ד"ר מיכאל לייטמן

למה לא אכפת לנו מאלף אינדונזים מתים?

"פתאום ראיתי שתי גופות ללא תזוזה, קבורות למחצה בבוץ שבין ההריסות", מירר בבכי אדי סטיוואן על הרגע הנורא ההוא ליד ביתם בעיר פאלו. "ראיתי את אבא שלי עדיין מחבק את אחותי; לא הפסקתי לבכות. אנשים אחרים הצלחתי להציל, אבל לא את המשפחה שלי".

תמונה:רויטרס

ארבעה ימים לאחר שרעש האדמה הקטלני בעוצמה 7.5 בסולם ריכטר פגע באי סולוואסי שבאינדונזיה וגלי הצונאמי האדירים החריבו חלקים נרחבים ממנו, הולכים ומתבהרים ממדי האסון. נכון לכתיבת שורות אלו נספו בו כ-1,234 בני אדם, ומניין ההרוגים עוד עלול להגיע לאלפים רבים. 

נראה כי ככל שעולה מניין ההרוגים, כך גוברת האדישות בתודעה העולמית. רק כדי לסבר את האוזן, רעש האדמה שפקד את אינדונזיה בשנת 2004 וגלי הצונאמי שבאו בעקבותיו גבו אז 230 אלף קורבנות. העולם כולו התגייס אז לעזרה, אך האסון הנוכחי בקושי מעורר עניין במדורי חדשות החוץ. לעומתו, הוריקן "פלורנס" שהיכה לפני כשבועיים בחופי דרום קרוליינה בארה"ב וגבה "בסך הכול" שישה קורבנות, זכה לסיקור תקשורתי בקנה-מידה בינלאומי.

לצידי הדרכים ההרוסות באינדונזיה נראים שלטים "אנחנו צריכים אוכל" ו"אנו זקוקים לעזרה". צוותי חילוץ בינלאומיים מתקשים לפעול ללא ציוד מתאים, עשרות-אלפי תושבים פצועים וזקוקים לטיפול. מאות-אלפים איבדו את בתיהם, ובאזורים שלמים עדיין לכודים מאות בני אדם מתחת למבנים שקרסו. קולותיהם נדמו וכוחות ההצלה כנראה כבר לא יגיעו אליהם. העולם, שרק לפני כחודש עקב במתיחות אחר חילוץ מורט-עצבים של קבוצת נערים מחוץ למערה בצפון תאילנד, מעדיף להתעסק בנאומיו של טראמפ ובפרסי הנובל.

טעות לחשוב כי השפעתה של אינדונזיה אי-שם בדרום-מזרח אסיה היא קלושה. אנחנו חיים בעולם גלובלי-אינטגרלי, והאסונות השונים הפוקדים אותנו בעשרות השנים האחרונות ממחישים לנגד עינינו בהדרגה את התלות ההדדית המאפיינת את המערכת הגלובלית. מדינות מתאגדות לכאורה בארגונים בינלאומיים שמטרתם המוצהרת היא טובת הכלל, אך בפועל אינן אלא מקדמות את טובתן הפרטית. ארגון הסחר העולמי, נאט"ו, ארגון המדינות המתועשות (G8), מדינות ה-OECD, האו"ם, האיחוד האירופי ואפילו האינטרנט – הם רק מספר דוגמאות לרשתות הקשרים שיצרנו, אך כולם פועלים בהתקשרות הדדית אך ורק למראית עין. 

כתוצאה מחוסר ההרגשה שכולנו מפליגים בסירה אחת – או אם תרצו מתבשלים בסיר אחד – איננו מרגישים את הסערה שמתקרבת ועלולה להטביע אותנו יחדיו. התחרות ההרסנית בינינו, והאגואיזם המאפיין אותנו, המין האנושי, מונעים מאיתנו להרגיש שאנחנו אחד. האגו – אותו הרצון להיבנות על חורבן האחר – הוא הגורם העיקרי לחוסר יכולתנו לשתף פעולה ולכישלונות שלנו בכל תחומי החיים. הוא מלבה את השנאה וגורם לפילוג בין מדינות, בתוך כל מדינה ומדינה, ואפילו בכל מגזר ומפלגה.

אבל הטבע הולך ומתגלה במלוא עוצמתו ומימדיו, ומספר האסונות ההרסניים עולה משנה לשנה. גם ישראל אינה נמצאת מחוץ להישג ידו, כפי שהרגשנו לפני מספר חודשים בעת רעידות האדמה שפקדו את אזורנו ומיד הזכירו לנו עד כמה הסכנה ממשית. 

הטבע אינו מכיר גבולות בינלאומיים, לא מבדיל בין עשירים לעניים, ולא פוסח על אף אחד, אלא מראה לכולנו עד כמה אנו פגיעים ועד כמה כולנו בסך הכל בני האדם. הטבע, שפועל כיחידה אינטגרלית והרמונית דורש מאיתנו, בני האנוש, לפעול באופן זהה והוא יחייב אותנו לאיזון הדדי. 

עלינו להבין שכולנו אחד, שאין הבדל בין אינדונזי לאמריקאי, בין אירופאי לאפריקאי, בין מדינה מפותחת למדינת עולם שלישי, בין נאור לנחשל. כולנו משפחה אחת. כולנו חיים בכדור ארץ אחד, בבית קטן, במערכת שבה כולם קשורים ותלויים זה בזה. ביחס לשלמות המערכת – כולם שווים. אין אחד מועדף על השני אלא כל אחד וכולם יחד חשובים כמו כולם.

אפשר להמשיך ולהתעלם מהאמת עד שהתלות ההדדית שתתגלה בינינו בהכרח תחייב אותנו להתחשבות הדדית. ואפשר גם אחרת. להשכיל ללמוד כבר עכשיו את התנהלות המערכת האמיתית שקושרת בינינו, ולהוציא אותה מהכוח אל הפועל. וכשנרגיש ונבין את שלמות המערכת, נדע להכיר בערכו ובחשיבותו של כל אדם ואדם עלי אדמות. נדע איך לבנות חיים בטוחים, יפים וטובים לכולם. ונשמח, כולנו יחד.