש. ואם נגיע למצב שנתקרב זה לזה ונגלה בינינו את אותה אהבה הדדית שנקראת "בית המקדש", מלשון בית שכולו קדושה (אהבת הזולת), נרגיש באותו המקום את הבורא השוכן שם. אז נהיה עַם ישראל על אדמת ישראל בבית המקדש, באהבה, בחיבור ובהרגשת העולם העליון.